* / אורן עילם
* / אורן עילם
הָעִיר הַזֹּאת, שֶׁנִּמְצֵאת פֹּה,
מֻנַּחַת כְּמוֹ תַּבְלִיט עַל הַקַּרְקַע,
חֲקוּקָה בְּמַצַּע הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַבִּלְתִּי נִדְלוֹת.
הֶכְרֵחִיּוּת קִיּוּמָהּ וְהֶכְרֵחִיּוּת כָּל פְּרָט מִפְּרָטֶיהָ,
הֶכְרֵחִיּוּת הַחֹפֶשׁ שֶׁל מִדְרְכוֹתֶיהָ –
שֶׁהוּא כָּל כָּךְ נוֹכֵחַ עַד כִּי נִדְמֶה שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כָּך –
לֹא מִתְחַבֵּאת מֵאֲחוֹרָיו הֶכְרֵחִיּוֹת עֲמֻקָּה
הַקּוֹבַעַת בִּמְדֻיָּק אֶת סֵדֶר הַדְּבָרִים אֶחָד לְאֶחָד,
זוּג לְזוּג וְחֹפֶשׁ לְהֶכְרֵחַ.
ניקוד: יאיר בן -חור
שירו של אורן עילם מתאר את השאיפה לחופש, את הרצון לסדר את המציאות לפי סדר הגיוני מסוים שבו יש קיום הכרחי וחופש פעולה. אלא שמסקנת השיר היא שאין בשום דבר הכרחיות עמוקה, גם לא בעיר גדולה כמו תל אביב שעושה עצמה חופשייה ומתירנית – אפילו בה אין חופש אמתי.
6 תגובות
טל מזרחי
שיר מעניין. אהבתי במיוחד את שלוש השורות הראשונות
רוחה שפירא
"שֶׁהוּא כָּל כָּךְ נוֹכֵחַ עַד כִּי נִדְמֶה שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כָּך –" מדובר כמובן על הָהֶכְרֶחַ"או בצורתו המאופיינת יותר בשיר, הָהֶכְרֵחִיּוּת. אחרי שהמשורר מביא את התחושה המעיקה של ההכרח (ההכרח לא יגונה), הוא מרשה לעצמו להרגיש ש"לֹא מִתְחַבֵּאת מֵאֲחוֹרָיו הֶכְרֵחִיּוֹת עֲמֻקָּה" המצרה את החופש לבחור את סדר הדברים ולו גם את ההכרח כדרך חיים. אני מקווה שהמשורר מודע לסתירה שהוא מגלה בשיר ומוצא את החופש לבחור בדרכו.
בעניין ההערה על השיר, מדוע דווקא תל- אביב כמשל? כל מקום יכול להיות "הָעִיר הַזֹּאת" – הכל בעיניי המתבונן.
אורן עילם
רוחה, בשורה שציטטת המקף מתפקד כנקודותיים. כלומר, מה שנאמר בשלוש השורות האחרונות הוא רק נדמה.
בגרסת המקור זה היה
שֶׁהוּא כָּל כָּךְ נוֹכֵחַ עַד כִּי נִדְמֶה שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כָּךְ
שֶׁלֹּא מִתְחַבֵּאת מֵאֲחוֹרָיו הֶכְרֵחִיּוֹת עֲמֻקָּה
מקווה שהבהרתי
זיוה גל
ערגת הדובר בשיר לחופש בתוך כבלי הגבולות. הפיסיים וגם הרוחניים.
שיר פילוסופי שגם הצליל הולך בד בבד עם החקוק באבן ועם ההכרח ועם החית ועם הכף
וזה יפה.
התמונה פלסטית לגבי העיר הפיסית
ומה שנמצא או קורה על המדרכות ואת התנועה המשוערת זה כבר נשאר לדמיון הקורא.
החופש וההכרח הולכים זוג בזוג ואין אחד יכול לחיות בלעדי השני. זו מציאות נכונה
בכל תחום בחיינו החל מהחינוך.
שיר פילוסופי עמוק שאני מרגישה שעוד לא מיציתי אותו.
נילי אמיר-סגל
כילידת העיר תל אביב אני חשה את "ההכרחיות" הזו שהיא כפולת פנים.
יש בשיר גם אהבה לעיר וגם בקורת גלויה עליה…
רינה סולומון
שיר הגות מעניין.
צמד המילים בסיום השיר "וְחֹפֶשׁ לְהֶכְרֵחַ." הזכיר לי את אמירתו הידועה של סארטר "האדם נידון לחירות". הבדידות והחירות קשורות יחדיו, ואולי גם כאן, החופש להכרח יוצר בדידות.