שפם ותכריכים / דנה ג' פלג

  • 31
  •  
  •  
  •  
לוּ הָיִינוּ קָתוֹלִים
הָיוּ מְרוֹקְנִים אֶת גּוּפְךָ
מִנּוֹזְלִים מְיֻתָּרִים,
מְחַטְּאִים וְחוֹנְטִים,
וּמַלְבִּישִׁים אוֹתְךָ
בַּחֻלְצָה הַלְּבָנָה הַיָּפָה
("לֹא זֹאת עִם הַכְּתָמִים!"
אִמָּא הָיְתָה צוֹעֶקֶת מִלְּמַעְלָה,
אוֹ מִלְּמַטָּה, תָּלוּי אֶת מִי שׁוֹאֲלִים)
וּמְהַדְּקִים אֶת מִכְנְסֵי הַשַּׁבָּת
בַּחֲגוֹרָה הֲכִי אֶלֶגַנְטִית בָּאָרוֹן
לְמָתְנֶיךָ
שֶׁהִצְטַמְּקוּ מְאֹד בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה.
הֵם הָיוּ מְסָרְקִים אֶת הַשָּׂפָם,
שֶׁתֵּרָאֶה יָפֶה,
כְּשֶׁתְּקַבֵּל אֶת הָאוֹרְחִים.

אֲבָל אֲנַחְנוּ יְהוּדִים,
כּוּסשֶׁלהָאִמָּאשֶׁלָּנוּ.
טוּסְפַּשְֹטִילִי מֶטִי*.
הֵם טִהֲרוּ אֶת גּוּפָתְךָ
וְכָרְכוּ אוֹתָהּ
בְּתַכְרִיכִים,
שֶׁלֹּא תּוּכַל לָזוּז,
כְּשֶׁתַּגִּיעַ לְבֵית דִּין שֶׁל מַעֲלָה.
לְפָחוֹת הִשְׁאִירוּ אֶת הַשָּׂפָם.
(נִדְמֶה לִי שֶׁגָּדַל קְצָת מֵאָז פְּגִישָׁתֵנוּ הָאַחֲרוֹנָה).

*קללה ברומנית שמשמעותה היא בערך "הפסחא של אמך".

4 thoughts on “שפם ותכריכים / דנה ג' פלג

  1. דוד אדלר

    שיר יפה שנכתב מנקודת ראות מקורית מאוד. רהוט למרות המבט הענייני כביכול יש בשיר חום פואטי לא מבוטל

    1. מוטי

      היי דוד,

      אני מרחיב קצת על השיר דווקא מהתגובה שלך, כי מצא חן בעיני הניסוח המדוייק והקולע של "החום הפואטי". השיר לאוו דווקא מקורי במבנה שלו. שני שירים לפניו פורסם שירו של קובי ניסים "מכת בכורך", שלמעשה משתמש באותו "טריק" של שימוש לכאורה במציאות חלופית הנעה על כנפי הדמיון כאשר האדם מוצא עצמו מתמודד מול מציאות נוכחית של כאב ושל סבל, שיכול להיות גם קשה עד בלתי נסבל.

      הדמיון הוא אחד מן היכולות האנושיות המובחנות ביותר כאשר באים להשוות את האדם לכל בעל חיים אחר. למעשה, הדמיון הוא הכלי הקוגניטבי החשוב ביותר שניתן לאדם במהלך אינספור שנות אבולוציה. רק האדם המדמיין (וודאי לא רק האדם הזקוף), זה שיכול היה לראות עבור עצמו תקווה או אור בקצה איזושהי מנהרה דמיונית, רק האדם הזה יכול היה להביא עצמו,בסופו של דבר, אל עבר הכוכבים.

      האדם כמובן יכול לדמיין כל מיני דברים ולא כל הדמיונות נולדו "שווים". יש דמיונות בריאים המובילים לתוצאות חיוביות, בונות, יצירתיות, מקדמות, מפתחות ויש דמיונות המביאים את האדם לידי ניוון כאשר הוא מתמכר אליהם. בייחוד בתקופות שונות הייתה חשיבות גדולה למה האדם מדמיין. אין ספק שבסוואנה הקדמונית, כאשר מקורות המזון והמים הלכו והצטמצמו, הייתה חשיבות גדולה לאלו שיכלו לדמיין עתיד אחר מלבד זה שבו כל המקורות מתכלים והאדם נותר מול שוקת שבורה ואין לו ברירה אלא לכלות אחד את השני. גם היום, בתקופה שבו החרדה הקיומית עולה מפני העתיד, יש בני אדם המדמיינים מציאות שחורה משחור עברו האנושות ויש בני אדם הרואים בדיוק דברים הפוכים ומדמיינים מציאויות העולות על כל דימיון, על אף ולמרות. אין ספק שלעיתים יש לשלב בין הדמיון לבין חוש המציאות ולשלב בזהירות היות ושילוב לא זהיר עלול להוביל לכיליון. הדמיון לבד אינו מספיק, אדם חייב גם לשלב עם יכולת אחרת שניתנה לו (בדיוק באותה אונה קדם מצחית) וזה היכולת לתכנן על סמך הדמיון, להציב מטרות, להשלים עם מה שקיים ,אבל בו זמנית לראותו ולראות מה שמעבר לו. לראות את מה שקיים כי בלעדי זה לא ניתן לדעת במה אפשר להשתמש כדי להתקדם לכיוון הדמיון. לראות מעבר לו כי בלעדי זה האדם לא יראה גם את מה שלפניו (לא תהיה לו בהכרח המוטיבציה או המיקוד הנדרשים, החדות של התפיסה וברירת הפרטים שבלעדיה דבר לא יכון)

