מור מחפשת חתן / ענת קוריאל

זה התחיל כשלמור שרפה הכתף, אחר כך היא התחילה לגמגם, והינה אובחנה כחולת פרקינסון. רק בת 32.

בנקודה זו למור היו שתי מטרות בחיים: לתת למחלה מכת אגרוף ולמצוא חתן.

מור עבדה בעסק של אביה אהרן, עסק גדול למדי למיזוג אוויר. בעבודה הכול ידעו שלבת של הבוס יש פתיל קצר, וכשהייתה באה למפעל, אם מישהו העיר לה הערה היא הייתה אוספת את הכלים והולכת משם.

"לאן את הולכת?" היו צועקים לעברה, והיא הייתה עונה, "זה לא עניינכם". אביה הנבוך התנצל תמיד בשמה והיה משתף את עובדיו שהיו עבורם חלק מהמשפחה, "לא פשוט למצוא חתן, רוב האנשים שהיא מוצאת לא כשירים לחיי משפחה וגם כלל לא אדיבים. הינה, רק אתמול היא קבעה דייט וחשבה בתמימותה שהבחור יבוא לקחת אותה, אך בדקה התשעים הוא התקשר ואמר לה, 'אני אבוא עם הקורקינט שלי, תשכרי גם את קורקינט וניפגש באמצע הדרך'". לאביה של מור שכל חייו פתח לאשתו את דלת המכונית, נראו התנהגויות כאלה ביטוי לעצלנות ופינוק במקרה הטוב. "ועכשיו היא גם עם הפרקינסון", אמר, "צפויים לה מפחי נפש".

לא אחת העיר לה אהרן על לשונה המשתלחת וביקש בכל לשון של בקשה שתעדן את התנהגותה שמרחיקה ממנה אנשים, אך זה היה מעצבן אותה עוד יותר והיא הייתה צועקת לעברו, "אנשים הם זבל, בייחוד אלה שאין להם מושג מה מרגישים חולי פרקינסון".

"מה הקשר למחלה?" נזף בה, "המחלה לא אשמה בבחירות שלך".

"היא אשמה ועוד איך, אתה טיפש אם אתה לא מבין את זה".

אהרן סתם את פיו ונתן לה לפרוק את עצביה. שתיקתו גרמה לה להפסיק לצעוק ולהתחיל לשיר. שיר מלא גסויות שהוא לא מכיר והוא צחק עד שכאבה לו הבטן וזלגו לו דמעות.

לפני שאובחנה היה למור חבר. הוא הרעיף עליה אהבה ואמר ששום דבר בעולם לא יפריד ביניהם. הוא כתב לה מכתבי אהבה לוהטים ובהם תיאר מה הוא מרגיש כשהיא נוגעת בו, אמר שהוא לא יכול להירדם בלילה כשהיא לא לידו, שהוא רוצה ילדים ממנה שיהיו יפים חכמים וחדי־לשון כמותה. לפעמים הוא היה כותב את המכתבים האלה אפילו בנוכחותה והיא ידעה שהכתיבה מוסיפה לו ריגושים. אך ברגע שאובחנה בפרקינסון הוא החל לדבר על פרֵדה. אמר שיש ביניהם חוסר תקשורת, אבל היא ידעה שזה בלבול מוח ושהוא עוזב אותה רק בגלל המחלה.

באותה תקופה היו הרבה עצבים באוויר, היא אמרה לו, "איזה מזל שלא עשיתי איתך ילד, הוא בטח היה דומה לך עם מיליון פגמים באישיות", והוא ענה לה, "בזבזתי עלייך כל כך הרבה רגש".  היא השיבה לו שהוא כתב את מכתבי האהבה האלה לעצמו כי הוא עצמו מושא אהבתו ולא היא.

הם רבו על ספל ששניהם אהבו לשתות ממנו, שעות של ויכוחים לא פתרו את השאלה מהיכן הספל הזה הגיע. הוא טען שקנה אותו בשוק בליסבון, והיא טענה שלקחה אותה למזכרת מדודתה לאחר שזו נפטרה. לאביה של מור נמאס לשמוע מהריבים על הספל, ובוקר אחד כשתפס אותה לבדה בדירתה ואמר לה, "את באמת רוצה לשתות מהספל שהוא שתה ממנו?" כבמטה קסם נעלם הספל והריבים עברו למחוזות אחרים.

קשה למצוא בן זוג למחלה. ברגע שיש עוד ועוד סירובים את נרתעת מלחפש הלאה, חשבה מור ומייד נזפה בעצמה שהיא מורידה מערכהּ. כמה אנשים בריאים ופגומים היא פגשה במהלך חייה, אי אפשר לספור. אנשים שרוטים, אנשים שלא יודעים לתת ולא יודעים לקבל. היא החליטה לא לספר לדייטים שלה על המחלה אף על פי שזו מחלה שרואים. היא החליטה שתספר סיפורים ותבחן את התגובות, ואם צריך להבריח איזה מחזר תמיד תוכל לשלוף את הפרקינסון ולהגיד "שלום, היה לי לא נעים להכיר".

בבוקר בא אביה לבקר אותה, הוא הביא לה מגש ביצים והיא צעקה עליו, "מה אני אמורה לעשות עם כל הביצים האלה, לחלק לגברים שאין להם?" אביה צחק אבל הצחוק שלו עצבן אותה יותר. "יש לך יותר מדי זמן פנוי", הוא אמר לה, את צריכה לעשות לך סדר יום. היא השיבה לו, "כל החיים אני שומעת ממך מה אני צריכה ולא צריכה לעשות, מתי תבין שאתה ואני שונים?"

אחרי הצוהריים הלכה לים והחלה לעשות הליכות בתוך המים. היא הרגישה שזה נותן לה יציבות פשוט להיכנס למים ולהתחיל ללכת, כשהמים הגיעו לכתפיה היא חזרה לחוף בהליכה לאחור ושוב חוזר חלילה. היא הייתה דווקא רגועה עד ששני זבובים נכנסו לה לתוך האוזן והצליחו לשגע אותה. כשהגיעה הביתה זרקה את עצמה על הספה מרופדת בכריות רכות, שקעה בתוכן ודמיינה שהיא לא קיימת.  אחר כך חיפשה באפליקציה איזה דייט לשרוף איתו שעתיים, אך לא הייתה בטוחה שיהיה לה מספיק כוח להרים את עצמה מתוך הספה. לבסוף מצאה מישהו והם עברו לשוחח בטלפון. מור שמעה אותו מפהק בלי הרף ועמדה להירדם בעצמה. אבל הוא העיר אותה כששאל, "את עוד פה?" והיא ענתה, "לא, אני צוללת לי בתוך כרית". "בואי תצללי בתוך הכריות שלי", ענה לה, "נראה לך?" הטיחה בו, לחצה לסיום השיחה וזרקה את הטלפון על השטיח. אחר כך דיברה עם עוד מישהו שהתעצל להוציא את האוטו מהחניה, עד שסוף־סוף הצליח למצוא אחת.

היא שאלה את עצמה אם יש גבר אחד נורמלי בעיר הזאת, ובכלל, מי ירצה אותה עם הפרקינסון המקולל הזה? הסיכוי שלה למצוא מישהו נחמד כמו אבא שלה (כשהוא לא מעצבן) הוא קלוש.

וכך החלה לפזר סיפורים. לכל דייט סיפרה סיפור אחר. סיפרה שהייתה לה תאונת דרכים והרגישה הרואית, סיפרה שנחש הכיש אותה ופגע לה במערכת העצבים, אך היא הולכת ומשתפרת ואין לה שום מגבלה. דייט אחד נזף בה, "למה לא סיפרת לי שאת צולעת, את לא חושבת שזה מידע חשוב?" היא השיבה לו, "ולמה לא סיפרת לי שאתה מכוער ויש לך אוזני דמבו, זה לא מידע חשוב לדעתך?"

לא אחת נזכרה במה שאבא שלה אמר לה פעם שגבר מספיק לו להיות בדרגה אחת מעל קוף כדי להיחשב נאה. דייט שחצן אחד אמר לה שבתוך חמש דקות הוא יכול להביא במקומה אוטובוס מלא בחורות.

באחת־עשרה בבוקר נשמעה דפיקה בדלת, זה היה אבא שלה.  הוא הניח על שולחן המטבח מרק עוף מהביל שריחו הטוב התפשט בכל הבית. היא הייתה עצבנית וצעקה עליו, "מה אתה מכין לי מרק עוף? יש לי פרקינסון, לא שפעת!"

"אז מה את רוצה שאני אביא לך?"

"דופמין, דופמין טהור שיתיישב לי במוח ולא יזוז משם".

"ואיפה מוצאים את הדבר הזה?" שאל.

"מאין לי לדעת? תבדוק באינטרנט", ואמרה לו שהיא הולכת לישון וגירשה אותו מהבית. מור ישנה שעות, וגם אחרי שהתעוררה לא הצליחה להיפטר מהישנוניות. "חיים בלי דופמין הם כמו רוכב אופניים בלי גלגלים", זרקה לחלל החדר ופרצה בצחוק.

חתן פוטנציאלי חדש קפץ מתוך האפליקציה, תמונתו נראתה לה מלוקקת מדי והוא הסכים עם כל מה שאמרה לו. זה דווקא מצא חן בעיניה, אך כשפגשה אותו חשכו עיניה. בטלפון הוא אמר לה שהוא בן גילה, אך היא ראתה מולה אדם זקן וכפוף, לפחות כפליים מגילה. "למה שיקרת לי?" נזפה בו, והוא הסביר לה שהוא מרגיש צעיר ברוחו ובנפשו, ואילו אמר לה את גילו האמיתי, לא הייתה מסכימה להיפגש איתו. "אני במקומך הייתי מחפשת בת זוג בבית אבות", הכריזה והסתלקה משם.

והיה אחד שהקיא לה בדייט ועוד ציפה אחר כך לקבל ממנה נשיקה. היה מישהו שלא עזב את ידה כל הדרך וגם חיבק אותה, זה היה מוזר ולא נעים והיא חתכה ממנו מהר. היה בחור שהגיע לדייט בפיג'מה עם ציורים של מיקי מאוס ומיני מאוס. אולי הוא רצה לבטא דרך הדמויות הללו שאיפה לזוגיות מושלמת, חשבה.

עברו כמה חודשים, היא שמה סוף לסחרור הזה של הדייטים, דייט רדף דייט והשאיר לה טעם של משככי כאבים שפג תוקפם. היו רק שניים שמצאו חן בעיניה, אך לאחר שהחליטה להיות גלוית לב לגבי מחלתה הם נעלמו כלא היו. למור נמאס להעמיד פנים כדי להשיג את מטרתה. מי קבע שאנחנו צריכים להסתדר זוגות־זוגות? למה לא לסלול דרך חדשה שונה מזו של הוריה או של סבה וסבתה? היא לא צריכה גבר כדי להרגיש שהגשימה את עצמה. עוד ועוד שאלות עלו בה ואילצו אותה להתעמת עם מציאות חייה. "האם אני שווה פחות כי אני חולה?" לפני שחלתה גברים היו בשבילה כלי משחק, הם עשו כל מה שדרשה, והיה לה קל כל כך להתל בהם. מספיק לזרוק איזו מחמאה לאוויר – ולקטוף מייד את הפירות שרק ציפו למגע ידה. לא, היא לא תיתן למחלה הזאת להנמיך את רוחה.

כשנפטרה אימה אמר לה אביה, "אנחנו צריכים לחפש דברים שעושים לנו טוב ולהקיף את עצמנו בהם". וזה בדיוק מה שהמחלה תובעת ממנה כעת. כך למשל הבינה בחודשים האחרונים, שהקרבה לים עושה לה טוב. המגע עם מים, אפילו שתייה, לא רק כשהיא משתכשכת בים, ובעיקר ההליכות המוקדמות לפני שהאור עולה היו טובות לה, כשהיא כמעט לבד בעולם ואין מי שיבחן אותה פרט למשכימי קום שעדיין לא ממש התעוררו והדרך סוחבת אותם כפי שהיא סוחבת את עצמה.

כשהיא רואה אדם מחזיק מקל הליכה, נקישותיו על המדרכה הופכות להיות המטרונום הפנימי שלה. ביום שישי אחד הגיעה למרינה ונרשמה ללמוד להשיט יכטה, בכל יום שישי יש שיעור. כשהיא נכנסה ליכטה היא הרגישה שהיא עוברת לעולם אחר שמזרים לתוכה חמצן וכל הקשב שלה מופנה אליו, רק לכוון נכון את המפרשים ולתפוס רוח נכונה. יש שלווה שקשה להסביר. רק הגלים נשמעים ומנתרים מעליה כמעט בלי לגעת בה. כל התסמינים של המחלה נעלמים בהפלגה, וכאילו נזרקים לתוך המים.

אבל כשהיא חוזרת הביתה הכול חוזר לקדמותו והיא מבינה שעדיין לא מצאה את הדרך להוסיף את גוני הים לגוונים האחרים ששולטים בחייה.

באחת מהליכותיה לפנות בוקר עצר לידה גבר במכונית אדומה. היא התכוננה ליירט לעברו כמה משפטים נוקבים ולהבריחו, אך לפני שמצאה את המילים המתאימות הוא התנצל שהוא מפריע לה וביקש רשות לדבר איתה. היא התרככה, והוא אמר לה שזו לא הפעם הראשונה שהוא רואה אותה צועדת בחשכה, אבל עד היום לא העז לדבר איתה, "בכל פעם שאני רואה אותך הולכת משהו בפנים זז אצלי, אני נלחם עם עצמי, לדבר איתה? לא לדבר איתה? אני שונא להרגיש כמו מטרידן. אבל היום קרה משהו שונה, כשראיתי אותך הולכת ככה באיטיות, זה היה מחזה נוגע ללב והעין שלי החלה לדמוע ללא שליטה, הינה תראי, עדיין יש רטיבות", הוא ניגב את עיניו והראה לה את כף ידו כדי שתאמין לו. "הייתי חייב לעצור". הוא שאל אותה למה היא הולכת לאט והיא סיפרה לו על המחלה ופתחה את ליבה כפי שלא עשתה בפני איש. היא אמרה לו, "לא כדאי לך להתעכב עליי, בעוד כמה שנים אהפוך לנציב מלח". "חולה או בריאה, את מוצאת חן בעיניי, עכשיו תראי מה נעשה: אני לא אבקש את מספר הטלפון שלך כדי שרק את תחליטי אם את רוצה לתת לנו סיכוי, אני אכתוב לך את המספר שלי על פתק כמו שהיו עושים פעם". הוא קרע חתיכת נייר מאיזו פרסומת והגיש לה אותה, "קוראים לי דוד, ואיך לך?" "מור" ענתה, ומיששה את פיסת הנייר. כשחזרה לביתה טמנה את הפתק בקופסת עץ שהייתה פעם קופסת התכשיטים של אימה, מה שנכנס לקופסה הזאת לא הולך לאיבוד.