ארכיון חודשי: מרץ 2015

חֲמִימוּת / אורי מליניאק

חֲמִימוּת / אורי מליניאק

לאולב האוגה

הַרְחֵק מִכָּאן
וְאוּלַי כְּבָר בְּעוֹלָם אַחֵר,
אַתָּה עֲדַיִן נֶאֱבָק וּמְטַפֵּס
עַל אוֹתוֹ הַר רוּחוֹת חָשׂוּף.
שׁוֹרֵק לְעַצְמְךָ נִגּוּן
שֶׁלֹּא מוֹתִיר בְּעִקְבוֹתָיו סִימָן.
בְּעוֹד אֲנִי כָּאן, עַל כִּסֵּא הַקַּשׁ הֶעָגֹל,
יוֹשֵׁב מִתַּחַת לִשְׁרִיקַת הָאֳרָנִים, וְכָמוֹךָ
מְטַפֵּס עַל הָהָר.

וְהִנֵּה, עַל אַף הַמֶּרְחָק נְטוּל הַסִּימָנִים,
לִרְגָעִים אָנוּ מוֹצְאִים זֶה אֶת זֶה.
מִתְחַמְּמִים, כָּתֵף אֶל כָּתֵף,
לְיַד אוֹתָהּ הָאֵשׁ.
שׁוֹתְקִים וַחֲשׂוּפִים,
לִשְׁנֵינוּ לֹא אִכְפַּת עַכְשָׁו
שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת וְדוֹעֶכֶת.

ניקוד: יאיר בן -חור

ניתן לקרוא את "חמימות" של אורי מליניאק כשיר זיכרון לחבר. החבר האהוב, הגוסס, עדיין מנהל מאבק זהה לזה של חברו החי, הסופד. אש החיים הולכת ודועכת ולחֻמהּ הם נפגשים לפגישה אחרונה קודם שהמוות יפריד ביניהם סופית.
השיר מזמֵּן פגישה אחרונה בין שני חברים, אחד שנמצא בדרכו אל העולם הבא ואחד שעדיין חי בעולם הזה, פגישה מרגשת ועצובה.

תלויה / לאה צבי (דובזינסקי)

תלויה / לאה צבי (דובזינסקי)

בְּבֵית מִטְבָּחַיִם עַל קְרָסִים,
עוֹרֵךְ פָּעוּר, קְרָבַיִךְ גְּלוּיִם, אֵין רָזִים
הַמִּסְתַּתְּרִים מֵאֲחוֹרֵי כִּיס מָרָה,
מְפֻשֶּׂקֶת וּפְשׁוּטַת אֵיבָרִים,
הַמָּרָה דּוֹלֶפֶת, הַלֵּב נָדַם.
הַמִּתְבּוֹנְנִים בָּךְ יֵדְעוּ
אוּלַי אֶת הַטַּעַם,
אֲבָל לֹא אֶת שֶׁזָּרַם בְּעָצְמָה.

ניקוד: יאיר בן -חור

לאה צבי מתווה תמונה קשה לעיכול. גופה התלוי בבית מטבחיים – משחטת בשר בשמו הפחות פיוטי – מופשט מצלם אנוש. גוף שעורו הוסר מעליו ואיבריו הפנימיים נגדעו, פעורים ומבותרים. השיר מגלם שניות בין הרוח הנצחית לבין הגוף המתכלה, כמאמר הפסוק מספר בראשית "מעפר באת ואל עפר תשוב". נוצרנו מן האדמה ואליה נשוב לבסוף. אולם כפי שהאדם שאכל מעץ הדעת שאף להידמות לאל – בהרחיקו עצמו מדרגת האלוהות לאחר האכילה מעץ הדעת – המהות הפנימית, הלירית או הרוחית תיוותר שלמה גם לאחר מות הבשר.

אִינְבֶרְנֶס / עינת פיידר

אִינְבֶרְנֶס* / עינת פיידר

אִינְבֶרְנֶס,
אַתְּ מְשִׁיבָה אֵלַי אֶת נַפְשִׁי.
שׁוֹלַחַת קַרְנֵי אוֹר
בְּעַרְפֶל הַלֵּב
וּמַבְהִירָה.
מֵעַל גַּגּוֹת אֲכוּלֵי זְמַן,
אֲנִי צוֹפָה תְּמִידִית
מְשֻלַּחַת חֵיק,
מְסֹרֶבֶת בַּיִת.

הַמָּרָק הַחַם מַהְבִּיל דַּקּוֹת אֲמִתִּיּוֹת
שֶׁל חֶסֶד.
בַּשָּׁעָה הַכְּחֻלָּה,
הַיָּרֵחַ מִתְעַטֵּף דֹּק זָהָב
וְשׁוֹלֵחַ נִסִּים עַל פְּנֵי הַמַּיִם.
אֲנִי חוֹצָה אֶת הַגֶּשֶׁר
וְתוֹפֶסֶת.

עַכְשָׁו
אֲנִי מְצַיֶּרֶת אֶת שְׁמִי בֵּין הָאֵדִים הַמִּצְטַבְּרִים
עַל חַלּוֹן קַו 45,
כְּמוֹ אֵלֶּה שֶׁכִּסּוּ אֶת
טִירָתֵךְ הָאֲדֻמָּה, לִבֵּךְ,
וּמַכְתִירָה אוֹתָךְ מֵחָדָשׁ.

ניקוד: יאיר בן -חור

*אִינְבֶרְנֶס- עיר השוכנת בצפון אגם Ness, סקוטלנד.

שיר אהבתה לבירת צפון סקוטלנד. העיר המרהיבה נגלית לעיני הקורא מבעד לרגשות הדוברת, שההתבוננות סביב לה "שולחת קרני אור בערפל הלב". האווירה כולה מהלכת קסם ומרעיפה חסד על מי שלוקח בה חלק, תוך כדי משחק מתמיד בין החוץ לַפְּנים: הנוף לעומת הבית, המראות הפנימיים לעומת המראות החיצוניים כמו גם מתח בין שני הבתים: הבית שבו מתבשל מרק חם, לעומת הבית הדחוי.

עַל הַמִּלְחָמָה / אלון אשתר

עַל הַמִּלְחָמָה / אלון אשתר

אָמַרְתִּי לוֹ, רוֹנְ'קֶה, מִלְחָמָה זֶה דָּבָר הֶכְרֵחִי, זֶה אֲוִיר וּמַיִם, זֶה לֶחֶם וְיַיִן, וְהוּא אָמַר לִי, בּוּלְשִׁיט, אַתָּה בְּסַךְ הַכֹּל מְמַחְזֵר רַעֲיוֹנוֹת פָשִׁיסְטִיִּים. קֵרַבְתִּי אֵלָיו אֶת הַכִּסֵּא שֶׁדּוֹרוֹת שֶׁל נַגָּרִים לָמְדוּ לִבְנוֹת וְאָמַרְתִּי לוֹ אַתָּה טוֹעֶה רוֹנְ'קֶה, אֲנַחְנוּ חַיָּבִים מִלְחָמָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַזְכִּירָה לָנוּ מִי אֲנַחְנוּ, בִּלְעָדֶיהָ הָיִינוּ נִרְקָבִים בְּשָׁלוֹם נִצְחִי וְלֹא זוֹכְרִים אֶת שְׁמֵנוּ וְלֹא יוֹדְעִים אֵיךְ לְמַלֵּא שָׁעוֹת פְּנוּיוֹת.
עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר? שָׁלוֹם הוּא שְׁאִיפַת כָּל הַדּוֹרוֹת, הוּא טָעַן וְכִבָּה אֶת הַסִּיגַרְיָה.
שָׁלוֹם הוּא פַנְטַזְיָה שֶׁאַף אֶחָד לֹא בֶּאֱמֶת רוֹצֶה לְמַמֵּשׁ, כְּמוֹ סֶרֶט פּוֹרְנוֹ פֵטִישִׁיסְטִי, אָמַרְתִּי. הַמִּלְחָמָה מְגָרָה אֶת הַיֵּצֶר הַתַּרְבּוּתִי, הִיא מַפְעִילָה אֶת הַמֹּחַ וּמְדַרְבֶּנֶת אֶת הָאָמָּנוּת, תִּרְאֶה אֶת הַהִיסְטוֹרִיָה, כָּל הַיְצִירוֹת הַגְּדוֹלוֹת נוֹלְדוּ בְּלִבָּן שֶׁל תַּהְפּוּכוֹת הַדָּמִים הַנּוֹרָאוֹת בְּיוֹתֵר,
כָּל מַסְטֶרְפִּיס נִשְׁעָן עַל גַּלְעֵד שֶׁל גְּוִיּוֹת מְרֻטָשׁוֹת, כָּל אָמָּן צָרִיךְ לְהַצְדִּיעַ לְשׁוּרָה שֶׁל מוֹסוּלִינִים וּסְטָלִינִים, זֶה הַפָּרָדוֹקְס שֶׁאֲנַחְנוּ צְרִיכִים לִחְיוֹת אִתּוֹ, כְּמוֹ רוֹפֵא שֶׁמִּשְׁתּוֹקֵק לְרֶכֶב שֶׁיִּדְרֹס נְשָׁמָה תְּמִימָה כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה לוֹ הַצְדָּקָה לְאִזְמֵל הַמְנַתְּחִים שֶׁהוּא מַחֲזִיק בַּיָּד, זֶה הַקּוֹץ שֶׁבָּאַלְיָה,
זֹאת הַתּוֹלַעַת שֶׁבַּתַּפּוּחַ, אֲנַחְנוּ מוֹקִיעִים מִלְחָמָה בְּרֵישׁ גְּלֵי אֲבָל עָמֹק בְּלִבֵּנוּ אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁהִיא הַפּוֹעֵל הַשָּׁחֹר שֶׁל הַמּוֹרֶשֶׁת הַתַּרְבּוּתִית שֶׁלָּנוּ, בִּקְנֵי הַתּוֹתָחִים שֶׁלָּהּ וּבַחֲרָבוֹת הַחֲמוּצוֹת מֵהַדָּם שֶׁלָּהּ צִוְּתָה לָנוּ אֶת הָאָמָּנוּת.