      מי שראשו רק מלא דימיונות כל היום הוא לא הטיפוס שישרוד "בג'ונגל הקיומי" בכל תקופה שהיא. לא בסוואנה ולא בג'ונגל האורבני המודרני, במקום שבו קו האופק מתמלא בניינים עוד ועוד והטבע נעלם.

      השיר הוא אמנם לא על זה, אבל קשור לזה. מישהו בשיר מת, ככל הנראה אב המשפחה והדוברת מתמודדת עם השבר והאבל, מנסה לעבד את הנתון הסופי של המוות ולראות איך הוא משתבץ בתוך עולמה. מוות הוא תמיד מרכיב מטלטל בעלילה משום שהוא דורש מן האדם תשומת לב מיידית לכל מה שעולה בו בבחינת רגשות, זכרונות, ציפיות, אכזבות. כיצד ניתן להתמודד עם כל אלו?

      עוברים למישור הדמיון לעיתים כדי להקל על הכאב. הדמיון הוא סוג של סם משכך כאבים, אבל טיבו של כל סם, ששימוש לא זהיר בו יגרום להתמכרות ולניתוק מיכולות אחרות של האדם. אי אפשר להתבסם בעולמות הדמיון ואך ורק בעולמות הדמיון מבלי לשלם את המחיר. הדוברת במקרה שלנו לא יכולה להרשות לעצמה להישאר בעולם דמיון שהיא עצמה יודעת , במלוא התסכול, שהוא אינו אמיתי. ולכן הקללה בשיר, גם בעברית וגם ברומנית, היא מקור כוח פואטי, כי היא בדיוק במקום לבטא את התסכול של האדם מול הפער העצום שיש בחייו בכל מה שקשור בין "הרצוי" לבין המצוי בכל רגע ורגע, שהוא בעצם המרחק של האדם בכל רגע נתון "מעצמו". לא כל רצוי יכול להתממש או להתקיים.כאשר אדם קרוב לעצמו הוא נמצא קרוב למציאות ואין לו כל בעיה איתה כי המציאות זהה לעצמו. אם הוא רחוק מעצמו, מדמיין את עצמו, הוא רחוק גם מהמציאות ולכן אינו יכול להשלים עם מה שנראה לו כמציאות היחידה ומבכר על פניה כל מיני מציאויות דמיוניות חלופיות.לא משנה מה אדם מדמיין ולאן הוא רוצה להתקדם,הוא חייב להתקדם לשם מהמציאות הנוכחית. עד כמה הוא יכול להישאר במציאות דמיונית מבלי לשלם מחיר?מבלי להפוך להיות סכיזופרן?הוא חייב לנקוט בצעדים חדשים שיקדמו אותו לאיזשהו מקום חלופי שמשמעו תנועה קדימה מההווה אל הרגע ההווה הבא. להתקדם אדם יכול רק עם יש לו רגלים והרגליים חייבות להיות יציבות על הקרקע והראש חייב להיות ממוקד בהמשך הדרך.

      הרצון של האדם ליפות את המציאות בסיסו בכוח המדמה הזה, ששואף להלביש על המציאות מלבושים יפים, גם כאשר זאת מציאות של מוות. הרבה יותר קל לקבל את המוות כאשר אתה מאמין באמונה המאפשרת למשל לראות במוות איזושהי תחנת מעבר לקיום מסדר גודל אחר. חיות לא יכולות להגיע למצב הזה כי הן לא יכולות לדמיין ובני אדם שיכולים לדמיין, לא תמיד יכולים להאמין בכל אמונה, כי אמונות משתרשות באדם כתוצאה מחינוך, בין היתר, וחינוך, בין היתר, הוא גם חינוך דתי מילדות. ולכן הדוברת אומרת :

      אֲבָל אֲנַחְנוּ יְהוּדִים,
      כּוּסשֶׁלהָאִמָּאשֶׁלָּנוּ.
      טוּסְפַּשְֹטִילִי מֶטִי*.

