ארכיון חודשי: מרץ 2014

לחם / אביחי קמחי

לחם / אביחי קמחי

לִפְעָמִים בַּשָּׁעוֹת שֶׁלִּפְנוֹת בֹּקֶר
הָיִיתִי נוֹסֵעַ לִשְׁכוּנַת גִּבְעַת שָׁאוּל
לְהָרִיחַ אֶת הָאֲוִיר
הַסָּפוּג לֶחֶם הַנֶּאֱפָה
בַּתַּנּוּרִים שֶׁל מַאֲפִיַּת אַנְגֶ'ל
גַּם לָהּ הָיָה נִיחוֹחַ אַוְרִירִי
כְּשֶׁל לֶחֶם טָרִי
כְּשֶׁפָּגַשְׁתִּי בָּהּ
אַחֲרֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
הָיְתָה מְקֻמֶּטֶת וּמְקֻצְ'מֶקֶת
כְּשַׂקִּית נַיְלוֹן
שֶׁלֶּחֶם הִתְיַשֵּׁן בְּתוֹכָהּ

ניקוד: חני צפריר

שירו של קמחי הוא שיר של געגועים. לישראל של שנות החמישים או השישים, כשהכול קנו במכולת השכונתית לחם אחיד, מסובסד; וללחם האיכותי של מאפיית אנג'ל. קמחי מתגעגע לריחו המשכר של הלחם הטרי כמו גם לזיכרון הטמיר "שלה", אישה ניחוחית שברבות השנים התקמטה והחמיצה, כמו לחם ישן שנשכח בתוך שקית ניילון.

* / טל ניצן

* / טל ניצן

הָאֱמֶת וַאֲנִי שֻׁתָּפוֹת לַדִּירָה.
מֵאַחַר שֶׁנִּכְנַסְתִּי לְפָנֶיהָ
חַדְרִי גָּדוֹל מֵחַדְרָהּ, מֵאַחַר
שֶׁאֲנִי מְאַחֶרֶת לִישׁוֹן וְהִיא
מַקְדִּימָה לַעֲלוֹת עַל יְצוּעָהּ
אֲנַחְנוּ חוֹלְקוֹת מִדֵּי יוֹם רַק
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת, חֶצְיָן
חֹשֶׁךְ, חֶצְיָן אוֹר.

יֵשׁ בְּקָרִים שֶׁבָּהֶם הִיא
מִשְׁתּוֹקֶקֶת לְהָעִיר אוֹתִי כְּבָר,
מְהַסֶּסֶת עַל סַף חַדְרִי בְּעוֹד
אֲנִי סְחַרְחֲרָה נוֹפֶלֶת מֵחֲלוֹם
לַחֲלוֹם לַחֲלוֹם, וְיָדָהּ הַקְּטַנָּה
הַמְּאֻגְרֶפֶת לִנְקִישָׁה
מְטִילָה עַל דַּלְתִּי צֵל רוֹעֵד
דְּמוּי צִפּוֹר שָׁחֹר.

ניקוד: חני צפריר

כשהאמת בוערת בקרבך, היא משולה למי שגרה איתך תחת אותה קורת גג. מדוע? מכיוון שהיא ההכרח להישיר מבט, המצפון המתווה את הדרך בחיים. הנכונות לקבל את האמת ולא להתכחש אליה כרוכה במאמץ לא מבוטל – ובעיקר באי-כניעה לאסקפיזם נוח (בלשון השיר: “לחלום לחלום"), גם אם האמת עלולה לעורר בעתה ככתם שחור. אבל השיר מוסיף למערכת היחסים הזו נדבך בלתי צפוי : גם האמת עצמה רועדת, איננה מעזה להעיר, וכבר לא ברור מי מן השתיים חוששת יותר מפני "שותפתה".

לאתר של טל ניצן

הלשון המדברת / אורנה ריבלין

הלשון המדברת / אורנה ריבלין

גַּע בְּנִים הַקַּרְסֹל,
בָּאִוְשָׁה הַזְּעִירָה הַמְּנִידָה אֶת רִיסֵי הָעַיִן.
אַחַר כָּךְ,
קַלֵּף בַּעֲדִינוּת אֶת הַגֶּלֶד וַחֲשֹׂף אֶת הַדְּבָרִים
הַמֻּנָּחִים עֵירֹמִים בֵּין קִפְלֵי – הָעוֹר.
עֲשֵׂה אוֹתָם לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת
וּשְׁכַב לִישׁוֹן
בְּמִטָּתְךָ
נָע וָנָד תִּתְעַרְסֵל בַּכַּף וּבֵין קִפְלֵי- עוֹרְךָ.
בֵּין כַּר, לְסָדִין,לִשְׂמִיכָה
וּבַחֲלוֹמְךָ,
תִּתְגַּלְגֵּל הַלָּשׁוֹן בְּנִים הַקַּרְסֹל
וּבָאִוְשָׁה הַזְּעִירָה
אֲשֶׁר תִּתְפֹּר רִיסִים תְּלוּיִּים עַל כַּף הָעַיִן.