ניקוד: יאיר בן -חור

שירו של אלון אשתר, "על המלחמה", טורד מנוחה. הדובר טוען באינטנסיביות (מבנית וצורנית) כי מלחמה היא כורח תרבותי. האסתטיזציה של האלימות מתבססת על דימויים מפורטים, על ניגודיות חזקה, על צבעוניות, על שימוש מסחרר במשלבי לשון מנוגדים ועל מתח בין יופי למוות: "כָּל מַסְטֶרְפִּיס נִשְׁעַן עַל גַּלְעֵד שֶׁל גְּוִיּוֹת מְרֻטָשׁוֹת".
הקוראת, כמו המשורר עצמו, אמורה ואולי אף חייבת להתנגד למתח האסתטי או לטענות שהוא מגלם בתוכו. עם זאת, עצמתו של השיר מתבססת דווקא על כך שבתוך הטקסט עצמו אין שום הקלה או ריכוך.

* / אורן עילם

* / אורן עילם

הָעִיר הַזֹּאת, שֶׁנִּמְצֵאת פֹּה,
מֻנַּחַת כְּמוֹ תַּבְלִיט עַל הַקַּרְקַע,
חֲקוּקָה בְּמַצַּע הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת הַבִּלְתִּי נִדְלוֹת.
הֶכְרֵחִיּוּת קִיּוּמָהּ וְהֶכְרֵחִיּוּת כָּל פְּרָט מִפְּרָטֶיהָ,
הֶכְרֵחִיּוּת הַחֹפֶשׁ שֶׁל מִדְרְכוֹתֶיהָ –
שֶׁהוּא כָּל כָּךְ נוֹכֵחַ עַד כִּי נִדְמֶה שֶׁהוּא בֶּאֱמֶת כָּך –
לֹא מִתְחַבֵּאת מֵאֲחוֹרָיו הֶכְרֵחִיּוֹת עֲמֻקָּה
הַקּוֹבַעַת בִּמְדֻיָּק אֶת סֵדֶר הַדְּבָרִים אֶחָד לְאֶחָד,
זוּג לְזוּג וְחֹפֶשׁ לְהֶכְרֵחַ.

ניקוד: יאיר בן -חור

שירו של אורן עילם מתאר את השאיפה לחופש, את הרצון לסדר את המציאות לפי סדר הגיוני מסוים שבו יש קיום הכרחי וחופש פעולה. אלא שמסקנת השיר היא שאין בשום דבר הכרחיות עמוקה, גם לא בעיר גדולה כמו תל אביב שעושה עצמה חופשייה ומתירנית – אפילו בה אין חופש אמתי.

* / רונית בכר שחר

* / רונית בכר שחר

אֲנִי פּוֹחֶדֶת לְהִסְתּוֹבֵב בְּסוּפֶּרְמַרְקֶטִים כְּשֵׁרִים כִּי אֲנִי יְהוּדִיָּה
חוֹשֶׁשֶׁת מִלְּהִכָּנֵס לִשְׁכוּנוֹת שֶׁל שְׁחֹרִים כִּי אֲנִי לְבָנָה
פּוֹחֶדֶת לְהִכָּנֵס לְוִכּוּחִים כִּי אֲנִי לֹא בְּרוּרָה
אֲנִי חֲרֵדָה מִישִׁיבָה בְּבָּרִים חֲשׁוּכִים כִּי אֲנִי לֹא שׁוֹתָה
מֵתָה מִפַּחַד בְּטִיּוּל בִּמְדִינוֹת שֶׁאֵינִי שׁוֹלֶטֶת בִּשְׂפָתָן
נִבְהֶלֶת מֵאֲנָשִׁים גְּבוֹהִים מְאֹד כִּי אֵינִי גְּבוֹהָה מַסְפִּיק לְדַעְתָּם
לִשְׂחוֹת בַּיָּם אֲנִי פּוֹחֶדֶת כִּי אֶפְשָׁר לִטְבֹּעַ בְּקַלּוּת
אֲנִי יְרֵאָה מִבַּעֲלוּת
פּוֹחֶדֶת מִכְּלָבִים גְּדוֹלִים שֶׁרָצִים מַהֵר וְלָמוּת
מִתּוֹלָעִים קְטַנּוֹת עִם הֲמוֹן רַגְלַיִם
עוֹלָה בְּחִיל וּבִרְעָדָה לְטִיסוֹת שֶׁמָּא אֶפֹּל מִן הַשָּׁמַיִם
אֲנִי פּוֹחֶדֶת לְהִתְפַּלֵּל, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ בִּי שֶׁאֲנִי דָּתִיָּה
יֵשׁ בִּי חַלְחָלָה שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁאֲנִי מִדַּי חִלּוֹנִית
לְדַבֵּר עַל הַמָּחָר שֶׁמָּא אֶשְׁכַּח אֶת כָּל שֶׁהָיָה
הֶעָבָר מַרְתִּיעַ אוֹתִי יוֹתֵר מֵהֶעָתִיד
לִהְיוֹת שׁוּב שְׁמֵנָה זֶה גַּם כֵּן דֵּי מַפְחִיד
פּוֹחֶדֶת לִרְזוֹת מִדַּי כְּדֵי שֶׁלֹּא יִנְחֲתוּ לִי הַלְּחָיַיִם וְהָעוֹר בַּזְּרוֹעוֹת
מֵתָה מִפַּחַד מִמַּרְאוֹת (בְּעִקָּר שְׁבוּרוֹת)
וּמִתִּיק שֶׁמַּנִּיחִים עַל הָרִצְפָּה
(זֶה מַזָּל רַע, כָּךְ חַיָּה אָמְרָה בְּטוֹן מֵעִיק
בְּ'סוּס עֵץ' בַּאֲרוּחַת צָהֳרַיִם, אַחַר כָּךְ נִגְנַב לִי כָּל הַתִּיק)
יֵשׁ בִּי חֲרָדָה עֲמֻקָּה מֵהָאֶפְשָׁרוּת לִתְהִלָּה
מִנִּסְיוֹנוֹת עוֹלָמִיִּים לַעֲשׂוֹת הַכְלָלָה
מִמַּנְהִיג אָטוּם שֶׁנֶּחְשָׁב לַעֲמָמִי
לִפְעָמִים אֲנִי פּוֹחֶדֶת אֲפִלּוּ קְצָת מֵעַצְמִי
מְאֹד חוֹשֶׁשֶׁת מִתְּחוּשַׁת הַהַחְמָצָה
לְמַזָּלִי אֲנִי פָּשׁוּט אַמִּיצָה
אוֹ שֶׁפּוֹחֶדֶת הֲכִי מִן הַפַּחַד עַצְמוֹ.

ניקוד: יאיר בן -חור

ה"פחד" שמתארת הכותבת אינו בבחינת פוביות סרק אלא מפרט מנומק של תחושות דיכוטומיות שהיא חווה כבת אדם חילונית במאה ה-21, בעלת זהויות רב-ממדיות. החיים בשתי תרבויות שונות מכתיבים דילוג מקוטב בין ישראל לארה"ב ולכן הדיכוטומיה המהותית הראשונה מעמתת אותה בין תפיסה עצמית חילונית שנסדקת באמריקה, שמתייגת סוּפֶּרְמַרְקֶטִים כְּשֵׁרִים; כמו גם שכונות של שחורים. קיטוב נוסף שמאפיין נשים – כמו גם גברים –הקיטוב שמלבה המדיה כמו גם ערכים הגמונים סקסיסטיים, הוא הפחד מלהיות שמנה מדי/רזה ורופסת עור/. הסגיר של השיר יוצא מכלל ה"אני" באמירה פוליטית רלוונטית, בדבר הפחד מפני הנצחת שלטונו של "מנהיג אטום שנחשב עממי".

סחף / זיו בן ־ פורת

סחף / זיו בן ־ פורת

לֹא נִסִּיתִי לִהְיוֹת יַצִּיב,
אַךְ נִדְמֶה שֶׁכְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי כָּל כָּךְ
לָרִחוּק הַנִּדְרָשׁ מִמֶּנִּי לִפְעָמִים
עַל מְנַת לִהְיוֹת (רַק מְעַט, בַּמִּדָּה
הַנִּדְרֶשֶׁת,) יַצִּיב מַסְפִּיק לָךְ
לְמִשְׁעֶנֶת, לִהְיוֹת יַצִּיב מַסְפִּיק
לִי, כָּךְ שֶׁלֹּא אֶפֹּל וְאֶסָּחֵף,
וּבִגְלַל הַהֶרְגֵּל הַזֶּה כְּבָר נִסְחַפְתִּי הַרְחֵק
מֵהַכַּוָּנָה הַמְּקוֹרִית, הַרְחֵק
מֵהַחֶדֶר, שֶׁבּוֹ אַתְּ וּמִי
שֶׁהָיִיתִי עֲדַיִן
חֲבוּקִים.

ניקוד: יאיר בן -חור

זוגיות מחוללת טרנספורמציה. לעתים עד כדי כך, שהאוהב חייב להתרחק מעצמיותו ומעקרונותיו כדי למצוא חן בעיני האהוב. השיר מעלה תמונות מעניינות המתארות תהליך זה, והן מתקיימות זו לצד זו כעולמות מקבילים: הדובר אמנם נסחף "הרחק", אך עדיין מסוגל לראות את החדר שבו הוא ואהובתו חבוקים: כאילו הנפש הנפרדת מן הגוף, משקיפה מלמעלה על המתרחש.

הַוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי / ריקי כהן

הַוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי / ריקי כהן

אַחַר הַצָּהֳרַיִם פִּתְאֹמִיִּים
כְּשֶׁהֵדִיחָה אֶת הַכֵּלִים
לְהִתְנַקּוֹת מִסִּימָנִים

כְּשֶׁנַּטְלָה מֵהַחַיִּים
קַוִּים שֶׁל מַעֲשִׂיּוּת
צְרוּפָה
הֵבִינָה שֶׁהִיא נֶעֶלְמָה

הָעַיִן הַסּוֹדִית שֶׁהִבְחִינָה
בַּוְּרִידִים הַחֲתוּכִים שֶׁל כָּל דָּבָר חַי
בַּדִּמּוּם הַפְּנִימִי שֶׁל כָּל נֶפֶשׁ
אֲפִלּוּ שֶׁל הַגֶּבֶר
שֶׁבָּא לְתַקֵּן לָהּ אֶת הַמֵּדִיחַ.

ניקוד: יאיר בן -חור

אחר הצהריים הוא ציון זמן המבטא שינוי: מעשיות במקום רוחניות, שטיפת כלים במקום שקיעה בהרהורים קיומיים. ואז קורה דבר מוזר ופתאומי: העין הסודית, הרגישה, זו שרואה הכל, נעלמת. ובכל זאת העין הזו הפיקה שיר, בבחינת "מעיני לחרוזי" (ביאליק)

* / יובל גלעד

* / יובל גלעד

אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
בְּעֵמֶק הַמַּצְלֵבָה
מִתְפַּלֵּל לַעֲצֵי זַיִת
אֲבָל מוּבָס
רוֹאֶה בּוֹרֵא
רַק בִּמְקוֹמוֹת עֲזוּבִים
אָדָם רֶלִיגְיוֹזִי
קַבְּצָן מְחַפֵּשׂ אֱמוּנָה
בְּפַחֵי הוֹד נוֹף חָרְפִּי
כִּמְעַט אֱמוּנָה
מוּל עֵצִים נוֹטְפִים
הִיא כָּל מַה
שֶּׁאֲנִי מְסֻגָּל לוֹ
אֱמוּנָה בְּלִי תְּפִלָּה
הִיא כְּלוּם אֵין־סוֹפִי
אֱמוּנָה בַּיֹּפִי
נִסָּיוֹן לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה
עִם זוֹנָה בְּמָלוֹן זוֹל

ניקוד: יאיר בן -חור

יובל גלעד מבחין בין רליגיוזיות לאמונה. בעוד שרליגיוזיות היא דרכו של האדם הדתי, אמונה היא תחושת הביטחון בנכונותה של האידיאולוגיה הדתית־רעיונית. הבחנה נוספת א־לה ישעיהו ליבוביץ היא בין האדם הדתי, המאמין בלב שלם בדרכו, לבין מי שמיישם את הדת הלכה למעשה, אך בלבו הוא "קבצן המחפש אמונה". רליגיוזיות כזו היא: "כלום אין־סופי".