      טוב, להיות יהודי זה לא בהכרח הדבר הכי גרוע בעולם( אם כבר מתעקשים להיות משהו), משום שליהודים יש חוש הומור מיוחד, שנובע מאלפי שנים של הימצאות מתמדת על סף השמדה ומוות וחוש הומור הוא עוד סוג של דמיון, שיש לו קטגוריה נפרדת.

      כאן, במקרה הזה, הדוברת מפצה את עצמה על עצם היותה יהודיה ולא קתולית והולכת לנקודות הקיצון של הקיום בהומור שבא לידי ביטוי בהגזמה, בגרוטסקיות של התיאור, בייחוד ההתמקדות בשפם, שאינו יפה ואינו לא יפה, אלא הוא איכשהו ממשיך לגדול (מאז ראתה אותו בפעם האחרונה).
      השפם אינו אלא סמל המבוטא גם במרדף אחר היפה , שאינו אלא פוקנציה של הדמיון ושני אלו כאחד הם כוחות מנחמים, מגדלים, על אף ולמרות. אלו כוחות של התפתחות, בייחוד כאשר משולב בהם חוש הומור וחוש מציאות בריאה, שהיא היכולת להשלים עם הדברים ולקבל אותם כפי שהם.

      אדם מת,אם כן, אינו יכול לזוז, הוא עטוף בתכריכים. הוא לא בא לקבל אורחים ואורחים לא באים לקבל אותו. אין כל סיבה ליפות את המציאות הזאת או להימנע מלראות את הכתמים(הכתם נמצא על הקיר ובכל מקום), זהו המוות והאדם, על פי האמונה היהודית המקורית בתנך, לאוו דווקא הולך לבית דין של מעלה.(בדת המצרית כבר הייתה נפוצה האמונה הזאת עוד הרבה לפני), אבל היהדות בהחלט שמה דגש על מה שהאדם עושה כבר בעת שהותו למטה, בעולם הגשמי, דבר שבא לידי ביטוי "בשפם".

      אם השפם גדל, אין ספק שהאדם לא התבטל ולכן גם מעשיו לא יבוטלו. התרומה המזערית ביותר נשארת, אפילו אם האדם אינו בהכרח יכול להצביע עליה או לראותה באותו רגע עצמו. פשוט מאוד רק "בית דין של מעלה" יכול להעריך את התרומה בבחינת הנצח.

      אבל הסבירות היא שהשיר הזה לא קשור כמעט לשום דבר שכתבתי כאן, כי גם אני הפעלתי כאן את הדמיון, אפילו יותר מדי ואני מאוד מקווה שבזמן הזה לא יכולתי לעשות משהו אפילו יותר טוב.
      אם מישהו עכשיו כותב את הסיפור שלי, הוא וודאי יודע יותר טוב ממני, אבל אין לי כל אפשרות לדעת, אינעל דינו, אם הוא לא יחליט אי פעם דווקא לדבר איתי ולספר לי! (דווקא איתי, מכל האנשים בעולם!:)

      טוב, הנה עוד שיר על דמיון שמשתמש בדיוק באותו טריק פואטי. מה אתם אומרים, האם הדמיון כאן מועיל או לא מועיל לחיים? האם הוא רק מנחם והאם יש ממש בניחומים הללו עבור הדוברת?
      האם הדמיון הזה יכול היה להוביל לאיזשהו מקום חוץ מלכתיבת שיר? ומשהוביל לכתיבת שיר, האם לא היה זה הדמיון האולטימטיבי, שאין בלתו ? הצד השני והלא פחות טוב של המטבע?

      טוב, חייבים להזכיר את הקלישאה ההיא, שהמציאות היא גם לא תוכנית כבקשתך, לא פיקניק וגם לא שחור ולבן. יש ערך לדמיון של אדם אחד, אפילו אם לא היה לו ערך עבור עצמו באיזושהי רמה "מעשית", בייחוד כשהוא מגולם בצורה אמנותית וזהו ערך לדורות אינספור.

      הנה רחל המשוררת:

      בן לו היה לי
      ילד קטן
      שחור תלתלים ונבון
      לאחוז בידו ולפסוע לאט
      בשבילי הגן
      ילד קטן

      אורי אקרא לו
      אורי שלי
      רך וצלול הוא השם הקצר
      רסיס נהרה
      לילדי השחרחר
      אורי אקרא לו
      אורי אקרא

      עוד אתמרמר כרחל (האם)
      עוד אתפלל כחנה בשילה
      (עוד) אחכה לו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *