קרוב לבית / שירה סתיו
קרוב לבית / שירה סתיו
לר'
אַתָּה וַאֲנִי
יוֹשְׁבִים עַל הַנַּדְנֵדָה עֶרֶב אֶחָד,
מַחְזִיקִים אֶת הַסִּיגַרְיוֹת שֶׁלָּנוּ בַּאֲוִיר כְּמוֹ אֶצְבָּעוֹת קְטוּעוֹת
רַק כְּדֵי לְצַמְצֵם אֶת הָעֵינַיִם עִם הִבְהוּב הַשְּׁאִיפָה
וְהֶעָשָׁן מִתְפּוֹגֵג בּוֹ בָּרֶגַע שֶׁאָנוּ נִנְשָׁפִים.
אֲנַחְנוּ מְנִיעִים אֶת הַשְּׂפָתַיִם, אַתָּה שׁוֹאֵל,
אָז מָה קוֹרֶה אִתָּךְ? אֲנִי עוֹנָה
מִתּוֹךְ הַקְּלִפָּה, קוֹלִי נִשְׁמָע לִי
מְרֻחָק וְחָלוּל, כְּמוֹ בְּסְלוֹאוֹ מוֹשֶן,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עַל נְסִיעָה,
עַל שְׁהוּת, הֲכָנוֹת, אֲרִיזָה,
הַדְּבָרִים קְצָרִים וּסְתוּמִים. מִי כָּמוֹךָ יוֹדֵעַ,
בַּמֶּה אָנוּ נִבְחָנִים.
הָעֶרֶב עוֹמֵד, סְבִיבֵנוּ זִמְזוּם פָּנָסִים.
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין גְּאֻלָּה
שֶׁלֹּא תַּהֲרֹג אוֹתָנוּ.
ניקוד: רונן יצחק
התמונה שמצטיירת מבעד לעיניים המפרשות: גבר ואישה יושבים בחשכה ב"גינת שעשועים" כל-פריפריאלית שהשעשוע ממנה והלאה, שתוקים. נבוכים. הקשר נפרם זה מכבר ואת מקומן של המילים המרוחקות והחלולות, תופס מעשה העישון. מי שעישנו אי פעם, מכירים היטב את הריכוז המוחלט בשאיפות ובנשיפות, ניקוטין מלוא הריאות, הדיאדה של הניקוטין, כשבין שאיפה לנשיפה לופתים את הסיגריה באצבעות כפופות, "קטועות". הסיטואציה השירית טעונה כמו אצבעות הניקוטין הגדועות, כמו אי-הגאולה, אי-התחייה שלו, שלה, שלהם, סמוך למה ששימש, לפחות מבחינתה, כ"בית".
9 תגובות
שרי
שיר טוב ונוגע. האופן שבו הוא בנוי יוצר אוירה טעונה ואי נוחות.
חגית בת-אליעזר
"אנו ננשפים", "אנו נבחרים" – אנו סבילים. האם פעם היינו פעילים? "קרוב לבית" – שם מעולה, כי רחוק מ- "אנו".
דוד אדלר
שיר אוירה-סיטואציה-קונקרטית יפה.
אני מודע לכך שהמסר ב:
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין גְּאֻלָּה
שֶׁלֹּא תַּהֲרֹג אוֹתָנוּ.
הוא מורכב יותר מ-
שְׁנֵינוּ יוֹדְעִים שֶׁאֵין גְּאֻלָּה
אך אני בכל זאת תוהה אם מבחינה שירית (בניגוד אולי לסיטואציה הקונקרטית המתוארת בשיר) לא עדיפה הגרסה השניה, לפחות לקורא המדמן (בניגוד אולי לקורא הפרטי המסוים – "אתה", אם השיר אכן ממוען אליו).
דוד אדלר
המזדמן, כמובן
גיא פרל
דוד, אני מאוד מעריך את קריאותיך וחשבתי ארוכות על מה שהצעת. אתה מציין ובצדק שהסוף הנבחר מורכב יותר. לדעתי הוא מורכב וקוהרנטי לשיר ללא קשר לאותו נמען פרטי. מורכבותו ממשיכה את מורכבות השיר – איזו פעימה מתמדת בין האפשרות לקשר ולמגע, לבין דעיכה ופרידה בלתי נמנעת. זה בנדנדה, בשאיפה/נשיפה, בדיבור שאינו יוצר קרבה – בהכל. זו לא רק ההכרה בכך שאין גאולה, זו ההכרה בכך שיש, אבל כישלונה מובנה לתוכה.
