תל אביב / שולה נסים

לוּ תִּנָּתֵן לִי אֶפְשָׁרוּת
לִבְחֹר מָקוֹם שָׁם אָמוּת
אֲבַקֵּשׁ מִרְפֶּסֶת אֶרְצֶה רִצְפָּה
עַל רִבּוּעֶיהָ אֶשְׁכַּב
בַּקַּיִץ בַּחֻפְשָׁה הַגְּדוֹלָה
שְׂעְרוֹת בֵּין אֶצְבְּעוֹתַי
שַׂעֲרוֹת בֻּבָּה מַעֲשֵׂה יָדַי
צְהֻבִּים חוּטִים קוֹלַעַת בְּלוֹנְדִּינִית צַמָּה
אֲבַטִּיחִים אֲגַלְגֵּל כַּדּוּרֵי מִשְׂחָק
שׂוֹרֶטֶת בְּמַחַט דַּקָּה
יְרֻקָּה קְלִפָּה עָבָה
יַלְדָּה רוֹצָה לִכְתֹּב דְּבַר מָה,
לוּ תִּנָּתֵן לָהּ אֶפְשָׁרוּת תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה
בַּיִת אוֹתוֹ יָצְאָה עָזְבָה
אֶל נֵאוֹן נוֹצֵץ חוֹלוֹת זָהָב
רוֹטְשִׁילְד שְׂדֵרָה
תֵּאַטְרוֹן בִּימָה
דִּיזֶנְגּוֹף כִּכָּר
זָמֶנְהוֹף חוֹלִים קֻפַּת

ניקוד: יאיר בן־חור

9 תגובות “תל אביב / שולה נסים

  1. מוטי

    יש תמיהה אחת משמעותית מאוד שעולה בשיר וחשוב לשים לב אליה ולתארה.

    הדוברת מבקשת רשות למות במקום מסוים, אבל הדבר שאותו היא מתארת הוא ממש אינו מקום (התחום במרחב-זמן קונקרטי, ממשי)אלא למעשה זיכרון, התחום במרחב-זמן, שכבר אינו קיים עוד, למעשה אין כל אפשרות לממשו במציאות. יוצא מכך, שהדוברת מבקשת דבר, שהיא עצמה יודעת שאינו אפשרי, היא אינה יכולה למות בזמן עבר, במקום שמתואר בזמן עבר, בתוך הזיכרון שבמוחה, משום שלא ניתן למות אלא בזמן הווה, במקום שבו האדם נמצא. לכל היותר, האדם יכול למות, במידה וירצה בכך, בביתו, בקרב משפחתו. אבל מה אם נראה לאדם שאין לו בית יותר ואין לו משפחה? מדוע מבקשת הדוברת דבר כזה בכלל? מה במציאות המידית הסובבת אותה גורם לה לנוע לכיוון “המוות” ומחשבות המוות ולבקש מקום שאינו נמצא יותר בעולם? שאינו קיים עוד מלבד בזכרונותיה?

    המציאות הנוכחית, זאת שאינה מתוארת ישירות בשיר (מתוארת בעקיפין בצורה מתוחכמת) היא מציאות של סבל, אבל הדוברת זוכרת גם תקופות אחרות בחייה, שהיו תקופות של אושר ושל אור, של נאיביות ועוצמה ילדית, של משחק ושל הנאה, של תחושת מוגנות ותחושת עוצמה. הדוברת למעשה אומרת:”לו יכולתי למות אז, באותם רגעים של חסד, בעולם הילדות המוגן והמואר,הייתי מתה כמאושרת”. אבל היא לא מתה אז, נהפוכו, הדוברת עדיין חיה, אבל נשאלת השאלה,מהם החיים הללו?

    אין ספק שבשלב כלשהו הדוברת נאלצה לבחור בדרך כזאת או אחרת ולכל בחירה שעושים בחיים (כמו גם היעדר בחירה, שאף היא בחירה)ישנן תוצאות והשלכות, שהאדם חש צורך להסביר אותן לעצמו. לצערו של האדם לא תמיד הוא מצליח להסביר ולא תמיד הוא יכול להצדיק ולא תמיד זה בכלל משנה אם הוא יצדיק ויסביר או לא יעשה דבר. לפעמים החיים מתגלגלים לכל מיני מקומות והאדם הופך להיות מה שהוא הופך להיות. למה הפכה להיות הדוברת? האם היא מאושרת? האם היא מסופקת מחייה? האם היא יכולה למות כאן ועכשיו בידיעה שהיא מקבלת את כל מה שהיה ומאשרת אותו?

