שירה

DMNT / טל ניצן

DMNT / טל ניצן

בְּכָל לַיְלָה פּוֹרְחִים מֵרֹאשָׁהּ שֶׁל אַיירִיס שֵׁמוֹת וּמִלִּים,
כּוֹכָבִים נוֹשְׁרִים בִּמְהֻפָּךְ, הִבְהוּב אַחֲרוֹן,
נְגוֹזִים, כְּמוֹ חֲלוֹם בְּסַנְוֵרֵי הַיְּקִיצָה.

טָעוּת, חוֹשֶׁבֶת אַיירִיס, דִּיאַגְנוֹזָה נְכוֹנָה
אֵינָהּ חֲצִי מַרְפֵּא ('דִּיאַגְנוֹזָה' עוֹד לֹא נֶעֶלְמָה),
הִנֵּה הִיא רוֹאָה בְּדִיּוּק מַקְפִּיא-דָּם מָה קוֹרֶה

וְאֵין בְּיָדָהּ לְהִנָּצֵל. גְּבִרְתֵּנוּ שֶׁל הָאֲבֵדוֹת,
שֶׁל הַמִּלִּים הַנֶּחְמָסוֹת, גְּבִרְתֵּנוּ
שֶׁל הָעֲרָפֶל.

בְּכָל לַיְלָה אַיירִיס מִתְמַעֶטֶת.
בְּאַחַד הַבָּתִּים בַּפַּרְוָר הֶחָשׁוּךְ
תִּינוֹק גָּדֵל.

ניקוד: חני צפריר

בשירה היפה והכאוב של טל ניצן האימה שהשיר מתאר מתחוללת כבר בכותרת: המילה dementia עצמה מופיעה פגומה וחסרה. עיקרון ההיפוך מושל בכל השיר: המילים האובדות הן היפוכם של הכוכבים הנופלים, המסמלים התגשמות משאלות. בתפילה אל 'גבירתנו' גם התפילה וגם 'גבירתנו' פגומות ומהופכות: לא גבירתנו של הניסים ושל המרפא אלא של האבידות והערפל. לבסוף, אייריס מתמעטת בעוד ילד כלשהו גדל ומיום ליום זוכה בעוד מילים, כמו אלה האובדות לה (השם אייריס עשוי לרמז לסופרת אייריס מרדוק, שחלתה באלצהיימר באחרית ימיה).

בסופו של התהליך, קודם למוות, תיוותר הסופרת תינוקת נטולת מילים, עתיד או תקווה להינצל.

16 תגובות

  • רחל אשד

    מעולם לא קראתי שיר המתאר בדיוק מצמרר כל-כך את התהליך הדמנטי. בביקורי אצל אמי, שהייתה חולה במחלה, ומאושפזת שנים רבות במחלקה לתשושי נפש, חשתי בדיוק את אותה תחושת אימה שהיטבת לתאר.
    תודה.

  • גיא פרל

    כהמשך לדבריה הנהדרים של העורכת אודות 'עקרון ההיפוך', עניין אותי לעיין בשם אייריס מחוץ להקשרו הביוגראפי. במיתולוגיה היוונית אייריס הייתה אלת הקשת בענן, נושאת דבר האלים מן השמים אל בני האדם – מעין הרמס נשית. אייריס נחשבה גם לאחראית על מחזוריות המים בין השמיים לים וזאת באמצעות הקשת בענן. אם כן, גם כאן פועל 'עקרון ההיפוך', אייריס של ניצן נושרת אל השמיים, דבריה נישאים מכאן. התינוק הגדל המופיע בשורה האחרונה טוען את השיר במשמעות ארכיטיפית נוספת, ובאה בו לידי מחזוריות המיים-ים-שמיים המיוחסת לָאֵלָה. אל מול התרוקנותה של אייריס הארצית, הביוגראפית, הכפופה לדיאגנוזה, פועלת אייריס השמימית (הפנימית?) – את הפעולה ההפוכה.