דוד אדלר
לגיא
תודה על התייחסותך המפורטת . איני בטוח שאנו חלוקים, לפחות לא בעניינים המז'וריים, אך הואיל ודבריך היו רהוטים, מדויקים וברזולוציה של חוט השערה (דבר שאני אוהב) אתייחס בכ"ז.
ראשית אציין שאני מסכים לניתוח הפסיכולוגי המרשים והמדויק שהצגת. אולי זה המקום לציין שניתוחים מסוג זה מאפיינים את רשימות הביקורת שלך, בכללם, ולציין גם שהתייחסותי שלי היא, גם במקומות אחרים וגם כאן, יותר להיבטים הפואטיים ופחות לתכניים ובודאי לפסיכולוגיים. ומכאן נבעה תהייתי (תהייה ולא דעה פסקנית, תהייה שאף פחתה כתוצאה מדברייך) לגבי הסיום, גם אם הוא מורכב יותר כדבריי וגם אם הוא משקף את מהלך השיר טוב יותר, כדבריך (ואני מסכים לכך).
אולי ארחיב – שורת הסיום לא זרמה לי פואטית, אולי ביטוי אחר היה זורם יותר ומתקבל יותר.
ואני שוב תוהה האם הבדלי התכנים הוא כה עמוק שהוא מצדיק זאת? איני בטוח. קראתי פעם שהפילוסופיה בדורות האחרונים עוסקת בעקר בסמנטיקה. מחשבה זו עלתה בראשי כשקראתי : "זו לא רק ההכרה בכך שאין גאולה, זו ההכרה בכך שיש, אבל כישלונה מובנה לתוכה." . יפה כתבת ואיני אומר שאין הבדל (אני רגיש לדקויות) אך האם ההבדל משמעותי? אם אדקדק הייתי מסכים שזו אכן יכלה להיות גאולה (זמנית לפחות), אם כישלונה היה מתגלה לאחר זמן, אפילו בסופה, אבל האם גם כשהוא מובנה לתוכה?
טוב בעצם, במחשבה שניה, אם הגאולה היא האהבה הכל אפשרי.
זיוה גל
כל כך יפה בנוי כאן עיצוב השיר ומבטא תחושה. אולי חוסר תחושה.
הנדנדה כפי שכבר ציינו היא סמלית כמו שמרגישים לפני החלטה גורלית לכאן או לכאן. קרוב לבית אך כבר לא בתוכו.
רוב הזמן שתיקה אך מניעים את השפתיים אפופים בעשן – תחושה של חסך בראייה
כשהנמען כבר שואל איזה משפט הדוברת עונה מתוך קליפה. תחושה של חוסר מגע
גם תיאור השאיפה, והנשיפה הפסיבית, וצמצום העיניים באצבעות קטועות מטאפוריות מגבירים את העמעום וההתרכזות בפרטים: שפתיים, אצבעות, אריזה שמצילים באופן לקוני מהכלת העיקר.
קול הדוברת מרוחק (כמו הבית הקרוב, אך על נדנדה) נשמע זר.
הערב עומד
והפנסים מזמזמים. (איזה יופי)
המון חושים מדברים כאן במקום האנשים השותקים את ההווה ואת העתיד.
הסיום סוגר מעגל של אותנו לרגע יש אנחנו? אך בקריאה מדוייקת ניכר שזה "אתה ואני" כל אחד בנפרד.
גוף שלישי רבים מופיע בפסיביות – ננשפים, יושבים מחזיקים סיגריות, מניעים שפתיים. ו-שנינו יודעים. על פני השיר הזה ננסכת ידיעה כמתוך ערפל.
תודה.
גיא פרל
דוד, ביחס לשאלה החותמת את תגובתך, באופן בו אני קורא את השיר תשובתי היא כן – בו זמניות של גאולה וחורבן. ואולי כך גם באהבה כפי שרמזת. כתמיד, תענוג לשוחח איתך, גיא
עפרה קליגר
כל כך יפה התגובה שכתבה ,זיוה גל, שאני מצטרפת בחום לכל מילה. שיר אמיתי מאד על מצב אליו נקלעים אני ואתה, כשנמצאים על נדנדה.