* / שרה וינשטיין

בֵּין שְׁתֵּי מַרְאוֹת סְדוּקוֹת,
כִּמְעַט מַצְלִיחָה לְהַיְשִׁיר מַבָּט,
לְהִתְפָּרְקֻיּוֹת בָּבוּאָתִי
מִשְׁתַּקְּפוֹת
בַּשְּׁבָרִים
הַמְּשַׁכְפְּלִים אֶת הַהַחְזָרָה
עַד אֵין סוֹף.
לְרֶגַע,
יִחַלְתִּי לִהְיוֹת גּוּף שָׁחֹר
בּוֹלֵעַ אֶת אוֹרְךָ
עַד אֵין סוֹף

ניקוד: חני צפריר

מראות. מראה מישורית, קמורה או קעורה. מה קורה כשהמראה סדוקה? היא מפצלת את בבואתה של המתבוננת לאינספור השתקפויות או "שברים". מבעד לעין המתבוננת משתקפים פגמים משוכפלים, משתברים, ובעקבותיהם איווי לאיון בדמות גוף שחור, אטום, שאינו מחזיר אור כי אם בולעו.

7 תגובות

תפארת ברגר

נובמבר 25, 2014 ב9:49 am הגב

שיר אמביוולנטי, לא ברור אם האהבה בו טוטאלית או קצת זדונית. הדוברת רוצה לבלוע את אורו של האהוב או לשמור אותו
רק לעצמה. החידתיות הזאת שומרת על מתח מעניין

עמירם לורד

נובמבר 25, 2014 ב10:57 am הגב

טשטוש הרסיסים, חושך המשוכפל בין המראות השבורות עד אין סוף, עד אין הגוף. לנפש יש את המבט גם כשהיא נפרדת מגוף.
הנפש משתחררת בשיר נפלא זה עם סימן שאלה עד אין סוף.
שרה כל הכבוד לך. שברת אותי לרסיסים. את נהדרת.

יעל משה

נובמבר 25, 2014 ב11:05 am הגב

שיר נהדר ולראיה – התגובות המשובחות! כיף!

חמוטל

נובמבר 25, 2014 ב11:52 am הגב

קצר ואפקטיבי, מכיל המון. הסוף טוב ומפתיע. אהבתי את המעבר מרגע אישי כל-כך, של התחבטות עם זהות עצמית, לעיסוק במערכת יחסים, ועוד אחת שנשמעת כחשובה מאוד בחיי הדוברת. והטוטאליות הזאת – יש בה משהו סקסי (אם כי כן, קצת מטריד).