ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי

ענת חנה לזרע על "שיר אהבה" מאת המשורר שי אריה מזרחי
(מתוך 'ציוּן', הוצאת כרמל, 2003)

שִׁיר אַהֲבָה

הִיא בָּאָה, נִגְּשָׁה אֵלַי, וְסָטְרָה עַל פָּנַי.
לֹא בְּחֻצְפָּה הִיא עָשְׂתָה זֹאת, לֹא מִגַּסּוּת
אוֹ מֵרֹעַ-לֵב, נִגְּשָׁה וְסָטְרָה לְפַרְצוּפִי
הַתָּלוּי, בַּחֲבִיבוּת, כְּמוֹ אָמְרָה:
שְׁרֹק אֶת הַלִּימוֹן הַזֶּה שֶׁבְּךָ,
אֲנִי אוֹהֶבֶת מוּסִיקָה שְׂמֵחָה.

לֹא שַׁרְתִּי לִימוֹנָדָה מְתוּקָה, אֲבָל מֵאָז
אֲנִי נוֹטֵף צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים,
שֶׁמְּלַוִּים אוֹתִי בַּכֹּל.

אם קשה לתאר אהבה בשפה דבורה, יומיומית, על אחת כמה וכמה קשה לעשות זאת בתמהיל השפות: פואטית-פרטית. דרכו של המשורר לשתף אותנו הקוראים בתיאורה – מיוחדת ומקורית.
"הִיא" – דמות נשית אהובה, "בָּאָה, נִגְּשָׁה… וְסָטְרָה". לא זו בלבד שהופיעה, נעה לעברו וקרבה עד אליו, אלא גם יצרה נקודת השקה פיזית באמצעות הזחת כף ידה על פניו.
מדוע?
כדי ליצור דיאלוג, אינטראקציה. אם המשורר סטאטי, מנותק ומבודד גופנית, רוחנית ותקשורתית, הרי שעליה ליזום תנועה וכמו לפלוש למרחב הפרטי התחום שלו כדי לבוא לכדי ביטוי. ביטוי שלה, ביטוי שלו.
מדוע לא חבקה גופו או לטפה פניו, מדוע סטרה על לחיו? "בַּחֲבִיבוּת" – מציין המשורר ומליץ עליה בהגינות ובאמפטיה.
יותר משנועדה הסטירה להכאיב בכף יד רכה על גבי לחי רכה לא פחות, יותר משנועדה להביע כעס, נועדה לנער, להעיר, לעורר את המשורר – פרצופו תלוי, תלוש, דואה, מרחף. והיא משיבה אותו אל קרקע המציאות, אל עצמו, אליה, אל האהבה, אל השירה, אל המוסיקה.
בשורה הראשונה בבית הראשון, מדווח המשורר באופן עובדתי, לקוני, על פעולותיה של האהובה שננקטו כלפיו. בחמש השורות הבאות, משתקף יחסו כלפי פעולותיה תוך עירוב/ הפעלת עולם הרגש. המשורר פוצח בהבעת רגש נטולת השתפכות על דרך השלילה: "לֹא בְּחֻצְפָּה…, לֹא מִגַּסּוּת אוֹ מֵרֹעַ-לֵב" וחותם בצמצום בדרך החיוב: "בַּחֲבִיבוּת". לא בִּכְדִי. כך הוא יוצר הלימה בין התוכן להתבטאותו.
האהובה לא דיברה אליו/ עמו, והמשורר נאלץ לתרגם את הסטירה למילים.
מדוע?
האם השניים מיעטו בדיבור? האם קלה ונגישה כתיבת שירה (אמירה), יותר מאשר דיבור בעל פה? האם "הִיא" אהובה רומנטית, או דמות אהובה הקשורה אליו בקשר משפחתי, כגון אמו? האם זו דמות נשית – בשר ודם, או דמות שמסמלת בפעולותיה את המציאות, השירה או האהבה?
המשורר רואה בסטירה את בקשת האהובה "לשרוק את הלימון שבו".
לשרוק?
כן. מחד, לנשוף – להחליף חומרי נשימה, להתרוקן מהחומצי, להתנקות מן הפסולת. מאידך, לצפצף, לצייץ, לשיר, לשורר, לתקשר, להפיק קול, לייצר מוסיקה שמחה, להכין לימונדה מלימון, בחיים וגם בשירה. בקיום וגם במהות. לאהוב – לשורר את החיים. לחיות – לשורר את האהבה.
למעשה, לתפיסתו תובעת האהובה שיעשה את שהיא אוהבת. את האהבה מאזכר המשורר כרחשי לב האהובה למוסיקה, לצליליו, לשמחת חייו, לשפתו, לשירתו. האם תובענית מדי בעיניו האהובה? האם תובענית מדי האהבה? האם אהבת האהובה כלפיו- משמעה גם אהבה עצמית ולא רק אהבתה לו – כזולתה?
הגם שהמשורר מתקשה לשיר לימונדה מתוקה, הוא מתנער, מתעורר ומצליח לנטוף מאז צלילים מתוקים ומרים, המלווים אותו בכל צעד בחייו ובאמנותו. האהובה העניקה לו את שהיה זקוק לו. הוא מצליח להגיע לכלל איזון. תפיסת המשורר את המציאות, את האהבה, את השירה, רגשית ועם זאת שכלתנית – הגיונית – מציאותית: "צְלִילִים שׁוֹנִים, מְתוּקִים וּמָרִים".
המשורר "נוֹטֵף" – מחד, גדוש, שופע צלילים – המומחשים כנוזל, עד שהם גולשים מתוככי תוכו החוצה (עולה על גדותיו). מנגד הוא מותיר סימן, עקבות, רישום, "ציון" (שם הספר). זו דרכו וזו התווייתה. המשורר מקבע מראה מקום. ראוי לציין כאן את שם ספרו השני של המשורר: "הוא המסמן את המקום" (הוצאת רימונים, 2012).
ברור שחיבוק של האהובה עלול להיות מתוק מדי בעבורו, כלימונדה. חיבוק לא היה מצליח לחדור בעדו או להתפענח על ידו. האהובה מבינה ויודעת את האופן והדרך להגיע אליו ואל לבו. הסטירה היא חלק משפה שהמשורר מבין, חלק מאהבה שהוא מסוגל לספוג.
הסטירה ודאי צלצלה בצליל מתוק – מר.

שיר אהבה יפה, לא מתוק ולא דביק. אהבה למי? לאהובה. למציאות. לשירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *