שיר חורף / נועה לקס
אֶמֶשׁ יָצָאתִי לַחֹרֶשׁ
נוֹצוֹת בַּרְוָזִים לִטְּפוּ אֶת בְּרֵכַת הַחֹרֶף,
פְּרָגִים וְדֶשֶׁא זָקְפוּ רֹאשׁ בִּן לַיְלָה,
מְעִיל כִּסָּה סַפְסָל רָטֹב.
בְּתוֹךְ מִשְׂחַק יְלָדִים יָשָׁן עַל הַשְּׁבִיל
תַּרְתִּי אַחַר מַטְמוֹן שֶׁמִּישֶׁהוּ כְּבָר גִּלָּה.
לֹא חִטַּטְתִּי בְּנַפְשִׁי וְלֹא הָפַכְתִּי בָּהּ,
עַל הַסֶּלַע נִעֵר בַּרְוָז אֶת הָאָבָק מִכְּנָפָיו
וְשָׁב לָצוּף.
ניקוד: יאיר בן־חור
6 תגובות
זאב
מן הסתם א/נשים שונים/ות יפרשו את השיר בצורה שונה, ואין לי כמובן למה היתה כוונת המשוררת, אבל קודם כל נהנתי לקרוא אותו. מה שאני למדתי ממנו זה שלא תמיד חייבים לנתח את הצורה שבה אני מרגיש, לא לחטט בנפש ולהפוך בה. פשוט לתת לזה לקרות ולזרום עם זה
לאה צבי (דובז'ינסקי)
מאוד אוהבת את השיר !!!
רחל בכר
חורף מלא אופטימיות הוא משמח את הצמחים, בעלי החיים ובני האדם, בניגוד לקדרות והתכנסות שכל כך מזוהים איתו.
ליהנות ממה שהמבט המרחף על פני האדמה הרוויה מגלה, להסתפק במועט לכאורה, במתנות שהטבע מעניק לנו והרבה פעמים נעלם מעינינו.
תודה על השיר.
בן
יפהפה . . .
נועה
המון תודה לצוות האתר הנפלא ולמגיבים
מוטי
מה הטעם לתור אחר מטמון שמישהו כבר גילה? מי עושה דברים כאלו?
צדדים נאיביים בתוכנו, ללא צל של ספק. נאיביות היא הכרח ליצירה
ולחדוות החיים ולסקרנות. בסופו של דבר היא הבסיס של כל גילוי חדש, כי
בבסיסה טמונה אופטימיות בנוגע לטבע המציאות והטבע האנושי.
הפסימי בלבד נסגר, אבל האופטימי שומר על קשר עם אור השמש
ולכן, גם בחשיכה ממשיך לצמוח באופנים שונים ומגוונים.
בסופו של דבר, המטמון שאותו "מישהו כבר גילה", הוא לא אותו מטמון,
בדיוק כפי שאהבה של אדם אחד אינה אותה אהבה של אדם אחר.
דורות על גבי דורות של בני אנוש מתאהבים ואיכשהו לעולם לא נמאס מזה. מוזר מאוד.:)
גם לרגע נושן יש רגע של הולדת וזה בדיוק אותו המטמון שמחפשים אחריו.
הוא אותו המטמון, אבל הוא אינו אותו המטמון בו זמנית ומכאן תחושת ההתלהבות .
זהו רגע של סינכרוניות ,של אינטגרציה, של תשוקה וחדווה, השל הרמוניות.
זהו רגע שלם ולכן זהו רגע שליו, רגע של אחדות.
לכן אין כל צורך לחטט בנפש ולהפוך בה. לחיטוט נפשי תמידי יש מרכיב
נרקיסיסטי אובססיבי.הוא גם עלול להוביל "לזיהום" ולמחלה.
האדם הופך עצמו למרכז הדברים ולכן למנותק מהדברים ולכן לחיטוט הזה אין כל תכלית ולא תהיה לו תקומה.
מי שזוכר את סיפורו של קפקא רופא כפרי,וודאי זוכר את הפצע שאינו מחלים.ואת הרופא "שהופך" לחולה.
אין כל דרך לצאת מסיטואציה כזאת,אלא באבחה אחת. זהו קשר גורדי.
הדוברת נהנית מהרגע הזה לרגע קטן בלבד. ומה היא עושה לאחר מכן?
היא ממהרת להעלותו על הדף. ממהרת לרשום. ממהרת לנסות לשמור על מה שנראה
נדיר מאוד, ללכוד אותו ,לרשום אותו, אולי לנסות לשחזר אותו.
בכתיבה יש כבר אלמנט "פסימי". הברווז המנער את "האבק" מכנפיו וממשיך לשוט על פני האגם
חוזר על כך שוב ושוב "באלגנטיות" טבעית שבן האנוש רק יכול להתקנא בה.
הלוואי שהיה ניתן כך לנער ברגע את הסבל ולהמשיך לצוף על פני אגם החיים, אבל בני אדם נמשכים בידי כוחות של כובד ולכן גם פעמים רבות טובעים. אדם אינו ברווז וברווז אינו אדם. אדם אינו פרגים ודשא, הזוקפים ראש.
פרגים אינם זוקפים ראש, אדם יכול לזקוף ראש, יכול לעמוד איתן ולהמשיך במסלול אליפטי לכיוון שדה הכבידה של כוכבים אחרים, לא לעולם לנוע בשדה אחד, ממש כמו שעושה עכשיו החללית בראשית.
יש לאדם יכולת לבחור השפעה ולעבור משדה השפעה אחד לאחר. כל זה, כמובן, מצריך מאמץ, לעיתים גדול
וגם לקחת בחשבון שלדברים יש נטייה גם להשתבש ,להסתחרר וליפול ולכן יש ללמוד גם את מלאכת עוף החול.:)
הנה שני שירים נוספים,ראו מה דומה ומה שונה(יש ויש.:)
מתנה (מאת צסלב מילוש מתוך "אור יום",מבחר שירים בתרגום דוד וינפלד בהוצאת אבן חושן )
"יום כה מאושר.
הערפל נמוג מוקדם,עבדתי בגן.
יונקי הדבש נצמדו אל פרחי יערה.
לא היה דבר על פני האדמה שרציתי לעצמי.
לא הכרתי איש שכדאי היה לקנא בו.
את הרגע שהיה שכחתי.
לא בושתי לחשוב כי הייתי מה שהנני.
לא חשתי כל מכאובי גוף.
בהזדקפי ראיתי ים כחול ומפרשים".
והנה שיר של פנחס שדה :
חרציות
"בנסעי באוטובוס בדרום תל אביב ראיתי מבעד לחלון
מגרשים נחפי חרציות צהובות נעות ברוח הקלה
אלפי חרציות צהובות בשמש אחר הצהריים של סוף החורף
ואני אז הייתי בצער על חיי כמעט לא ביקשתי עוד לחיות
ואולי גרוע מכל היה שידעתי כי אפילו האמת אינה איתי
אלא עם הוויה זו הצהובה הפורחת בדממה בשמש החיוורת
בלא זיכרון חרטה בלא תקווה ואשלייה בלא צער וייאוש".
(מתוך כל שירי פנחס שדה בהוצאת שוקן,שירים 1985-1988)
לסיכום (יש כזה) זהו שיר יפה מאוד של המשוררת והוא עומד בכבוד
גם מול אלה שציטטתי כאן ,מה שבהחלט מוכיח, שלא נס ליחו של דבר
ואפשר להמשיך לחפש את המטמון לנצח(וגם למצוא אותו,כל פעם מחדש,כחדש.)