    ובכן, לא יודע. ייתכן ובשיר מדובר בחולשה של רגע שיש לאדם ,שבה הוא מתרפק על הנוסטלגיה של הילדות, על הזכרונות. הוא ניצב מול קושי, מול חיים שבהם יש אתגרים לא מעטים (ואולי מורכבים וקשים) וייתכן והקושי מניע אותו לכיוון בקשת נחמה, לכיוון של אסקיפיזם ילדותי מהסוג המתואר בשיר, התרפקות על עולם שהיה ואיננו עוד, עולם שאינו יכול לחזור, משום שהאדם אינו ילד עוד,הוא מבוגר.

    ועדיין, בריחה מהמציאות או נטייה לדמיין מציאות אחרת או נטייה של אדם לראות את עצמו באחר או כאחר דמיוני או “אני” שלו שהתקיים בעבר, איזושהי אדיאליזציה של “זמן” ושל “תקופה”,כל אלו מעידים על קושי גדול במציאות הנוכחית, בזמן הווה. מעידים אולי על משבר,על שבר, על כאב, על צער, על סבל, על חרטה,על אשמה(ויש אשמה בשיר)ועל אולי עוד אחד מהרגשות השליליים המזיקים הללו באנושות,בושה.(בדרך כלל, כל החברה הללו באים ביחד, כמו להקת פיריניאות).

    בכל מקרה, אהבתי מאוד את תגובתה של זיוה שזיהתה נהדר כמה אלמנטים ממש סמליים בשיר והיבטים צורניים ושפתיים משמעותיים. דבר ראשון הזיהוי של המצוקה והמחלה, המקושרות עם רצון המוות הנסתר המבקש להתבטא. דבר שני, הכותרת של השיר. מדוע תל אביב? תל אביב היה המקום שאליו נעה הדוברת בשיר מתוך איזושהי מחשבה שהבחירה שעשתה תוביל אותה למקום שיש בו התרגשות והתפתחות, אבל מצד שני נראה שהבחירה עצמה לא ממש הובילה את הדוברת בשיר למקום שאליו היא ציפתה להגיעה:

    לוּ תִּנָּתֵן לָהּ אֶפְשָׁרוּת תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה
    בַּיִת אוֹתוֹ יָצְאָה עָזְבָה
    אֶל נֵאוֹן נוֹצֵץ חוֹלוֹת זָהָב

    תל אביב מתוארת כנאון נוצץ וחולות זהב,אבל לא כל הנוצץ זהב הוא.
    זה וודאי הוביל להתפכחות ומשם לתחושה של חרטה,אשמה,בושה, שהם בסיס לכל מחלה שהיא.(רגשות שליליים הם הבסיס למרבית הצרות של בני אדם בעולם וזה די מדהים בהתחשב בעובדה שאין להן כל בסיס נוירולוגי אמיתי)

    אני מבין גם את ההשוואה של זיוה למשוררת רחל.מבחינות מסוימות השיר יכול לתאר בדרך עקיפה מה שעבר על הדוברת בשיר של רחל:

    רק על עצמי לספר ידעתי.
    צר עולמי כעולם נמלה,
    גם מסעי עמסתי כמוה
    רב וכבד מכתפי הדלה.

    גם את דרכי – כדרכה אל צמרת –
    דרך מכאוב ודרך עמל,
    יד ענקים זדונה ובוטחת,
    יד מתבדחת שמה לאל.

    כל אורחותי הליז והדמיע
    פחד טמיר מיד ענקים.
    למה קראתם לי, חופי הפלא?
    למה כזבתם, אורות רחוקים?

    כל מה שקרה לאחר העזיבה של הבית הוביל לדרך מכאוב ודרך עמל,
    דרך של סבל. וגם אם לא הכל היה קשה, עדיין הזיכרון של הבית מהילדות
    תמיד נתפס כתקופה המאושרת ביותר בחייה של הדוברת בשיר, תקופה שכבר לא תחזור, שאי אפשר לחזור אליה.

