שטחיי הכבושים / גלית א. ארז
שטחיי הכבושים / גלית א. ארז
שְׁטָחַי הַכְּבוּשִׁים מְחַכִּים לִישׁוּעָה
לִזְמַן שֶׁל חֶסֶד
בּוֹ הַדֶּרֶךְ אֶת הַזְּמַן פּוֹגֶשֶׁת
בִּשְׁטָחִים שֶׁל עַצְמָאוּת
בָּהֶם אֶפְדֶּה אֶת כְּאֵבִי בִּרְגָעִים שֶׁל חֹפֶשׁ
אַכְרִיז בְּגַאֲוָה עַל קִיּוּמִי
הַבִּלְתִּי תָּלוּי,
בְּאַף שָׂפָה,מְדִינָה אוֹ גֶּבֶר.
ניקוד: חני צפריר
מניפסט פמיניסטי של חופש – הפקעת "שטחיה הכבושים" של הדוברת מידי גבר, בין אם מדובר במאהב או בבעל, חופש מהגדרה עצמית באמצעות קיומו של זולת, זכר, שמתקף את קיומה הנשי. דומה שהכותבת מייחלת למימוש ה"מניפסט העצמאי" הזה, שיאפשר לה קיום של סובייקט כולי, פעיל, שאינו תלוי בזולת.
4 תגובות
מיכל עומר
מניפסט כלבבי
זאב פלדינגר
שיר על חופש. חופש מדברים שלימדו אותנו שלמענם אנחנו צריכים לחיות, ואנחנו נעשים משועבדים להם. שפה, מדינה, גבר. כלומר ככה אני רואה את זה. לאו דווקא כשיר פמניסטי.
ליאור כ.
ראוי שנשים (וגברים) יחשבו על "שטחים משותפים" ולא "כבושים". שטחי ה"עצמאות" שלהם מייחלת הכותבת הופכים לאורך זמן לשטחי שממה ובור. עד כאן הפוליטיקה המגדרית. השיר לכשעצמו, כמניפסט, כפאמפלט – יפה להפליא.
תמרה אור סלילת
שיר יפה, אף שהוא מכיל את ה"איפכא מסתברא" שלו בתוכו… לכאורה נראה באמת כקריאת חופש פמיניסטית אבל בקריאה זהירה יותר מגלים שהשורה הראשונה פאסיבית לחלוטין, בתפיסת הנשיות הישנה – הדוברת מחכה לישועה, השטחים הכבושים שלה יושבים ומייחלים למושיע שלהם שיבוא ויוציא אותם מהמצב הכבוש… הדוברת איננה לוקחת יוזמה ומשחררת אותם בעצמה.
בין אם זה מכוון או לא, זה עושה את השיר ליותר מעניין בעיני. כך אפשר לקרוא אותו כרישום הקושי הגדול שיש לנשים בימינו, שגם כשבתודעתם הן כבר מבינות את הצורך בשחרור ושוויון, עדיין בתת-מודע שלהן הן פועלות לפי הדפוסים הנשיים הישנים.