ארכיון חודשי: פברואר 2015

פַּאי תַּפּוּחִים / לי שיר

פַּאי תַּפּוּחִים / לי שיר

צָרִיךְ לִקְנוֹת חֶמְאָה
הַרְבֵּה חֶמְאָה לִקְנוֹת
וְתַפּוּחִים
וְאֹפֶה עוּגָה
וְאֶזְרֶה סֻכָּר וְקִנָּמוֹן
עַל הַפְּצָעִים
וַאֲרַפֵּד
בִּשְׁתֵּי שִכְבוֹת בָּצֵק
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי קַר

ניקוד: יאיר בן -חור

השיר חוקר את המקום שממנו מתחילה כתיבת שירה. זהו מקום מטפורי, ועם זאת הוא ממוקם במקום ממשי בגוף, סביב הפה, האזור בגוף שבו מתמקד הדחף האוראלי. הניסיון לכתוב ממקום של ראשית השירה מכתיב שימוש בשפה "מדרגה אפס של הכתיבה", שפה שלכאורה היא חפה מכל לשון פיגורטיבית, ומבקשת להיות בעצמה גוף. באופן הפוך, השיר הוא מה שמעניק גוף – תפוחי, מסוכר, מנחם – לכותבת עצמה.

לי שיר

גַּן הַשַּׁיִשׁ / עודד ניב (נימקובסקי)

גַּן הַשַּׁיִשׁ / עודד ניב (נימקובסקי)

בֵּין עֲרוּגוֹת הַשַּׁיִשׁ
שׁוֹכְנִים רֵעַי מִשֶּׁכְּבָר
לְעִתִּים קְרוֹבוֹת הֵם חוֹמְקִים מִתַּחַת לַמַּצֵּבוֹת הַכְּבֵדוֹת
– וְלֹא רַק בִּימֵי זִכָּרוֹן –
שׁוֹאֲגִים בְּשִׂמְחָה
מִתְחַבְּקִים, טוֹפְחִים עַל שֶׁכֶם
וּבָעֶרֶב, סְבִיב מְדוּרָה
לְלֹא הִסּוּס
פּוֹצְחִים בְּשִׁירֵי מוֹלֶדֶת
וְגַם סוֹבְבִים בִּמְחוֹלוֹת עַד כְּלוֹת
מַעֲלִים סִפּוּרֵי קְרָב בַּפַּעַם הָאֶלֶף
עִם תּוֹסָפוֹת קַלּוֹת,
מְקַנְּחִים בְּקָפֶה חָזָק וּמָתוֹק
מִפִינְגָ'אן מְפֻיָּח וְחָבוּט

הֵם נִשְׁאֲרוּ צְעִירִים מֵאָז
אוּלַי אֲפִלּוּ שָׁכְחוּ אוֹתִי עִם הַזְּמַן
אֲנִי – שָׁנִים קִמְּטוּ בִּי עִקְבוֹתֵיהֶן –
נִשְׁעָן אֶל הַמַּצֵּבוֹת
וּמִתְגַּעְגֵּעַ

ניקוד: יאיר בן -חור

מלחמה רודפת מלחמה, ואין למחול השדים הזה סוף. האויב עומד במריו, רק שמותיו מתחלפים. כל מלחמה גובה את מחיר הדמים שלה, דור אחר דור, וחלקות הנופלים בבתי העלמין מתקרבות־מתרחקות אל קו האופק. מי שהשתתף במלחמה או שתיים ונשאר חי, זכה אולי בחיים, אך חלק ממנו נשאר שם לתמיד, בין המצבות והפרחים.

עודד ניב

* / רונית ליברמנש

* / רונית ליברמנש

הַפִילוֹסוֹפְיָה הַמַּעֲרָבִית־גַּבְרִית
מֵאֲרִיסְטוֹ בּוֹאֲכָה דִיקָארְט
וְאֵילָךְ, גּוֹרֶסֶת שֶׁהַנֶּפֶשׁ נַעֲלָה עַל הַגּוּף
גְּרוּרָה בְּהֵמִית, וַלְדָנִית שֶׁכְּמוֹתוֹ. וְכָךְ לָקוּ
אַחְיוֹתַי הַמּוֹשְׁכוֹת בָּעֵט בְּשִׂנְאָה עַצְמִית
מְאַכֶּלֶת, בְּהוֹרִישָׁן לְנִינוֹתֵיהֶן אֶת מִכְוַת הַדִּי־אֶן־אֵי
הַקָּנוֹנִית הַמְאָרֶרֶת:
שִׁירָה מֶטָפִיזִית הִנָּהּ נַעֲלָה
מְזֻכֶּכֶת
צְרוּפָה

ניקוד: יאיר בן -חור

* / שירי עובד

* / שירי עובד

אָבוֹא מֻכְתֶּמֶת בּוֹץ
בַּעֲיֵפוּת עִם עוֹר שֶׁהִתְקַלֵּף קְצָת.
סַקְרָנִית לְהַבִּיט לְהָרִיחַ – מָחָר טָרִי.