    “לוּ תִּנָּתֵן לִי אֶפְשָׁרוּת
    לִבְחֹר מָקוֹם שָׁם אָמוּת”

    “לוּ תִּנָּתֵן לָהּ אֶפְשָׁרוּת תְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה”

    שימו לב להבדל בין המילה “לי” בתחילת השיר, לבין המילה “לה” לקראת סופו.
    הדוברת יודעת שבלתי אפשרי להשיג את מה שהיא רוצה, שלא ניתן לחזור לעבר ושבוודאי לא ניתן לשנות את אירועי העבר (ניתן לשנות את ההתייחסות לאירועי העבר ולוותר על הרגשות הקשים הקשורים באירועים קשים),ושלא ניתן לבקש סליחה(הבית הופך להיות מטונימיה למשפחה למעשה, לאב ולאם ככל הנראה).
    מרגע שהדוברת חשה בתוך עצמה שהדבר שהיא רוצה אינו אפשרי באמת, היא מתחילה להקיץ מהחלום בהקיץ שלה ולשוב אל קרקע המציאות או יותר נכון אל תהום המציאות.אל האתגר.

    לדעתי הבילבול בשפה בסופו של השיר מעיד על התפרקות ההזייה,ממש כשם שהוא מעיד על התפרקות האדם לעת מוות.על התפרקות השפה. העולם.הוא מעיד על המצב הקיומי, שבו השפה למעשה מסדרת, מארגנת ומגדירה את עולם, שמסרב במידה רבה להיות מאורגן, מסודר ומוגדר. כשהדברים מתפרקים, העולם מתפרק, חשים בנוכחות של המצוקה ושל המחלה.

    מיהי הדוברת? מדוע היא נזכרת דווקא בזיכרון (או הזיכרונות הספציפיים הללו) מתקופת ילדותה ושואפת לחוות אותם ולו עוד פעם אחת?מה יש בכלל בזכרונות הללו?מה הם אומרים לה?

    זיכרון הוא ביטוי של פוטנציאל, משום שהוא קשור בהרבה רגש. רגש הוא ביטוי של ערכים ואמונות ושני האחרונים יכולים להמשיך ולהניע את האדם בעולם, גם כאשר כל האורות האחרים כבים. כיוון שהמקור שלהם “קדום”, עוצמתם גדולה וקשה לכבותם וההיזכרות משמשת ככלי לעורר את האדם מחדש בעולם, למרות המחלה ולמרות שאיפות המוות. לחזור אל העבר הרי אי אפשר, אבל להחזיר את העוצמה של הערכים והאמונות שהיו לילדה הקטנה, הרי שזה בהחלט אפשרי בהווה ואם זה המצב, הרי שההיחלצות “מהמחלה” וההתפרקות של הסדר והארגון, אפשריים רק באמצעות היקשרות מחודשת לגרעין העמוק והמהותי ביותר של האדם.

    לדעתי זה מה שהדוברת בשיר מתארת(אם כי לא באופן ישיר) ולזה היא כמהה בכל הוויתה ובכל ישותה.זה מניע אותה בעולם משתנה ורב תהפוכות.
    האופי המשחקי של החיים בא לידי ביטוי בזכרונות הללו והכישורים והכישרונות הראשוניים, אלו שמהם מתפתח לאחר מכן האדם הבוגר.

    יש לציין, שעל סמך זה בלבד תורות רוחניות עשו הפרדה בין מהות לאישיות והפרדה בין התחכום (אך הזיוף והשקר) של האישיות לבין הנאיביות, האינפטניליות(אך העוצמה המלהטת)של המהות.

    לחזור אל המהות ולהחיות אותה, לסייע לה לגדול, לסייע לה לצמוח,זה המקור של הצמיחה הרוחנית וזה הופך להיות קטר הצמיחה בכלל של האדם הבוגר, כי מי שאינו מטפח את המהות הזאת, בסופו של דבר נאלץ להסתמך על מה שאינו יכול אלא ,בסופון של דבר, להתנוון, ברמות שונות,כלומר האישיות של האדם,זאת שחיה בעיקר על היצמדות למושגים, לסדר, לארגון,”לעצמי”,”לעולם”.לאלף לילה ולילה שהיא רואה בהם אורים ותומים “והאמת”.

    מצאתי את הדוברת המיוחדת הזאת בכל השירים של שולה ניסים שפורסמו עד כה בליריקה.המהות הלא מתוחכמת הזאת, הנאיבית הזאת, האינפנטילית הזאת לכאורה,היא מאוד יפה בעיני. מופלאה אפילו. יש להמשיך ולהשיר את העלים של האשמה, החרטה, הבושה, התחושה שאיננו מספיקים או טובים בשביל משהו או מישהו, התחושה שאולי איננו ראויים לחסד או לחמלה, התחושה שאין לאן ללכת או שאין עתיד(דווקא יש עתיד,תשאלו את יאיר:),יש להשיר את כל העלים הללו(סלחו לי אם הוספתי עוד כמה רגשות נפוצים שאולי לא קיימים ישירות בשיר:) ולהצמיח עלים חדשים, פירות חדשים, עץ חדש,המתבסס על אותם שורשים בדיוק. הפירות והעלים הם הבחירה החדשה, הם הפרשנות החדשה בתוך אותה מציאות שכבר התקיימה תמיד. אין כל הבדל בין עבר לעתיד,למעט זה שאנו מוכנים להילחם עליו, ממש כמו ארג’ונה בשדה הקרב. בהווה הכל מתאזן כל העת מחדש, כל החשבונות יכולים להיסגר באחת באמצעות כף היד האחת.

    ומעבר לזה יש לזכור, שהאדם הופך להיות מה שהוא באמצעות בחירותיו ואין כל סיבה להניח שיכלו להיות לו בכלל בחירות אחרות מאלו שבחר.כל מה שהאדם הפך להיות,על זה עליו להודות,את זה עליו להכיר,את כל בחירותיו עליו להוקיר,כי הם הפכו אותו להיות בדיוק מי שהוא הפך להיות.:)

    Two roads diverged in a yellow wood,
    And sorry I could not travel both
    And be one traveler, long I stood
    And looked down one as far as I could
    To where it bent in the undergrowth;

    Then took the other, as just as fair,
    And having perhaps the better claim,
    Because it was grassy and wanted wear;
    Though as for that the passing there
    Had worn them really about the same,

    And both that morning equally lay
    In leaves no step had trodden black.
    Oh, I kept the first for another day!
    Yet knowing how way leads on to way,
    I doubted if I should ever come back.

    I shall be telling this with a sigh
    Somewhere ages and ages hence:
    Two roads diverged in a wood, and I—
    I took the one less traveled by,
    And that has made all the difference.

  2. שולה ניסים

    את הרעיון לכלל את קופת חולים זמנהוף בשיר לקחתי מהמערכון של תיקי דיין על קו חמש (שתמיד מצחיק אותי מחדש) ,אבל לא רק . נזקקתי פעם לשרותי הקופת חולים הזאת בגלל שפעת.

    1. זיוה גל

      היי שולה יקרה,
      אם התייחסת אליי? לא כיוונתי בדבריי אל המשוררת רק אל הדוברת בשיר. (ענייני קופת חולים ובכלל)
      🙂

  3. זיוה גל

    לקריאתי, מחזור חיים, מעגל חיים כולל השפה המשתנה בשיר. שפת הדוברת המבוגרת המהרהרת במוות
    ושפת הילדה העולה בזיכרונה.
    החילוף במיקום לקראת הסוף בין הנושא לנשוא, לי יצר אסוציאציה של בלבול כי הרי לקראת המוות עסקינן בשיר

    הדגש בסיום על קופת חולים, על מחלה.

    במוקד השיר עומד לקריאתי הבית שאותו עזבה והיא מבקשת אפשרות לבקש ממנו מחילה, אמנם עזבה (כנראה) לתל-אביב
    “אֶל נֵאוֹן נוֹצֵץ חוֹלוֹת זָהָב”

    אך מצאה שם את המחלה.
    (הזכיר לי את רחל בנקודה הזאת).

    כותרת השיר “תל אביב” ומעבר לציון מקום יש בו גם עונה – עונת האביב. ויש בו גם תל (“תל” במהותו גבעה מלאכותית)

    [באופן אישי לקח אותי השיר גם לילדותי שלי בעיר שם ביליתי חופשות רבות בקריאה, בבניין קומות עם מרפסת עירונית ניצב לרחוב המוביל לים, לאופרה ולשוק)

    שיר מיוחד ומתגלגל, תודה.

  4. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    שיר בעל ניגודים, מצד אחד המחשבה על המוות ומהצד השני זיכרונות ילדות, שיר יפה ומרגש, מאוד אהבתי !!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *