עוגת היער השחור / טלי עוקבי

עוגת היער השחור / טלי עוקבי


בָּנִיתִי בּוּנְקֵר יִשְׂרְאֵלִי בְּגֶרְמַנְיָה.
נוֹלְדוּ לִי שְׁנֵי גּוֹזָלִים בְּתוֹכוֹ
בָּנִיתִי לָהֶם כְּלוּב מֵחֵמָר קוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי.
בִּקַּרְנוּ אֶת הַדּוֹדָה הַגֶּרְמַנִיָּה –
מַרְלֶנָה דִּיטְרִיךְ הִיא לֹא.
הִיא מַרְאָה לָנוּ תְּמוּנוֹת שֶׁל סַבָּא רַבָּא
בְּמַדִּים שֶׁל הַפִיהְרֶר.
אֲנִי בּוֹלַעַת חֲתִיכָה גְּדוֹלָה שֶׁל שְׁוַרְצְווּלְד טוֹרְטֶה*
וְנִכְנֶסֶת לַבּוּנְקֵר.
 
לוֹחֶשֶׁת גֶּחָלִים לַגּוֹזָלִים.
אֲבַק עִבְרִית.
אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהֶם בַּבּוּנְקֵר וּמַרְטִיבָה אֶת נוֹצוֹתֵיהֶם.
הַכְּלוּב הַקּוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי מִתְפּוֹרֵר.
לַדּוֹדָה הַגֶּרְמָנִיָּה יֵשׁ פֶּה עָקֹם
כְּמוֹ הַדֻּבְדְּבָן הַמַּרְקִיב בְּמֶרְכַּז הַטּוֹרְטֶה.
הַגּוֹזָלִים עוֹד לֹא יוֹדְעִים –
לֹא מַרְלֶנָה, לֹא פִיהְרֶר.
אֲנִי נִכְנֶסֶת לַבּוּנְקֵר שֶׁבָּנִיתִי
עִם קַצֶּפֶת וְדֻבְדְּבָנִים מִגֶּרְמַנְיָה הַחֲדָשָׁה.

*עוגת היער השחור

ניקוד: יאיר בן־חור

בניגוד למתנחלים-העבריים מטעם-עצמם-המתכנים משוררי-הגטו-הישראלי בברלין, שירה של עוקבי מתעד באירוניה עצמית דקה לכידות ונפרדות ובה בעת הזדהות והיטמעות. ה”בונקר” הישראלי הפרטי נבנה בלב הגרמניות (ועשוי מחמר ולא מבטון מזוין), כמו גם הפלקטיות המחושבת בדמותה של הדודה והתקרובת הכה גרמנית שהיא מגישה, שְׁוַרְצְווּלְד טוֹרְטֶה*

6 תגובות “עוגת היער השחור / טלי עוקבי

  1. מוטי

    בונקר הוא מקום שבו שוהים בשעת מלחמה חיילים ומפקדים כדי לקבל הגנה מפני הפגזות והפצצות אוויר בלתי צפויות.בדרך כלל יש מערכת שלמה של בונקרים ומנהרות המחברות ביניהם, כך שיתאפשר לשוהים בבונקר לעבור ממקום למקום מבלי שיצטרכו לעלות לשם כך מעל לפני השטח.
    מהו אם כן בונקר ישראלי? בונקר שבו שוהה ישראלית אחת בגרמניה עם משפחתה, המחובר לבונקרים אחרים של ישראלים אחרים. ישראלים יכולים לשהות בגרמניה, אבל זה לא אומר שהם בהכרח יכולים לחוש שם בטוחים.

    כל ישראלי שגדל כאן בארץ על סיפורי השואה וכל ישראלי שיש לו ידיעה מסויימת על ההיסטוריה של היהודים בגרמניה, יודע בתוך תוכו, שהמקום ההוא לא בהכרח המקום הבטוח ביותר עבורו ויש לנהוג משנה זהירות. כמובן, שום מקום בעולם הוא לא בהכרח בטוח עבור אף אחד, אפילו ישראל, אבל בהחלט צריך להיות אטום לחלוטין כדי לשהות בגרמניה ולא לשים סימן שאלה גדול בנוגע לשהות שם. למה דווקא שם? מה זה שהשוהה שם מבקש להוכיח לעצמו או לעולם?(ואני לא מדבר על אלה שנמצאים שם בשליחות, אלא על אלו שממש ירדו לחיות שם).

    הנקודה היא, שמעל פני השטח , העולם הוא מקום ,לכאורה,מאוד קוסמופוליטי, כולם מחוברים לכולם ונראה שכל הדרקונים האפלים ויורקי האש של העבר מאחורינו. כאשר מגדלים ילדים קטנים, חושפים אותם לאמת טיפין טיפין, כדי לא להפחיד אותם יתר על המידה ולפגום בנפשם הרכה.מספרים להם סיפורים ואגדות. במילים אחרות, סוגרים עבורם את האפשרות לגלות משהו , שנפשם הצעירה עדיין לא בהכרח בשלה לגלות. זה הכלוב שבתוך הבונקר. את מי שמים בכלוב ?את אלו שרוצים למנוע מהם לברוח. לילדים מספרים משהו אחד ויוצרים להם מסגרת מציאות מסויימת שהם יכולים לחיות בה מבלי להיות מוטרדים.אבל אנו יודעים שגם לילדים יש סיוטים וכי למציאות הדרכים שלה לעבור את כלוב ההגנה ואת הבונקר אל תוך מוחם של ילדים.סטיבן קינג כתב על זה ספר שהוסרט לא מזמן פעם שנייה.שם לעוגה יש דמות של ליצן.הוא חי במעמקים,מתחת לפני השטח.

    מתחת לפני השטח, זה כבר סיפור אחר. לכל עם יש אישיות ולכל אישיות יכולה להיות נוירוזה מסויימת. פרויד האמין שהדבר הכי טוב שאדם יכול לצפות לו, כתוצאה מטיפול ארוך טווח שהוא הציע, הוא לחיות בצורה סבירה עם הנוירוזות שלו. לישראלים(וליהודים) יש נוירוזות שמקורן בשואה ובאלפיים שנות גלות, רדיפות, פוגרומים ומעשי טבח אחרים שעברו עליהם(כולל המלחמות בארץ).הגרמנים, לעומת זאת, חווים נוירוזה אחרת לחלוטין, שקשורה יותר בתחושה עמוקה של בושה,חרפה,אשמה וניסיון לכפר בחלק מסוים באישיות, מול ניסיון מתמיד להדחיק את העבר כדבר מה שכבר אינו רלוונטי יותר, לא קשור בכלל לרוח הגרמנית העכשווית. ההכחשה הזאת וההדחקה הזאת באים ,ככל הנראה, לידי ביטוי, בקליטה ללא הגבלה של מליוני מהגרים בעלי תרבות שונה, שהסבירות שיטמעו כולם בחברה הגרמנית או יקבלו את תרבותה לא נראה כל כך גבוה.

    דבר זה יוצר לחץ באישיות, לחץ הבא מהמעמקים וניתן לראות תגובות אלימות אקראיות של גרמנים ניאו נאצים גם בימינו ואז נשאלת השאלה,האם הם מייצגים רק שוליים? הניאו נאצים הגרמנים הם הצד החסר בושה של האישיות,”האקסהיבציוניסט”, אין להם בעיה להציג לראווה את הסמלים שלהם, לא בגרמניה ולא בשוודיה ולא בשום מקום אחר באירופה.זאת המלחמה שמתנהלת בנפש הגרמנית וכאשר מתנהלת מלחמה בסדר גודל כזה, ללא ספק עלולים לעוף ניצוצות בכל שלב ואש עלולה לתפוס ולהפוך גם לתבערה גדולה ברמה כזאת או אחרת.

    ישראלי(יהודי)לא יכול,על כן, לחוש תחושה שלמה של ביטחון בגרמניה, אלא אם כן גם הוא חי בהכחשה, אלא אם כן נראה לו, שהגרמנים היום, הם , משום מה, יותר טובים, מהיהודים היום(בעיה הפוכה היא גם לסבור “שיהודים” הם יותר טובים(עם סגולה)מכל האחרים),שהנאציות והפשיסטיות עוברים בהדרגה ממקום למקום בעולם,תלוי בנסיבות.זאת סוג של חשיבה מאוד שטחית.לכן יש גרמנים(צד מסוים באותה אישיות)שניתלים ברעיון הזה של יהודים נאצים כמו בחבל הצלה לנפש ברברית גוועת. דברים לא משתנים כל כך מהר.

    כאשר מנהיגים מבקשים למשוך אומה שלמה למקום מסוים של פציפיזם לכאורה ורב תרבותיות,זה עדיין לא אומר ,”שהאומה” כולה בכלל מבקשת ללכת אחריהם ושלא תהיה התנגדות עזה,חריפה,אלימה.זה קורה היום באירופה כולה וגם בגרמניה.(אפילו באירן,מסתבר,אין אישיות אחידה לחלוטין באומה האיראנית וגם בטורקיה למשל,בכל מקום למעשה,גם בישראל:).”האישיות” הקולקטיבית הזאת, היא חלקים חלקים ואין לדעת איזה חלק יעלה פתאום לגדולה ויתפוס את השלטון לרגע אחד או לרגעים רבים,רבים מאוד.התקדמות אינה ערבות מפני רגרסיה למקומות שהמחיר עליהם כואב וחמור.רואים את זה בכל מקום.נדמה לי שעל זה השיר מדבר.הדודה עם הפה העקום,הדובדבן שבקצפת ואבי הסב הנאצי.

    עוגה אכלו שם תמיד והיא גם תמיד הייתה מסודרת שכבות שכבות ודווקא עודף הרבדים הללו איפשר לכל מיני דברים להתרחש בו זמנית, למעשה רצח ולמעשה יצירה. אייכמן הסביר זאת מצויין.אף אחד מהנאצים לא הרגיש רוצח, משום שהשפה נתנה להם לגיטמציה לראות אפילו במעשה הרצח עניין יומיומי נדרש ובלתי ניתן למניעה. האתגר הזה לא עומד רק מול הגרמנים ועברם הנאצי ,אלא במידה רבה מול כל עם. זאת מכנים “הבנאליות” של הרוע.

    הכל מושך והכל קיטשי ,דוחה ורקוב בו זמנית.מרלנה הדיטריך,הפאם פאטל המפתה, אשת העכביש, זאת הדמות של גרמניה הארית,בעלת התרבות המושכת, המתוקה, הפתיינית. יחד עם זאת, מרלנה לא שיתפה פעולה עם הנאצים לא במודע ולא במודע. השיר רומז על שיתוף פעולה שבשתיקה עם הנאצים גם בימינו אלו ועל הדילמה שזה מציב בפני ישראלי יהודי הבוחר לחיות במקום כזה יחד עם ילדיו. הקוסמפולטיות מתפוררת ממש כמו העוגה וטעימה כמוה, אבל כבר האחים גרים לימדו אותנו מה קיים מעבר למתיקות ועד כמה האשלייה המתוקה עלולה להיות קטלנית. העוגה אינה אלא סמל בשכבותיה הרבות לקטלניות הזאת, מעבר למעטה הקצפת והדובדבן המושכים את העין ומגרים את החייך.

