בימים כאלה / רונה ברנס
בימים כאלה / רונה ברנס
מְאֻשָּׁרִים הַיַָּמִים
שֶׁל עֶצֶב מְדֻמֶּה
בָּהֶם שֻׁלְחָנוֹת נִרְאִים
כְּבֵדִים כָּל כָּךְ,
וּמַדְרֵגוֹת יוֹרְדוֹת
נִדְמוֹת הֲרוֹת אָסוֹן.
עַל הַקִּיר יֵחָתְמוּ
בְּאוֹתִיּוֹת נְבִיאִים
סוֹלְלוֹת שִׁירָה
וְאַבִּיר הַפָּשְׁקְוִילִים
יְלַוֶּה אֶת אִכָּרָיו הָרַכִּים.
בְּיָמִים אֲחֵרִים
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת כֵּיצָד לְהַבִּיט בַּיָּרֵחַ,
הַמִּשְׁתַּקֵּף בִּבְהִירוּת בִּלְתִּי-אֶפְשָׁרִית בַּעֲנָנָיו.
מַדְרֵגוֹת הַבֵּטוֹן שֶׁל בֵּיתִי
נִדְמוֹת תָּמִיד טוֹבוֹת אֵלַי,
מַבְטִיחוֹת דַּרְכִּי
אֶל הָרְחוֹב.
הר הצופים, 2013
ניקוד: חני צפריר
סארטר מכנה צחוק נטול הנאה "צחוק מדומה", בדומה לעצב מדומה. לטענתו, מדובר ברגשות שקריים מבחינה אקזיסטנציאליסטית. עצב "מדומה" עשוי לנבוע גם מהאזנה למוזיקה נוגה או מנטייה להיאחזות בכמיהה נוסטלגית. מכל מקום, הדוברת בשיר מודעת להבדל בין האמתי למדומיין, ביודעה כי מדרגות ביתה "טובות אליה" מעצם מוחשיותן ותפקידן – מתווכות בין ד' אמותיה לרחוב הממשי.
3 תגובות
מיכל
אוהבת את הטון האלגי שבשיר, וההבחנה בין עצב לעצב מעניינת
דוד אדלר
שיר מעניין.
הניגוד בין
וּמַדְרֵגוֹת יוֹרְדוֹת
נִדְמוֹת הֲרוֹת אָסוֹן.
כשברקע האורבניות המאיימת של הר הצופים
לבין
מַדְרֵגוֹת הַבֵּטוֹן שֶׁל בֵּיתִי
נִדְמוֹת תָּמִיד טוֹבוֹת אֵלַי,
מַבְטִיחוֹת דַּרְכִּי
אֶל הָרְחוֹב.
היא יפה, מקסימה אפילו, למרות, או בשל, פשטותה.
לעומת זאת לא כ"כ התחברתי ל:
וְאַבִּיר הַפָּשְׁקְוִילִים
יְלַוֶּה אֶת אִכָּרָיו הָרַכִּים.
למרות נועזותו המטאפורית (מקווה שלא בשל איזה עידוד של סדנא לשירה)
חגית מ.
אהבתי מאוד את השיר הזה. הדימויים מדברים גם לנפשי ומעבירים תמונה מאוד חזקה, בעיקר לקראת הסוף…