ניקוד: חני צפריר

בוץ, לכלוך, עייפות, עור מתקלף. רכיבים שאינם רומזים על אופטימיות אלא על עבודה קשה, סיזיפית. אולם המשפט השלישי הופך את הקערה על פיה: הסקרנות בוערת ולכן המאמץ משתלם

במגלשת הזמן (Long shot) / ציפי הראל

במגלשת הזמן (Long shot) / ציפי הראל

כַּמָּה נִפְלָאָה הַגְּלִישָׁה, הָרוּחַ
מַחְלִיקָה אֶת פָּנַיִךְ.
עֶלֶם צָעִיר מַרְכִּיב שָׂפָם
שֶֹׁל צַ'רְלְס בְּרוֹנְסוֹן, נִגַּשׁ אֵלַיִךְ בְּמַבָּט
מָלֵא קִמְטוּטִים, וְעוֹזֵר לָךְ לְפַזֵּר
אֶת גַּרְגִּירֵי הַחוֹל
שֶׁדָּבְקוּ בְּשִׂמְלָתֵךְ.

בְּהִלּוּךְ אִטִּי,
צְמוּדֵי רָאשִׁים וְיָדַיִם,
אַתֶּם הוֹלְכִים
וּמִתְרַחֲקִים – –

וְכָל מָה שֶׁהָיָה בָּךְ קוֹלְנוֹעַ, הוֹפֵךְ
מֵאָחוֹר לְגַן תַּעְתּוּעִים.

ניקוד: חני צפריר

שירה של הראל דולק אחר עיקולי המרחב והגלישה בזמן, מרחב שהיא שבה בעדו בכמיהה עזה לעלומיה, באמצעות יצירת אשליה של פגישה עם כוכב הקולנוע, צ'רלס ברונסון. מגלשת הזמן הזו מאפשרת תחושת מעוף ללא מגבלות, אך כשהכותבת מבינה באחת את עצמת התעתוע , היא מותירה אותו מאחור

* / עודד בן-דורי

* / עודד בן-דורי

אָדָם לֹא נִשְׁכָּח מֵהָעוֹלָם
הַיָּם זוֹכֵר
הָרוּחַ זוֹכֵר
אֶבֶן קְטַנָּה עָלֶיהָ כָּשַׁל בְּדַרְכּוֹ
רוֹשֶׁמֶת אֶת מִדּוֹתָיו
הַשִּׁיר אוֹמֵר תְּהִלִּים לִכְבוֹד
נִשְׁמַת הֱיוֹתוֹ
הַגּוּף הַכָּפוּף
רַק שֶׁקֶט הֶעָלִים
כֹּה קָרוֹב
עַד כִּי לֹא יִשָּׁמַע קוֹל קְרִיאַת יְלָדִים
לֹא נוֹלְדוּ בָּךְ
וְאֵין הַיָּם זוֹכֵר
וְרוּחַ לֹא עוֹבֵר
אֲבָנִים קְטַנּוֹת לֹא צוֹבְטוֹת בַּבָּשָׂר
הִתְהַלֵּךְ אָדָם בֵּינֵינוּ וְאֵינֶנּוּ
כִּי לֻקַּח
וְלֹא הוֹתִיר אַחֲרָיו דָּבָר

ניקוד: יאיר בן חור

*בעקבות קריאה בשירה של זלדה (שניאורסון מישקובסקי) – 'כל שושנה'

לשירתה של זלדה התוודעתי בשנים האחרונות. הכתיבה שלה מושכת אותי לנסות להבין מי הייתה. נצר ל'צמח צדק', האדמו"ר השלישי של השושלת החב"דית. ילדה בעולם חרדי, שהעבירה את ימי ילדותה בעצבות קשה. התחתנה בגיל מאוחר ונותרה ערירית. ובכל זאת קריאה בשיריה מותירה עלי רושם עצום. היא מצליחה להוציא מהפשטות חוויה כמו פולחנית-מיסטית. העולמות הרעיוניים שלה כל כך מגוונים ואת כל זה היא משעינה על הגשמיות הקטנה של העולם הזה. אולי בשל כך המילים שלה בעיניי הן הדבר הכי קרוב לנבואה. בשיריה של זלדה לא ניתן לקרוא. יש להתבונן. לפתח מבט המסוגל לנוע בין העולמות. לא בבת-אחת. קצת כמו ניסיון לדייק מבט כדי לפענח הולוגרמה שמסתתרת מאחורי תמונה שטוחה. את השיר שלי ניסיתי לכתוב לכבודה ממקום שואל. תוהה על פשר היכולת להתמקד בשקט העלים כשמסביב העולם מלא ברעשים. ים של אש. ואולי בגלל זה המהלך שהוא מייצר קצת סותר את עצמו. כי ליודעי ח"ן ומבקשי קרבת מילותיה, זלדה הותירה אחריה עולמות שלמים שעוד לא פוענחו

עודד בן-דורי

החייל שהייתי / יורם סלבסט

החייל שהייתי / יורם סלבסט

נִדְמֶה הוּא יָשֵׁן, הַחַיָּל שֶׁהָיִיתִי, אֲנִי
מַקִּישׁ עַל דַּלְתּוֹ, הוּא בְּקֹשִׁי מֵשִׁיב
נִרְדַּם אוֹ נִשְׁכַּח אוֹ מֵת וְנִקְבַּר אוֹ אוּלַי
הוּא יָרָה, מַעֲשֶׂה לֹא פָּשׁוּט, חֲצִי מַחְסָנִית,
כַּמָּה אֹמֶץ נִדְרָשׁ, בַּלַּיְלָה הַהוּא הַטַּנְקִים עָמְדוּ
עֲגוּמִים וְשׁוֹתְקִים עַל פְּנֵי הַחוֹלוֹת וְכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם
קָרְצוּ וְקָרְצוּ, מַגַּע הַקָּנֶה לֹא נָעַם בַּשְּׂפָתַיִם,
עִם בֹּקֶר הָרֹעַ שׁוּב יִנְבַּח וְיִנְשֹׁךְ וְהוּא הֲרֵי
נַעַר פָּשׁוּט, כּוֹתֵב שִׁירָה גְּרוּעָה לְהַחְרִיד, אֲנִי
מַקִּישׁ עַל דַּלְתּוֹ, הוּא מוֹאִיל וּפוֹתֵחַ, הוּא שׁוֹלֵף
מִתּוֹךְ פִּיו קְצֵה קָנֶה שֶׁנִּרְטַב וּפָנָיו עֲגוּמִים וְשׁוֹתְקִים,
הוּא נִשְׁאָר פֹּה עוֹד קְצָת, לִרְאוֹת מַה יִּקְרֶה, אֲנִי
מַבִּיט בְּפָנָיו, מְבַקֵּשׁ בְּנִימוּס וְשׁוֹאֵל, הוּא
מֵנִיעַ רֹאשׁוֹ לִשְׁלִילָה.

ניקוד: יאיר בן חור

ה"חייל שהייתי", טוען הדובר בשיר, היה נער פשוט, ש"כתב שירה גרועה להחריד". החייל שהיה פעם, כותב כיום שירה מהודקת ויפה בתכלית, כשבמקרה הפרטי הנוכחי, מתואר ניסיון התאבדות. אין לדעת מה העילה למעשה, ואין זה חשוב. די בכך שהניסיון נכשל.

גֶּשֶׁם / חנה טואג

גֶּשֶׁם / חנה טואג

אֶתְמוֹל יָרָדָה בִּתִּי בִּסְעָרָה אֶל הַגַּן
לִבְכּוֹת אֶת אַהֲבָתָהּ
וַאֲנִי אַחֲרֶיהָ בַּלַּיְלָה
עִם הַמְּעִיל וְהַצָּעִיף בְּלִי
נַעֲלֵי בַּיִת
עִם הַבְטָחוֹת בְּלוּעוֹת בָּרוּחַ
אַחַר כָּךְ בָּאתִי אֵלֶיךָ שׁוּב
הוֹמָה מִגֶּשֶׁם
אֶל תּוֹךְ הַבַּיִת
וְאַתָּה שֶׁשְּׁנָתְךָ מְדוּדָה
וַחֲלוֹמוֹתֶיךָ קְצוּבִים
מֵאַנְתָּ לִהְיוֹת מֻפְרָע בִּי
וְאֶצְבְּעוֹתֶיךָ הָיוּ
לָשׁוֹת בִּי גֻּמָּה
אַחַר גֻּמָּה
כָּחֹל וּמַדְמִים
לֶחֶם הַחֹק הַזֶּה
בִּבְשָׂרִי
מִישֶׁהוּ שָׁתַל
נוֹצָה אֲפֹרָה
בַּחֲרִיצֵי הָאֶבֶן שֶׁבֶּחָצֵר שֶׁלָּנוּ
וְחָשַׁבְתִּי: זֶה לֹא מַעֲשֶׂה צִפּוֹר
זֶה רַק יְלָדִים הַמְנַסִּים
אֶת כֹּחַ הַכְּבִידָה
וּבַגַּן יַלְדָּה בּוֹכָה
אֶת שִׁבְרֵי אַהֲבָתָהּ
אָנָה אֵלֵךְ
אָנָה אֵלֶיךָ.

ניקוד: יאיר בן חור

הגן ב"שיר השירים" מסמל את המקום שבו פורחת התשוקה, לעומת השיר הנוכחי, שמתאר מצב מהופך, הבת יורדת לגן כדי לבכות את אהבתה, קונוטציה המאזכרת את שירה הידוע של רחל, "גן נעול". אולם להבדיל ממנו, כאן הגיבורה היא האם הדואגת לבתה הפצועה. הסערה החיצונית והפנימית עושות יד אחת ומעצימות זו את זו, בהיעדר נחמה או פתרון, אולי משום שהגבר – האב המוזכר – הוא בבחינת נוכח־נעדר, ונפקדותו מאזכרת ביתר שאת את האהוב שאיננו.