  • רוחה שפירא

    השיר יפה מאד.
    כהמשך לדבריו המעניינים של גיא פרל, בעקבות השיר, קלטה עיני את רצף המילים "המיים-ים-שמיים" – ואני קלטתי את זה כך; המיית-ים-שמיים וחשבתי על איך המילים והשמות נותנים לנו את הקול והעיניים לראות ולהגיד, את החושים לדעת ולזכור ובסוף הדרך לאבד.

  • טל מזרחי

    אוהבת את המשחק בין אור לצל גם כמטאפורה לבינה ודעת. ובכלל, יש פה דומשמעיות
    רבה, גם בסוף השיר: התינוק שעוד ילמד לעומת התינוקת המבוגרת שעומדת למות

  • חגית מ.

    ואוו, איזה שיר אדיר. אהבתי מאוד גם את הדברים שכתבו גיא פרל ורוחה שפירא.
    מעניין החיבור לאייריס מרדוק שהייתה מלכה של מלים ואבדה אל תהומות האלצהיימר, לעת זקנה.
    מפחיד, מצמרר, ועם זאת זורע גם אופטימיות ולוקח לכל-כך הרבה מקומות… בתוכנו ומחוצה לנו.
    מסתורין הקיום. הבריאה וההרס ביצירה. החיים והמוות שבנו ובכל מקום…
    אותי אישית זה מחזיר לסבתי שהלכה והתעמטה בעקבות האלצהיימר, בעוד אני הגחתי לעולם, וגדלתי בצלה…
    תודה טל, על עוד שיר מרתק ונפלא.

  • תמרה אור סלילת

    שיר מצמרר ונפלא. ככל שהוא נפלא יותר הוא מפחיד יותר, במיוחד אותי, שאני חוזה בתהליך שעוברת אמי עם אלצהיימר.

  • תמרה אור סלילת

    אגב, אני דווקא חשבתי שהכותרת איננה DEMENTIA אלא קיצור של DAMN IT – קללה שמאד מתאימה למצב.

  • לאה צבי (דובזינסקי)

    שיר מצמרר ונפלא כאחד, מתאר מצב קשה של דמנציה\ אלצהיימר , תחושת אבדן השפה, התמונות הנעלמות באכזריות מהחיים,
    " בכל לילה אייריס מתמעטת " כואב, אהבתי מאוד, תודה

  • ריקי כהן

    קראתי ובפעם הראשונה הרגשתי שנעצרים לי הלב והנשימה, וגם בפעם השנייה, וגם בשלישית. הבנתי שזה מהשירים האלו שכל מילה בהם מדויקת, מולחמת ליהלום, כמו פיצוח קוד או מתמטיקה נסתרת. זאת אומרת – מעל תוכנו של השיר, שנכתבו עליו דברים יפים כאן, בחירת המילים והרווחים בבתים, העדפת המילים האלו על פני אחרות, זו גאונות בעיני.
    בסרט שראיתי לא מזמן על ניק קייב "20000 יום מעל האדמה", הוא השיב לפסיכולוג ששאל אותו, מהו הפחד הגדול ביותר שלו, שהפחד הוא לאבד את הזיכרון, דמנציה. כי הזיכרון עבורו בורא את היצירה שלו. אובדן המילים הוא המוות הגדול והמאיים למשורר, יותר אפילו מעובדת מותו הממשי.

  • אוולין כץ

    טל ניצן אומנית המילים. הבעת כאב וחוסר אונים אל מול מצב הולך ומתפתח שגוזל את משמעות החיים של המשורר/משוררת. מצמרר לחשוב שבתהליכים הראשונים של הדמנציה, החולה מודע למצבו . אט אט, נושלים ממנו כל "הכוכבים" ובמהופך "נושרים" מעלה. תמונה אכזרית , ניסיון נואש להתכחש לדיאגנוזה שצונחת ללא רחם. נותר תינוק נטול יכולת ללמוד "בפרוור חשוך".

  • שרה וינשטיין

    שיר נפלא מתאר בצורה חדה וישירה את המודעות המתמעטת של אייריס חוסר האונים עד לאפלה המוחלטת הבולעת כל באכזריותה, אך שביב אור של תקווה של המשכיות בתינוק רך. כתיבה עוצמתית ועדינה .

השאר תגובה