לק אדום / תמי קויפמן
לק אדום / תמי קויפמן
אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי.
אֲנִי מְדַמְיֶנֶת לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנֶיךָ
וּפְנֵי הַחֲרָדָה שֶׁלְּךָ קְרֵבִים אֵלַי קְרוֹבִים מִתָּמִיד
אֲוִיר הַמַּזְגָן הַקַּר מַזְכִּיר לִי לִנְשֹׁם וְהַנְּשִׁימוֹת שֶׁלִּי
מְרַשְׁרְשׁוֹת
אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה בְּאֹפֶן
חֶלְקִי,
לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנַי
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ דּוֹמִים.
אַתָּה יוֹשֵׁב מוּלִי
וַאֲנִי מְמַלְּאָה אֶת קִמְטֵי פָּנֶיךָ בִּפְעִימוֹת חַלָּשׁוֹת,
פְּעִימָה אַחַר פְּעִימָה,
חַלָּשׁוֹת
הַפְּעִימוֹת
ניקוד: חני צפריר
הדוברת בשיר משרטטת דמות גברית שיושבת מולה, כשמד-האינטימיות כמו גם הקשר המשפחתי בין השניים, נותרים סמויים מעינינו. הלק האדום, שהדוברת מושחת בעינה רוחה על ציפורני הגבר, מהווה אקט מפתיע, "נשי", שמחולל זרות ואינטימיות בעת ובעונה אחת. הוא קרוב עד כדי כך שהיא רואה את קמטי הזקנה שלו והוא יכול לשמוע את הלמות לבה. שניהם חווים חרדה, שהדוברת מנסה להתגבר עליה באמצעות "מילוי" הקמטים בפעימות – או בהלמות – של רגש או של תשוקה, רפות.
15 תגובות
Orna Lavi
שיר עם שאלה חותכת, שריקת רוח הסערה החותכת את האוויר בפתאומיות נמשכת ונמתחת… שיר עם אמירה נוקבת! צאו מכלאיכן. נשים! אתן אמורות להיות עצמאיות, אינכן רכושם של הגברים – רק אתן תחליטו מי יצור אתכן מגע!
אריק בנדק חביב
קראתי בענין רב את שיחת ה"ראי" או שיחת ה"אחר" שמבוססת על ג'סטות מינוריות ולכאורה שוליות. בולטת מאוד העובדה שהוא הינו ה"אחר" של הדוברת, ושהדוברת מנסה לעצבו כדמותה וכנפשה.
כגבר, בילוגית ומגדרית, לא הייתי רוצה להיות במקום הזה.
אריק בנדק חביב
ויי איזה קטע – כתבתי תגובה.
מחדש –
לא רוצה להיות במקום של הגבר בשיר הזה, בו הוא "אחר" של הדוברת המנסה לעצבו עלח פי רצונותיה.
אביחי קמחי
שיר מעניין אניגמטי, המשוררת לא מנדבת פרטים מזהים על מושא השיר כך שהשיר פתוח לפרשנות הקורא. אני ראיתי אישה סמכותית למול גבר חרד, היא מנסה להבין אותו להיכנס לנעליו אך תוך זהירות רבה ושמירת המרחק בניהם
אסנת ל.
אני רואה פה טשטוש מגדרי, הגבר הופך להיות מראה של האישה. יפה בעיני
חני
צבע האדום של הלק , לפרשנותי, לא נבחר במקרה. האדום מסמל מיניות, יצרים ודחפים , שהשיר ,כנראה, מבקש לומר בצורה סמויה באמצעותו שעדיין יצרים אלה לא כבו, והם מפעפעים אצל שניהם: אצלו ואצלה. זו הדרך ליצור את הקרבה מחדש.
זאב פלדינגר
קראתי את השיר מספר פעמים, ובכל פעם נתתי לו פרוש אחר שעובד. זה מה שאהבתי בו.
יעל משה
שיר נהדר! מסכימה עם זאב לגבי היכולת להבינו באופנים שונים. תודה!
עפרה בן-עמי
אני אוהבת מאוד את השיר והאניגמטיות שלו. כמו שזאב כתב כמה סיפורים עברו לי בראש. שניים מביניהם נשארו. בסיפור הראשון ראיתי אשה צעירה מבקרת גבר מבוגר ממנה שנמצא בכלא בגלל פשע שבצע בה בעבר. כשהיא ממלאת את קמטיו היא רואה אותו כפי שהיה בזמן הפשע. בסיפור השני ראיתי בת המבקרת את אביה הזקן. גם בסיפור זה קראתי מיניות ואלימות בלאק האדום המדומין והממשי. אשמח אם תמי קויפמן תספר כאן על השיר, ואבין אותה אם תימנע.
רחל בכר
סגנון הכתיבה הדיווחי ולא חוויתי מעורר את התחושה של עיתונאי ומרואיין ומלמד על ניסיון "לתפוס מרחק" לבחינה מדוקדקת של הסיטואציה, הכנה מוקדמת לקראת המפגש . למרות הקירבה הפיזית ביניהם מורגש הניכור.
היא מדמיינת לק אדום בציפורניים (החדות? השורטות? רמזים לדם שנקרש?), הצבע המסמל את היצרי, היצירתי והלוחמני הוא הקו המשיק ביניהם אולי יישור ההדורים ואולי נסיבות שהביאו אותם למצב דומה .
צבע חם כנגד קור המזגן, החרדה שלו (דופק מואץ?) כנגד הדופק החלש שלה.
בכל קריאה אני מוצאת עוד ועוד פרשנויות.
כץ אוולין
הלק האדום המשוח על ציפורניה מסמל את המיניות שלה, את הכעס שפיסל קמטים על פניו גם אם השנים חלפו והחלישו את הפעימות. " וַאֲנִי מְמַלְּאָה אֶת קִמְטֵי פָּנֶיךָ בִּפְעִימוֹת חַלָּשׁוֹת". חרדתו שגוברת וקרבה משתקת את נשימתה" וּפְנֵי הַחֲרָדָה שֶׁלְּךָ קְרֵבִים אֵלַי קְרוֹבִים מִתָּמִיד".
לדעתי שורות המפתח הן "אֲנִי מְשַׁתֶּפֶת פְּעֻלָּה…. לַק אָדֹם עַל צִפָּרְנַי
וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ דּוֹמִים"
גם אני כמו זאב פרידלנדר קראתי את השיר מספר פעמים, ובכל פעם ראיתי תמונה אחרת.
קובי וינר
אהבתי את השיר של תמי. כתיבה מדוייקת ונקיה ללא מילים מיותרות. דימויים רעננים לקשר רגשי עמוק. וגם- חושניות. קובי וינר
דוד אדלר
תגובה מאוחרת לנוכח השיר והתגובות. ברור שככל שהשיר יהיה אניגמטי (חידתי) יותר קשת הפרשנויות שלו תהיה רחבה יותר. האם יש טעם במקרה כזה, ובעצם בשיר בכלל, ל"פרשן" אותו? תשובתי שלי ברורה (לי לפחות). בכל מקרה חשוב להדגיש שיר אינו צריך להיות "כתב חידה", לעומת זאת "נופך חידתי" בשיר יכול להוסיף לו חן, עומק ורב משמעותיות. באשר לשיר זה. יש לכותבת כשרון פואטי אך לעניות דעתי אניגמטיות היתר אינה
עומדת דווקא לזכותו של השיר, שאינו רע כלל ועקר. התגובות הפרשניות הקטביות, שלא באשמת הכותבת, יש להדגיש, מבליטות עובדה זו. כי "חידות חמיצר" הן לגיטימיות אך לא בבית ספרנו .
יעל משה
לדוד,
ממתי שיר צריך להיות או לא להיות משהו ומהו "בית ספרנו"?
אם השיר "עובד" אז זהו.
ועובדה שלבית הספר הזה הוא נכנס וקנה לו חברים רבים.
דוד אדלר
ליעל
תגובתי הייתה מפורטת דיה כדי שתביני את השקפתי. ובכל זאת אדגיש שתי נקודות.
1. מצד המשורר/ שיר – איני סבור ששיר צ"ל "כתב חידה" (בבית ספרנו התכוונתי ל"שירה").
2. מצד הקורא – איני בעד פירוש השיר, שאני אוהב לכנותו (ולא בלשון חיבה) "פירשון". לדעתי הוא מיותר בשירה. יבין כל אחד את השיר כלבבו. מסיבה זו אני מתייחס בעקר לפרמטרים של איכות.
תגובתי התייחסה, וגם זאת ניתן להבין מתגובתי, ל"פירשונים" השונים (שלא להגיד משונים בחלקם), יותר מאשר לשיר עצמו. אם כי מובן שהאניגמטיות בשיר היא שהובילה לכך.