    השיר מזכיר במידת מה שיר של צלאן. נדמה שגם כאן יש את אותה פוגה מרובת קולות, השלובים זה בזה,ממש כמו באישיות.כל עוד ההרמוניה נשמרת,אפרופו תהליך טיפולי המאשר זאת,ההכללים נשמרים, הפוגה נעימה לאוזן, פחות או יותר, אפילו אם קצת משעממת לעיתים. אבל הרמוניה אינה נשמרת בהכרח לנצח והכללים הייקים הנוקשים נשברו כשם שהם עלולים להישבר שוב, גם בגרמניה כמו בכל מקום אחר בעולם.כן, בכל מקום אחר בעולם. זה כבר קרה שוב בבלקן וקרה בסוריה ויקרה שוב ושוב, עוד ועוד. השאלה היכן, היא שאלה לגיטימית, שכל עם חפץ חיים ובריאות רוצה לעלות .אצלנו כבר העלו את הסוגיה הזאת. חשוב לא להזדעזע כשזה קורה, אלא פשוט להתבונן בתחושות שעולות ולהבין מהיכן הן עולות ולמה. ואז לנתב למקום בריא, למקום יצירתי. כאשר לא מנתבים את הכוחות הללו, כאשר מדחיקים אותם ומתעלמים מהם לאורך זמן, הכוחות הללו מנתבים בעצמם את האדם והופכים להיות האדם. או האומה.או האנושות.

  2. רונית בכר שחר

    חזק טלי הבונקר הגוזלים הדודה ממש ציור שחור אפל
    לא ממש מצאתי שם נקודת אור ואולי זו אני.
    מזדהה עם המרחק שלך והתחושות .
    מה שחזר בשיר היא בעיקר העובדה שהוא נכון כמראה לכל מקום בעולם היום.

  3. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    בונקר, מקום שאמור להגן עלינו , כלוב, סוגר עלינו, שיר עם דימויים חזקים , התחושות של העוגה הנתקעת בגרון, שמירה על הגוזלים , שיר כל כך חזק הנותן מבט על הבחירה לגור במקום זר ובמיוחד מקום כמו גרמניה. מאוד אהבתי !

  4. דוד אדלר

    אהבתי את:
    לוֹחֶשֶׁת גֶּחָלִים לַגּוֹזָלִים.
    אֲבַק עִבְרִית.
    אֲנִי לוֹחֶשֶׁת לָהֶם בַּבּוּנְקֵר וּמַרְטִיבָה אֶת נוֹצוֹתֵיהֶם.
    הַכְּלוּב הַקּוֹסְמוֹפּוֹלִיטִי מִתְפּוֹרֵר.
    לַדּוֹדָה הַגֶּרְמָנִיָּה יֵשׁ פֶּה עָקֹם
    כְּמוֹ הַדֻּבְדְּבָן הַמַּרְקִיב בְּמֶרְכַּז הַטּוֹרְטֶה.

  5. רחל בכר

    כלוב – מקום מסורג, אך בבונקר נבנה כלוב העשוי חמר קוסמופוליטי, להגנה כפולה. החמר יספק את ההסתרה ואם בכל זאת ייודע מקומם, אפשר לסמוך על הזיכרון של האנשים בעולם כדי להגן על הגוזלים.
    וכמו שקשה לעיכול, לי כקוראת, צירוף המילים יער ושחור (באדמת גרמניה) כך הדוברת מתקשה ללעוס את החתיכה של השורצוולד טורטה ובולעת אותה, אינה מסוגלת לחוש בטעמיה.
    אם הדודה אינה מרלנה דיטריך, איננו מקבלים תשובה למה היא כן. ואם סבא רבא במדים של הפיהרר אנו מקבלים אולי רמז לסוד אפל האופף את שורשי המשפחה.
    גחלים לוחשות הם רמז לחום ואווירה ביתית שאולי הושגו, אך האבק הוא עברית, מצמרר!
    מי צריך קצפת ודובדבן? רק מי שעיניו סומות ובטנו מלאה (תרתי משמע).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *