* / רון דהן

  •  
  •  
  •  
  •  

* / רון דהן

כַּמָּה הוּא נָטוּשׁ עַכְשָׁו,
הַבַּיִת שֶׁלָּנוּ.
הַטִּיחַ סְבִיב הַמַּרְאָה מִתְקַלֵּף
צְמַחִים מְטַפְּסִים בַּמִּטְבָּח
מוֹשֶׁבֶת הַחֲרָקִים מְשַׂגְשֶׂגֶת כְּפִי שֶׁשֶּׁלָּנוּ
מֵעוֹלָם לֹא שִּׂגְשְׂגָה.
רֵיחַ הַדָּרִים מֵצִיף אֶת הַחֲדָרִים בַּבֹּקֶר.
בַּלֵילוֹת, יָרֵחַ מִתְמַלֵּא וּמַחְסִיר עַל הַתִּקְרָה
דְּרָקוֹנִים שָׁטִים בַּשָּׁמַיִם בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה.
לְעִתִּים עוֹבֶרֶת גַּחְלִילִית וּמְאִירָה פִּינּוֹת חֲשׁוּכוֹת
כְּמוֹ זוֹ שֶׁלְּיַד הַסִּפְרִיָּה, שָׂם הַיְנוּ יוֹשְׁבִים וּמְתַכְנְנִים
אֶת הֶעָתִיד וְאָז צוֹחֲקִים עַל הַטִּפְּשׁוֹת שֶׁבַּדָּבָר.

רון דהן מצייר בצבעים עזים בית שננטש זה מכבר. מציץ מן העתיד ומרמז כמה שונה העתיד ממה שחשבו להם אז.

15 thoughts on “* / רון דהן

  1. גבריאלה מורז

    בדרכו האופיינית והכל כל מופלאה, מתאר רון את חוויית הנטישה של המקום שהיה פעם בית, כנראה היו בו אהבה וחיים. אולי מבצבץ בין המילים צער כלשהו, כצערו של אדם המביט אחורה על מה שהוא עזב תוך שהוא התקדם אל מקום אחר.
    ומן הצד השני הבית אינו נטוש כלל – יש בו חיים ועוד איך. במשפט "מושבת החרקים משגשגת כפי ששלנו מעולם לא שגשגה" – יש הבעת שמחה, "פירגון" לחרקים שמצאו להם מקום טוב להיות בו.
    וכן הלאה, הבית מתמלא בנפלאות, בריחות ומראות חדשים עד לכדי הפיכת הכל לאגדה אחת קסומה.
    זה שיר של אהבה מופלא.

  2. א.

    לרון שלום
    לתשומת לבך :
    1) צְמָחִים. (פתח באות מ' ולא קמץ)
    2) הֲדָרִים. (אין דגש באות ד')
    3) פִּנּוֹת (אין יוד אחרי האות פ')
    4) שָׁם ( הנקודה באות ש' בצד ימין ולא בצד שמאל)
    5) הָיִינוּ

    1. רון

      שלום א'

      תודה על תשומת הלב, לא אני ניקדתי את השיר….
      למען האמת, גם לא מבין מה הסיפור, אז טעו בניקוד. לא נורא

  3. mukieldad

    אהבתי את הנוסטלגיה לבית שהיה בית משפחה-והיום השממון אוחז בכל כתליו,אבל הגחלילית עוברת ומאירה פינות חשוכות מן החיים של אז -מזכירה את תכנוני הילדים שישבו שם וצחקו בעצם על עצמם.

  4. תמרה אור סלילת

    עוד מילים שצריך לנקד נכון: "שם היינו".
    שיר מאד יפה. אהבתי את התיאורים העדינים והמדוייקים שנותנים בדיוק את הזוית הנכונה למטפורה, מבלי למשוך להגזמה סנטימנטלית.

  5. נילי אמיר-סגל

    הבית שמתאר רון הוא מטפורה לעבר שהתפורר ולעומתו העתיד וההווה המחייכים בגיחוך. (אגב יש צורך בתיקון הניקוד של המילה טיפשות….)
    שיר שזורק את הקורא לזמנים הפרטיים שלו ובזה כוחו.

להגיב על כרמלה טייכמן לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *