פעם ועוד פעם / יקיר בן־משה
פעם ועוד פעם / יקיר בן־משה
מַה זֶּה לָדַעַת שָׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לְהַרְגִּישׁ אַבָּא,
לָתֵת לַיְלָדִים לְטַפֵּס עַל הַכְּתֵפַיִם, גָּבוֹהַּ
נוֹסֵק עָמֹק
לְתוֹךְ הָאֹשֶׁר, מַה זֶּה לָקוּם בְּכָל עֶרֶב
לְהֵרָדֵם בְּכָל בֹּקֶר, לַחֲזֹר עַל הַשָּׂפָה
פַּעַם וְעוֹד פַּעַם לָתֵת לַשְּׁתִיקָה
לְדַבֵּר, לַחֲלֹם, לָמוּת וְלָשִׁיר,
לָדַעַת שָׁאַתָּה מִישֶׁהוּ
בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ, עַמּוּד בַּרְזֶל
עָקֹם וּמְלֻהָט, עָלָיו נִתְלִים דִּגְלֵי הַמִּשְׁפָּחָה
מִתְעוֹפְפִים בָּרוּחַ הַבּוֹעֶרֶת
שֶׁל הַזִּכָּרוֹן, כְּשֶׁאֵינְךָ אֶלָּא גּוּף
יָדַיִם לְחָיַיִם כְּתֵפַיִם,
תּוֹפֵס קַרְסֹל, בֶּרֶךְ, שׁוֹקַיִם כּוֹאֲבוֹת, אַי!
מַה זֶּה לִשְׁכֹּחַ שֶׁאַתָּה אַבָּא בְּלִי לָדַעַת אַבָּא
בְּעוֹדְךָ יֶלֶד קָטָן בְּגִיל הָעֲמִידָה,
אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה
מְקֻפָּל בְּתוֹךְ צִדְפָּה שֶׁל הֵד וּדְמָמָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
"שירו של יקיר בן-משה מתאר אושר חריף, גופני וכואב שמקורו ב"להיות אבא". בערת השרירים במאמץ להיוותר יציב בשעה שהילדים מטפסים עליו, הופכת מבחינת הכותב לסימבול הפטריארכלי המוכר של "החזקת המשפחה על כתפי הגבר". הסמלי מתערב בקונקרטי: ""תופס קרסול, ברך, שוקיים כואבות, איי!" האבהות היא הרפתקה, מסע החוצה ופנימה.
9 תגובות
רחל אשד
שיר פוצע. דיבר אלי ממקום של היות ילדה לאבא שנפטר והותיר בי צלקת.
דוד אדלר
שיר יפה ולא שגרתי
לאה
דימויים טובים שמעבירים מורכבות רגשית
רחל אשד
שיר פוצע. מדבר אלי מאד, אל הילדה שהייתי לאב בלתי אפשרי לי.
iriseliyacohen
נהדרים שירי האב שלך!
טובי לין
החום שיש במשפחה, האחריות ההורית שלא תמיד מגיעה עם מדריך, ההיסוס, הדאגה אך בעיקר רוך ואהבה – כל זה נמצא שם לתחושתי.
אשריך. זה הרבה יותר מכל שיר,
ויש גם את השיר
אז בכלל
רחל בכר
"נוסק עמוק אל תוך האושר" אוקסימורון המבטא היטב את התהליך הנפשי אותו עבר המשורר, רק מתוך עומק הכאב צומח האושר המזוקק.
סיבה ומסובב וחוזר חלילה.
יופי של שיר.
זיוה גל
החסר הזה והחסד הזה של תואר האב שבמידה מסויימת כולם חווים פחות או יותר,
אני אוהבת את הכתיבה של יקיר בן משה שיש בו צד מוסיקלי, צד פלסטי וצד פיוטי.
אחד מספריו נמצא אצלי.
הוא מיטיב לארוז את הנפש העדינה המציצה לרגע , בחבישות של הומור.
נגה מרקמן
שיר מופלא וכאוב. בגלל הניגודים החריפים ("גבוה נוסק עמוק", "לקום בכל ערב להרדם בכל בוקר", "עמוד ברזל עקום ומלוהט"…), בגלל העמדה הלכאורה סבילה ("לתת לילדים לטפס…", "לתת לשתיקה…"), אבל בעיקר בגלל הניכור. כבר במשפט הראשון, "מה זה לדעת שאתה אבא בלי להרגיש אבא", אנחנו מוטחים בעוצמה אל הוודאות שבניכור, ומובלים, בעקבות העט הבוטחת של המשורר, אל תוך העולם המהוסס והמנוכר, אל התהום הנפערת בין הידע לבין ההרגשה (איך מרגיש אבא? מה זה להיות אב לבן? מה זה להיות בן לאב?). בכנות ובאומץ מתאר בן-משה את מה שאין אנו מעזים להודות בפני עצמנו, וזו המהות המנוכרת, המהוססת והלא יציבה של קיומנו. של הקיום האנושי. המשפט האחרון, ובעיקר, שתי המילים החותמות את השיר, צובטות את הלב בניגוד המשמעויות שביניהן, ובצליל הדומה: הד ודממה. "מקופל בתוך צידפה של הד ודממה". מתי ההד נפסק ועולה הדממה?…