* / ענת חנה לזרע

* / ענת חנה לזרע

לזכר אחי בנימין ז"ל

וְהִנֵּה מַשְׁחִיר הָאָדֹם שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ
וְקִרְבַת הַדָּם אֵינֶנָּה אֻכְּלָה

עוֹדֵךְ בְּמִשְׂרֶפֶת מִן הַמַּעֲבֶה קַמְתְּ
כְּעוֹף מְרֻשָּׁל וְלֹא, לֹא לְפֶחָם

קֶבֶר אָחִיךְ צְהַבְהַב מִדְבָּר
כָּרוּי בְּגֹבַהּ עֵינַיִם

אַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת הַשָּׁמַיִם
גַּם כְּשֶׁאֵין רוֹעֶה בָּם דָּבָר

בְּטֶרֶם תִּפְשְׁטִי מְקוֹר הַנֶּפֶשׁ
מַה יַּחְזִיקֵךְ, עַמּוּד הַגֵּו, שְׁרִיר צַוָּאר.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר על אובדן, שמנכיח קדרות באמצעות שימוש במילים "קבר" ו"משרפת". הדימויים החזקים מצוירים דרך תיאורי הטבע, בהטיחם בקוראים כאב שאין נורא ממנו. גם השמש מכבידה, משום שהיא לא מאירה אלא צובעת את העולם בשחור (בניגוד לשמש האדומה בשיר הקינה "ראה שמש", לאבן גבירול). השורות היחידות שניתן לשאוב מהן נחמה, הן: "את אוהבת את השמים/ גם כשאין רועה בם דבר". הרועה (האל) שאמור להיות ער לסבלו של האדם איננו, ולמרות זאת השמים אהובים.

5 תגובות “* / ענת חנה לזרע

  1. יובל

    שיר חזק וטוב. לא בגלל הנושא, שנוגע ללב מטבעו, אלא בגלל השפה: "משחיק האדום של השמש",
    "קבר אחיך צהבהב מדבר", והקפלט המעולה: את אוהבת את השמים/ גם כשעין רועה בהם דבר".
    כמובן ששירה כזאת לא יכולה לקבל תשומת לב כמו הפורנו-ריאליטי של האני הנפוץ בשירה בימינו,
    בלא כל אמצעים לשוניים, אבל למי אכפת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *