זר פרחים / ענת קוריאל
סיפוור שישה־עשר בסדרת גברת פרקינסון
את לאה הכרתי בקבוצת הפיזיותרפיה שלנו, מתמודדי הפרקינסון. הבחנתי בה כשנכנסה לראשונה לאולם הפיזיותרפיה והצטרפה אלינו. היא אמרה שלום מבויש, הניחה את תיקה על מיטת טיפולים פנויה והחלה לנבור בתוכו. לאחר כמה דקות של חיטוט בתיק לא העלתה דבר ופניה הביעו חוסר שביעות רצון, כשואלת למה היא אף פעם לא מוצאת את מה שהיא צריכה. כמה מרגיז שאצבעותיה שבעבר דגו בקלילות כל חפץ, נתקלות עכשיו בחומות בכל פעם שהיא מתקרבת.
השיעור התחיל, כל אחד התיישב על כיסא שלידו, במקומות קבועים פחות או יותר. בפעילויות קבוצתיות כל אחד מאיתנו המשתתפים מאמץ לו טריטוריה קטנה וקבועה, כך אפשר להרגיש ביתיות וחמימות קלה באולם סתמי.
בתום השיעור חזרה לאה על טקס החיפוש בתוך התיק, פתחה רוכסנים ודחפה אצבעות לתוך הכיס שנצמד לעורה כמו כפפה עקשנית. במקום את מפתחות האוטו היא שלפה משרוקית צהובה. אני לא מכירה את המשרוקית הזאת, חשבה. אז ניגשה אליה מתמודדת אחרת ואמרה לה בפליאה: "מה את מחפשת בתיק שלי?" לאה נבוכה והסמיקה ולא הבינה מה רוצה ממנה הגברת עד שהבינה שיש לשתיהן בדיוק את אותו התיק. "אוי, סליחה", התנצלה, "לא נורא", אמרה המתמודדת השנייה, "חבל שלא מצאת את התרופה שלי, היית חוסכת לי שעה ארוכה של חיפוש".
מפתחות המכונית נמצאו ללא מאבק ממושך לשם שינוי, דבר שהעלה חיוך ניצחון על פניה של לאה. זה לא עניין של מה־בכך, נוקשות האצבעות שכבר לא יכולות לתפקד כבעבר בגלל הפרקינסון מקשה עלינו למצוא ולשלוף מהתיק הדחוס. תיקה של לאה היה בנוי כמו דירה עם הרבה כוכים ופינות נסתרות לעומת התיק שלי שהיה כמו מערה בת חדר אחד, כשאני לא מוצאת משהו אני שופכת את כל תכולת התיק על שולחן והמראה שנגלה מול עיניי מזכיר לי תמיד הר זבל קטן.
כשיצאנו מאולם הפיזיותרפיה תקפה אותי בחילה קשה, תופעת לוואי של אחת התרופות, והקאתי. לאה, שהבחינה בזאת ניגשה אליי, הושיבה אותי והביאה לי כוס מים. הייתי נבוכה מהאירוע ולאה כמו קראה את מחשבותיי ואמרה לי: "הייתי אחות מוסמכת, ראיתי כבר הכול, תאמיני לי" – והציעה לי להניח את ראשי על כתפה ולנוח מעט.
לאחר שהתאוששתי הציעה לי לאה להצטרף אליה לסיבוב קצר בסופר חדש שנפתח בפינה. קנינו מאפים ריחניים וצרובים בקצוות ולחמניות שהקשה שלהן מתפצח בפה. רצינו להעמיס עוד אבל החשש שלא נצליח לסחוב את הקנייה ריסן אותנו. כשנודע לנו שאין משלוחים חשבתי שחבל שאין פה כיסא מפלט שאפשר לשחרר כדי לנטוש את הסופר ולנחות ישר בבית.
הפכנו מייד לחברות. לא ברור לי עד היום מה קירב אותנו זו לזו, אולי התחושה שקיננה בי עמוקות כשהבטתי בה לראשונה שיש לאישה הזאת סיפור חיים מעניין.
לאה הזמינה אותי להמשיך ולבלות את שעות אחר הצוהריים בביתה לתה. כשהגענו יצאתי למרפסת דירתה בקומת הקרקע ומול עיניי נגלתה גינה מטופחת וגדולה שופעת בחגיגת צמחים למרגלות הבתים. בגינה היה שקט כובש ועל ספסל עץ ישבו זוג קשישים, היא הסירה את משקפיו והחלה למרק את הזגוגיות בחתיכת בד, שפתותיו של הקשיש נעו והצטערתי שאני לא יודעת לקרוא שפתיים. מרחוק ישבה אישה וקראה ספר, היה הייתה שקועה בו כל כך שלא תפסתי אותה אף לא פעם אחת מרימה את ראשה מהדפים. והיה גם מנקה שבדק את הפחים וניקה את הפסולת.
נכנסתי הביתה. על המקרר הייתה מודבקת תמונה של לאה בצעירותה, לבושה בבגדי דיילת אוויר, מנופפת לשלום. היא סיפרה לי שהיא זוכרת עד היום את המוני הבנות הלחוצות שבאו לראיון הקבלה באל על. הן מילאו את האולם בחלומותיהן לעופף בחופשיות בעולם. כולן היו דקיקות ומאופרות למשעי, כאילו יצאו מספר החוקים של דיילות האוויר, אבל בלאה היה משהו אחר, משהו בוגר ובשל, והיא הרגישה צורך להרגיע את כל הבנות החרדתיות האלה. היא מניחה שהתקבלה מפני שהאנגלית שלה הייתה טובה יותר משל האחרות. וגם בשל העובדה שהייתה אחות מוסמכת בבית חולים.
לאה למדה דברים רבים מעבודתה בתור דיילת, היא למדה שברגע שהמטוס ממריא, כללי ההתנהגות של אנשי הצוות משתנים לחלוטין. כל עוד המטוס נמצא על הקרקע הצוות מתנהג ברשמיות, לעיתים מוגזמת, שלום מנומס – אך מהרגע שהגלגלים מתנתקים מהקרקע ועד שהמטוס נוחת חזרה בארץ, כמו במתג הפעלה נסתר הצוות משנה את עורו, במיוחד הטייסים שהשאירו את נשותיהן מאחור, הכבלים נפרמים והחופש נפרץ. מי שבחו"ל בילו את הלילה יחד, בקושי אמרו שלום זה לזה לאחר הנחיתה בארץ.
זה היה עולם של העמדת פנים, והיו דיילות – בעיקר הצעירות יותר – שנפגעו מכך ונפשן, שהייתה פרפר קופצני ושמח בעבר, אימצה מעוף איטי ומגושם.
לאה אהבה את עבודה בתור דיילת אך לא את חוויית הזיוף והשקר – ולא שיתפה פעולה עם המיניות המתפרצת. לרוב הייתה נסוכה על פניה ארשת מרוחקת, ולא אחת מצאה את עצמה מעודדת דיילת צעירה ונותנת לה עצות איך להחזיק מעמד.
חזרתי להתבונן בתמונות שעל המקרר. תמונה אחת סחררה את ראשי, לאה הצעירה מחובקת עם בחור נאה והם נראים שמחים וקורנים. אילו הייתי צריכה לתת לתמונה הזאת כותרת, הייתי קוראת לה "כשאישה צדה את ליבו של גבר". "מי זה?" שאלתי את לאה, "קוראים לו: אהבת חיי", היא השיבה והכניסה אותי לתוך חלומה. "הכרתי אותו באחד הטיולים שעשיתי כשהייתי דיילת, ואף שהייתה התרגשות הדדית, דרכינו לא נפגשו בשנים הראשונות, כשהוא חזר לארץ אני נסעתי וכשהוא נסע אני חזרתי, ולבסוף נפגשנו בשדה התעופה ברומא, עייפים ומוכי געגועים. שלושה חודשים לאחר מכן נישאנו.
"כאן בתמונה אני בהיריון בחודש רביעי. אני זוכרת שהיינו יושבים על הספה מול החלון במקום מול הטלוויזיה. הוא היה מלטף את בטני, ומהחלון ניבטו תמונות מתחלפות, פעם של עלה שניתק משיח, פעם של ציפור מזמרת, ואני עקבתי אחרי כל תנועה בתוך גופי ומחוצה לו. זו הייתה תקופה כל כך יפה, כמו צירוף נכון של צלילים שנעמו לאוזנינו. לא שאלנו יותר מדי שאלות, לא נתַנו לחששות מפני העתיד להיכנס לביתנו. לשנינו היה מצב רוח מרומם ותחושת ביטחון הנובעים מהאשליה שיש לנו שליטה על חיינו. בוקר אחד הוא יצא למילואים ויומיים לאחר מכן איבדתי אותו לנצח. הייתי בחודש השישי, הגפתי את החלון ומחקתי את העולם. יכולתי להישאר באותה תנוחה שעות עד שיופעל עליי איזה כוח שיוציא אותי מהמצב הזה.
"ביום ההולדת שלי נשמע צלצול בדלת. קמתי מהכורסה וראיתי מהעינית זר פרחים גדול וצבעוני, כשפתחתי את הדלת הגיש לי השליח זר ענקי ואז ראה את הבטן שכבר הייתה גדולה. הוא הניח את הזר על השולחן, הסתכל מסביב ובחושיו קלט שאני לבדי. הוא לקח יוזמה שמצאה חן בעיני, והניח את הזר בתוך אגרטל שמצא על הכוננית. בזר היה פתק מחברתי הקרובה.
"למוחרת שוב נשמע צלצול בדלת ושוב השליח הופיע עם זר פרחים, אך הפעם הזר היה ממנו. וככה זה התחיל, מחוות קטנות, מתנות שהאירו את יומי. הוא היה כמו מלאך שבא להציל אותי מהבדידות ומהפחד לגדל ילד לבדי. אבל עם הזמן הוא השתנה, זה התחיל בשפה גסה ופוגענית, וכשהערתי לו הוא צעק שאנחנו לא חיים בבית מרקחת.
"לאחר שנולדו לנו שני ילדים הגיע השינוי הגדול, הוא התחיל להמציא כל מיני חוקים. למשל כשנראיתי לו שמנה מדי הוא הודיע: 'מהיום תאכלי רק מה שאני אומר לך לאכול'.
"שילמתי את כל הוצאות הבית, הוא קבע שחשבון הבנק שלו מיועד לפינוקים שקנה רק לעצמו. כשהילדים בכו או עשו רעש הוא צבט אותם, הוא הכריח אותם לשתות בכוסות משומשות ותירץ זאת בכך שאנחנו משפחה אחת.
"ככה במשך שנים חיינו חיים שפופים, לא ידעתי איך לפרוץ את הגבולות ולאן ללכת. כשהילדים גדלו הם נתנו לי כוחות ויחד עשינו חזית אחת נגדו וגירשנו אותו מחיינו".
לאה עצרה את שטף דיבורה, כנראה החזרה לעבר ולִישת זיכרונותיה הכאיבו לה.
הצטערתי שהפלתי עליה רגעים של אי־נחת.
"זהו, מספיק, בואי נדבר על משהו אחר", אמרה.
"על מה את רוצה לדבר?" שאלתי.
"על הפרקינסון כמובן". צחקנו.
כששתי מתמודדות נפגשות, תמיד יהיה להן על מה לדבר. והמילים התגלגלו וחדרו לתוך תהומות המחלה והבטיחו לנו שתמיד תהיה לנו שפה משותפת.
21 תגובות
לאה צבי (דובז'ינסקי)
ענת יקרה, כל כך התרגשתי לקרוא, סיפור סוחף, מרגש ומרתק, תודה ענת !
שרהלה
תודה ענת על עוד סיפור מרגש וזורם, ממש אהבתי ❤️. מתגעגעת
שרה טור
ריקי
ענת, הסיפור מדהים, מרתק, התיאורים כל כך מדויקים ותיאורי הטבע?…כאילו גם אני חווה אותם, תבורכי 🌺🌺
ברכה
ענת יקרה !
קראתי עם דמעות . סיפור מרגש ונוגע ללב . את מדהימה .
טובה זהר
וואו. קראתי.
מצחיק ועצוב,
רומנטי, רך ומלטף,
לעומת אגרסיביות בוטה ומחפיצה.
מעברים חדים מהיש המכיל לאין ולריק,
מבאר מים חיים לבאר חרבה.
ומה ששולט יותר מכל הוא דמות המספרת המפוייסת עם עצמה, הקלה כציפור דרור,
למרות המחלה המסרבלת את חייה.
ויש עוד מלן מה לומר.
האם את חפצה?
עלי לקרוא שוב את הסיפור.
קראתיו בנשימה אחת.
יהודית
ענת, סיפור נפלא.הדמויות נראות פמציאותיות. וההרגשה שאני בתוך הסרט.
בקיצור כף לקרוא על הבוקר סיפור מיוחד שכזה.
יוכי
ענת יקרה ,
סיפור מרגש מאוד.
אני, כרעיתו של חולה פרקינסון, מתמודדת יחד איתו עם פגעי המחלה.
תבורכי
עדה
ענת יקרה,
זר פרחים מגיע לך אישית
על הכתיבה המרגשת ועל האישיות הכל כך נוגעת שבמפגש סתמי בקבוצת הפיזיוטרפיה פתחת צהר לעולמה של לאה ולמפגש כה מרגש בינכן.
מפגש שגולל סיפור חיים עצוב, זכרונות עבר לא פשוטים, אך מלא עוצמה
עם מבט קדימה . עם חיוך ועם תקווה, עם מודעות וחברות טובה , עם הקשבה וכתף לתמיכה.
ריגשת אותי מאד
״שבת בבוקר יום יפה
אני שותה המון קפה…״ והנה הסיפור שנשלח לקבוצתה של אגי
סיפור שהעסיק אותי במהלך השעתיים האחרונות במחשבות, בתהייה אחר הזדמנויות החיים ועוד.
ענת, אני עדה, אשתו של שלמה במפגשי יום א ב-10:00 בבוקר עם אגי במרכז הראשונים.
יישר כוח על דרכך המופלאה הנוסחת המון כוח ותקווה לצד ההתמודדות הלא פשוטה.
תודה ששיתפת , ריגשת מאד וסיפורה של לאה שגם בקבוצה לא הותיר עין יבשה. אישה מדהימה.
שבת שלום ותודה💐 ורק בריאות והמשך עשייה
מחזקת ומהנה✏️📙📖🎼🍹🍇🏃♀️🙏
דינה
תודה ענת יקרה, סיפור מרגש ומעניין, על אהבה, אכזבה וכוחות לפעול ולעשות שינוי
orit carmel Refaeli
סיפור כל כך עצוב. לופת ועצוב. היררכיות של צער ומכאוב, ובכל זאת איזו נחמה.
meguido2012
מרוב התפעלות אני בהריון בחודש העשירי..
– מנסה לומר שההתפעלות שלי מהסיפור רבה וגדולה יותר מסדרי הטבע הנורמלי, גדולה מתשעה חודשים אפילו עשרה חודשים משמע מעבר לסדרי הטבע. תיאור הסיטואציה של נבירה וחיפוש פריט כלשהו בתיק הוא משותף לכל אדם עלי אדמות. אני נתקל בזה מידי יום כאשר זוגתי לא מוצאת עט או צרור מפתחות בתיקה ונאלצת לא אחת לרוקן אותו על שולחן כדי למצוא את המפתח או העט. אהבתי את התיאור הקצר והמדוייק של התנהגותו של הבעל שהתעמר בה ובילדיהם ובהצלחתה להפטר ממנו. סיטואציה אוניברסאלית שבה אני פוגש כמעט מידי יום בסביבתי הקרובה. שמחתי שהצליחה להתקומם נגד שותפה לחיים. אחותי רבקה לא הצליחה בדיוק במאבק הזה ונפטרה מסרטן בגיל צעיר בגלל ההתעמרות של בעלה, מציאות מבישה וטראגית שלא הצליחה למצוא לה מענה וניתן לומר שהובסה. הכנסת עולם ומלואו לסיפור קצר שמתחיל במפגש של קבוצת טיפולית סיטואציה שמדברת אלי מאוד כי גם אני מתחיל לסבול מסימני דמנציה ראשונים. כתבתי על נושא זה שיר שהתפרסם בעיתון הארץ. כמו כן אני משתתף בקבוצה מעין זו ומכיר את האינטראקציה השוררת בין החברים בקבוצה בין התעלמות האחד מהשני מכאן ועד התחברות טבעית וקרובה מכאן. התמלאתי ברגשות מעבר למידה.
איתן.
מְרַגֵּשׁ וְכוֹאֵב.
רוני גרא
חייהם היו חיים שפופים-איזו הגדרה נפלאה. ומבריקה
לאה
תודה רבה ענת על סיפור מצחיק עם תהפוכות בחיים צחקתי בחלק גדול ונהיה לי בוקר עליז
אבי
הסיפורים שלך ייחודיים ומתארים בכישרון ורגש מה שמי שאין לו פרקינסון לא יכול לתאר
דורית
אני הזדהתי לגמרי עם קטעי החיפוש הקדחתני בתיק…אין לי פרקינסון ואצבעותי לא נוקשות, אבל התיק הכי מסודר ומחולק נכון הופך אצלי למלכודת..אבל גם למערת אלדין כשאני מוצאת במהלך החיטוט "אוצרות" אבודים…..
מצפה לסיפור הבא 🌺
יהודית
ענת היקרה היפה עם העיניים הכחולות הגדולות והיפות. בורכת בכשרון אדיר לכתוב סיפורים המושכים את הקורא/ת לקרוא עוד. את מדהימה חזקי ואמצי❤🌹
סילביה
ענת, כמה מרגש את כותבת ובאיזה כישרון את מחייה ומתארת מצבים! במילים מעטות את מספרת חיים שלמים, כח להתמודד ולשנות. אופי של אישה מיוחדת. לקרוא את הסיפור זה כמו ליראות סרט. מחכה בקוצר רוח לסיפור הבא!!!! כל הכבוד לך!!!
אברהם בכר
לאה, כמה טוב לראות שאת מנצחת בסוף. סיפור נהדר
תמי
ענת, החיים גדולים מהפרקינסון, כך משתמע מסיפורך, ששזורות בו תמונות של חיים, מלאים, עליות ומורדות, גם פרקינסון, גם אהבה, עצב, שמחות , הכל מהכל
נחמיה
אין לי מילים להביע את כישוריך הענקיים. כל הכבוד לרגישות בה כתבת את הסיפור.