ניקוד: חני צפריר

שירה של ריבלין מזמין את הקורא לגעת בחלקים הסמויים ולהאזין לרחשים שכמעט אינם נשמעים כדי לחשוף את האמת, ולמשש אותה בעדינות אין קץ.
מה חבוי בין הקפלים או מתחת לגלד? רק הלשון המדברת של השירה יכולה לחשוף זאת.

בכל הבתים / לאה הרפז

בכל הבתים / לאה הרפז

בְּכָל הַבָּתִּים נְמוּכֵי הַתִּקְרָה,
חַסְרֵי הַחַלּוֹנוֹת
בָּהֶם הִתְגּוֹרַרְתִּי
חָפַרְתִּי מְחִלּוֹת
כִּסִּיתִי אוֹתָן בְּיָמִים שֶׁל חוֹל גָּרוּס
וְהַחַג לֹא חָג סְבִיב הַשֻּׁלְחָן
נִגַּף בַּתִּקְרָה, שָׁקַע בַּתַּחְתִּית
כֻּסָּה בְּחוֹל

ניקוד: חני צפריר

מן השיר עולות תחושות של חנק, חוסר מוצא. הזמן שאול כאשר חיים בבית נטול חלונות, שתקרתו הנמוכה מטפטפת אט-אט לרצפה. תנועת הטפטוף מזכירה שעון חול, אך בניגוד אליו, בית לא ניתן להפוך ולהתחיל מחדש את מדידת הזמן, מה גם שממד הזמן בשיר הולך ואוזל.

החלמה / מרדכי גלדמן

החלמה / מרדכי גלדמן

הָרֶגֶל הֶחְלִימָה
יִסּוּרֶיהָ כְּבָר נִשְׁכָּחִים
וְשׁוּב אֲנִי עַל אוֹפַנַּי
שׁוּב עַל הַסּוּס
רוֹכֵב בַּבֹּקֶר אֶל הַיָּם הַפָּתוּחַ
שָׁם פִּיתְיָה לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנַי
מָה הִיא לוֹחֶשֶֹת בְּאָזְנַי?
כָּל הַמִּפְרָשִׂיּוֹת צָפוֹת
בְּמִשְׁטָח שֶׁל תְּכֵלֶת זוֹהֶרֶת
וְרוּחַ לֹא קָמָה לְהָשִׁיטָן
מִפְלֶצֶת הַמַּיִם נִסְתֶּרֶת בִּתְהוֹמָהּ
הַטְּרָגֶדְיָה נִדְחֵית בְּחֹדֶשׁ
וְכָל הַשַּׁיָּטִים דּוֹמְמִים בַּמֶּרְחָק
נַעֲשִׂים יֵשֻׁיּוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת מוּאֶרֶת
וּתְכֵלֶת בִּתְכֵלֶת נִמְהֶלֶת
וְעֶצֶם הַשְּׁלִילָה נִשְׁלֶלֶת
טוּב לֵב הָזוּי נוֹבֵעַ מֵהֶם
וּמַשְׁכִּיחַ כָּלִיל אֶת הַזִּקְנָה וְהַמָּוֶת
הַמְּשַׁחֲרִים לְפִתְחִי
מֵהַזִּקְנָה,לְפֶתַע, נוֹתָר רַק "ז"
וְשִׁיר בְּמוֹחִי כְּצִפּוֹר הַמְּאַחֶרֶת
אַחֲרֵי לַהֲקָה שְׁחֹרָה
הַנְּמוֹגָה בַּמֶּרְחָב, דּוֹאָה וְדוֹהָה

ניקוד: חני צפריר

מסע אופניים לשפת הים שמתאפשר הודות ל"רגל שהחלימה" מהווה מפלט, ולו זמני, מן הפחד מפני בגידתו ההכרחית, הבלתי נמנעת, של הגוף. צלה האפל של ה"טרגדיה" הבלתי נמנעת נוכח בעוצמה, כשבה בעת הדובר שואב אופטימיות מחויכת מן היכולת לרכוב על אופניו ולהתבונן בים הנתון לזוהר תכלת אפיפאני . ים התכלת השלו מדחיק מהזיכרון את "מפלצת המים" – את התהום. התהום היא מטאפורה לזקנה ומווות אך גם לכל סערותיו הזועפות של הים שלרגע שקטו. הסירות הצפות דוממות מזכירות את הטרגדיות של יוריפידס
שעוסקות באיפיגניה שאגממנון נדרש להקריבה כדי שהרוח תשיט את ספינותיו לטרויה. אפילו הים השקט יכול להיות מפלצתי. הטוב הוא זמני, אשלייתי וחולף.

בובות / טל איפרגן

בובות / טל איפרגן

אֲנִי מוֹחָה.
מוֹחָה,
שֶׁכֵּן זְמַן רַב לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר מְחָאָה
חָשַׁשְׁתִּי לְבַטֵּא כָּל תְּשׁוּקָה
לְמַעֲמָד טוֹב יוֹתֵר.

בְּיַלְדוּתִי, בֵּין אַרְבָּעָה קִירוֹת
אִמִּי נָהֲגָה לִתְפֹּר לִי בֻּבּוֹת
אוֹתָן הִלְבַּשְׁתִּי בְּשִׂמְלוֹתַי הַבְּלוּיוֹת
נָהֲגָה לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת
וּלְצַיֵּר לִי סִבּוֹת
בִּזְכוּתָן אֲנִי כָּאן.

בְּשׁוּם אֹפֶן אֵינִי מְטִיחָה
שְׁתֵי כַּפּוֹת יָדַי הָעוֹבְדוֹת
(כְּבָר שָׁנִים הֵן עוֹבְדוֹת, עוֹד מֵאָז הַבֻּבּוֹת)
מְלֵאוֹת צַלָּקוֹת
אַךְ אֵין לִי אֶצְבַּע אַחַת מַאֲשִׁימָה.
כָּעֵת,
אֲנִי רַק מוֹחָה:
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּלָדִים לֹא צְרִיכִים לִרְאוֹת.

ניקוד: חני צפריר

שיר מחאה נוגע ללב על מה שילדים "לא צריכים לראות" ועל ילדות מאחורי חלונות מוגפים, אולי כדי לא להיחשף למעמדות אחרים, ולבתים שבהם הבובות זוהרות יותר. ניכר שהאם בשיר התאמצה מאוד להעניק לבתה ככל שיכלה, וגם "לצייר לה סיבות" לגבי כדאיות החיים. אולם הילדה שבגרה, אומרת במפורש כי היא איננה מאשימה אלא מוחה – כשההבדל בין שתי הטענות ברור.

התלבטות / דוד אדלר

התלבטות / דוד אדלר

אִלּוּ צָעַדְתְּ לְכִוּוּן הַיָּם
אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת כִּי טוֹב
עוֹרֵךְ הָרַךְ הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת פִּיּוּטִי וְרָטֹב
כְּמוֹ טִפּוֹת עַל נְיָר כְרוֹמוֹ מִסּוּג מַמָּשׁ טוֹב
אֲבָל אֲנִי לֹֹא צַלָּם מַגַזִינִים
לָתֵת לָךְ הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה
לָלֶכֶת מַעֲדַנּוֹת לְעֵבֶר הַשְּׁקִיעָה
וְאַתְּ, כַּמָּה טִבְעִי, הָלַכְתְּ בַּכִּוּוּן שֶׁלָּךְ
חוֹתֶכֶת אֶת הַשְּׁקִיעָה לְהֶרֶף
מִימִינִי לִשְׂמֹאלִי לְעֵבֶר מְקַלַּחַת הַחוֹף
כִּי עָבַר הַיּוֹם בָּעֲבוּרֵךְ
שֶׁעֲבוּרִי
רַק הִתְחִיל בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת מוּלִי.

אֵיךְ אוּכַל לְהַבִּיט נִכְחִי בַּפֶּלֶא הָאוֹפְּטִי
בַּכַּדּוּר הַכָּתֹם, הַמִּתְפַּחֵס
(יְרוּשַׁלְמִי, כַּמָּה מַרְאוֹת כָּאֵלֶּה עוֹד יִרְאֶה בִּדְמֵי חַיָּיו?)
מִבְּלִי לְהָסִיט, לְלֹא בּוּשָׁה, אֶת מַבָּטִי לִרְאוֹתֵךְ
רוֹחֶצֶת אֶת הַמֶּלַח מִשְּׁעָרֵךְ, מְפַתֶּלֶת אֶת גּוּפֵךְ בְּזֶרֶם
הַמַּיִם הַנִּתָּז. הִנֵּה הַחַיִּים בֶּאֱמֶת לֹֹא פְּשׁוּטִים. לְכָל דָּבָר יֵשׁ מְחִיר.
כִּי הִנֵּה כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר טוֹבֵל כִּמְעַט כֻּלּוֹ אֶל הַיָּם
וְרַק הִלָּתוֹ נוֹתְרָה.
וְגַם אַתְּ.

ניקוד: חני צפריר

לכאורה, שיר הפורש את יפי העולם מבעד לתמונת טבע נאה: השמש השוקעת, הצבעים המוכרים והחמים הפושטים בכל. ועם זאת, נוכחת עצבות שבאה לידי ביטוי ברעיונות החלוף והזמניות של ההולכים בטבע ושל האוהבים, שאינם מסונכרנים: מה שהסתיים בעבורה, זה עתה החל מבחינתו, בשמש השוקעת

מפעל חיים / רונית בכר שחר

מפעל חיים / רונית בכר שחר

הוֹדִיעוּ לִי הָרֶגַע
שֶׁזָּכִיתִי בִּפְרָס עַל מִפְעַל חַיִּים עַל כָּךְ
שֶׁהִצְלַחְתִּי לִשְׂרֹד וְלִבְרֹחַ
מִיָּדֶיהָ שֶׁל אִמִּי
נִצּוֹלַת שׁוֹאָה שֶׁכְּבָר בְּגִיל חָמֵשׁ
רָאֲתָה יוֹתֵר מִדַּי דָּם
זוֹ שֶׁשָּׁרְצָה כְּמַקָּק בַּיְּעָרוֹת,
אָכְלָה מַחְרָאוֹת, רָאֲתָה מֵתִים מִכָּל עֵבֶר
וּבוֹרוֹת מְלֵאִים גּוּפוֹת עַד פִּי קֶבֶר
אַחַת שֶׁאֶת כָּל הַכְּאֵב הָפְכָה לְתִסְכּוּל כַּעַס נוֹרָא
וּתְחוּשַׁת כִּשָּׁלוֹן שֶׁהִפִּילָה עַל יַלְדוֹתֶיהָ וְעַל אָבִי
זָכִיתִי כִּי הִצְלַחְתִּי לַמְרוֹת כָּל זֹאת
לֹא לְשַׁנּוֹת בְּקִרְבִּי
אֶת מוּסִיקַת הַחַיִּים הַטְּהוֹרָה,
אֶת הָאוֹפְּטִימִיּוּת הַמְּנַצַּחַת,
הָאֱמֶת הָרוֹתַחַת,
הָאֶמְפַּתְיָה, הָרָצוֹן לְהָבִין הַכֹּל,
הַהֵאָחְזוּת בַּתֹּם, שְׁאִיפָה לְחֹם,
מַנְגִּינַת הַמִּלִּים הָאֱנוֹשִׁית
וְהַיְּכֹלֶת לֶאֱהֹב
וּבְעִקָּר הָאֱמוּנָה שֶׁבָּאָדָם
גַּם יֵצֶר טוֹב

ניקוד: חני צפריר

השיר הזה העלה בזיכרונן של הקוראות את "צחוק של עכברוש" מאת נאוה סמל – קורותיה של ילדה יהודייה בת חמש שהוטמנה בבור זעיר לאחסון תפוחי אדמה בפולין הכבושה – ושרדה.
מה לנו כי נלין על מי שכונו בעבר "אודים עשנים"? האם ניתן בכלל להמשיג את התנסויותיהם? ושאלה שאלתית נוספת, שאיננה לירית בהכרח: האם כל ניצולות התופת היו אמורות להפוך לאימהות מכילות ואמפתיות? לפחות לפי שירה הישיר והכאוב של בכר שחר, דומה שלא. ואף על פי כן ולמרות הכול, לא הוצמתו בבת, דור שני לשואה, "ְהַיְּכֹלֶת לֶאֱהֹב וּבְעִקַּר הָאֱמוּנָה שֶׁבָּאָדָם גַּם יֶצֶר טוֹב".

אוֹתָהּ כֻּתֹּנֶת צִבְעוֹנִית / שושי קלאס

ְּאוֹתָהּ כֻּתֹּנֶת צִבְעוֹנִית / שושי קלאס

אִם אֶכָּנֵס לַמַּיִם
זֶה יַעֲמִיק אִם
אֶעֱלֶה אֶל הַגַּג
לִרְחֹץ לְאוֹר הַלְּבָנָה
בְּמוֹר וּלְבוֹנָה
הָרֵיחַ שֶׁלְּךָ טָבוּעַ בִּי
כְּאוֹתָהּ כֻּתֹּנֶת צִבְעוֹנִית
שֶׁבְּטָעוּת הֻשְׁלְכָה אֶל
הַכְּבִיסָה הַלְּבָנָה
וְצָרְבָה בָּהּ
שְׁתִי וָעֵרֶב
אֶת חוֹתָמָהּ

ניקוד: חני צפריר

שירה של קלאס תוקף את החושים בריחות ובמראות עזים. הכבסים הלבנים המירו את לובנם והפכו לדבר מה אחר לגמרי, לכתם של צבע שהפך למהות שונה; כמו גם רחצה בבשמים עזים שאין לאל ידם למחות את "הריח שלך". האם מדובר באהבה עד כלות או באהבה מכלה?