זה חיב להשתנות / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
זֶה קָרָה
הָיִיתִי צְעִירָה:
אֲנִי הָיִיתִי
בֶּן 13
לִפְנֵי 27 שָׁנִים.
הוּא
הָיָה מוֹדָע: קָרוֹב
מְפַקֵּד פְּרוֹפֶסוֹר נַעֲרָץ
הִיא מִפְלֶצֶת:
הִיא לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם.
וְנִסִּיתִי לִשְׂרֹד:
חָשַׁבְתִּי שֶׁזֹּאת אַשְׁמָתִי
כִּי יָדַעְתִּי
פָּחַדְתִּי
שֶׁהַהוֹרִים שֶׁלִּי:
"וּכְשֶׁהִתְלוֹנַנְתִּי" צָעֲקָה.
זֶה קָרָה
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים
אֲבָל זֶה בְּכָל מָקוֹם.
4 תגובות
נילי אמיר סגל
אמנם זה שיר מחאה אבל משהו לא ברור . מי המתלונן בחור או בחורה? או אולי שניהם?
מוטי
יש כאן ניסיון לעצב באמצעות המילים חוויה שהדובר ,ככל הנראה, היה מעדיף לא לתאר.
כיוון שכך, המילים מקוטעות, כמעט "סטקטיות" ויש קפיצה מדבר לדבר ועירפול מכוון
של הדברים.
יש כאן שלושה: "הוא" ו "היא" ו"אני" המתאר את הדברים. הוא והיא אלו ההורים. "האני" הוא הדובר.
הדובר זוכר משהו טראומטי ומנסה לעבד את המידע הרגשי המתפרץ לתודעתו. נראה שהוא מנסה
בשיר להתעמת אולי עם אמו וזאת אותה "היא" שמתארת את עצמה "כהייתי צעירה." אולי בשיחה היא מנסה
להצטדק? לתרץ? להסביר את חוסר הפעולה שלה להגן על אותו דובר כאשר היה ילד?
האם אולי הייתה צעירה וחסרת אונים או פסיבית ביחסה לילד ולצרכיו(ביטחון, הגנה, שמירה)אבל אין מה להשוות למצוקתו של הילד. הוא באמת היה צעיר והוא היה תחת חסותה. היא נכשלה בשמירה עליו.
ולכן:
"הוּא
הָיָה מוֹדָע: קָרוֹב
מְפַקֵּד פְּרוֹפֶסוֹר נַעֲרָץ
הִיא מִפְלֶצֶת:
הִיא לֹא עָשְׂתָה כְּלוּם."
בעיני הילד מי שידע ולא עשה כלום למרות חובתו להגן עליו הוא "מפלצת".
זה "הילד" הזוכר את החוויה בתוך המבוגר ולכן הכעס, הזעם, האכזבה, הפחד מנותבים
לאובייקט שבו רואים את נקודת הכשל ונקודת השבר. האם הייתה אמור לשמור ולהגן
על הילד מפני דמות שהתעללה בה ולא עשתה זאת.
כשילד חש שהוריו פוגעים בו ושאין לו כל יכולת לעשות שום דבר בנדון, הוא נכנס למצב של הישרדות.
במוחו פועלים שני מנגונים אבולוציוניים הפועלים זה כנגד זה. מצד אחד הוא "אוהב" את הוריו,
אפילו אם הם מתעללים בו ורוצה בקרבתם,נמשך להיות לצידם ורוצה בכל מאודו לבטוח בהם. מצד שני, הוא נחרד מהם, רוצה לברוח מהם, אבל אינו יודע איך.
תוצאות הקונפליקט הזה בנפש עלולות להיות טרגיות ופתולוגיות באופן "מיידי" ולאורך החיים בהמשך.
הרעל שנמסך כאן מוצא את דרכו לכל פינה אפלה בנפש ,מחליש את האדם, ממש כמו וירוס המחכה לשעת הכושר
ופועל במסתרים. האדם יחיה בתחושה מתמדת של חוסר ביטחון וישאף כל ימיו למשהו שכבר לא יוכל לקבל שוב,
נחמת הילד אצל הוריו.הביטחון הראשוני שלא היה מעולם מנת חלקו.תחושת האחדות עם העולם,עם האחר,עם הזולת.
זֶה קָרָה
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה פְּעָמִים
אֲבָל זֶה בְּכָל מָקוֹם.
זה אכן בכל מקום. לא תמיד רואים זאת, אבל חשים בתוצאות סביבנו.
השיר הזה ממשיך במידה גדולה את הנושא שתות הרמס סאטורי ואחרים בליריקה כותבים
עליו והוא חווית הילד את הטראומה והשפעת הנמשכת לאורך השנים. התוצאות החברתיות
והתרבותיות הקשות הנובעות מיחס פוגע מזלזל ומבטל כלפי הילד.
כאשר הדובר חש את עוצמת הכאב הזה שוב ושוב, הוא מתעל זאת ליצירה ושואף כי הכאב הזה
לא יהיה יותר מנת חלקו של אף ילד עלי אדמות. נדמה שהוא חובק באמצעות השיר הן את הילד שהיה
והן כל ילד אחר עלי אדמות שעדיין חווה את הייסורים, הכאב וההשפלות הללו על בסיס יומיומי.
"זה חייב להשתנות". כך חש אדם המבין לעומק את גדול האימה שחווה ילד כזה ואת גודל חוסר האונים
ואת התוצאות הקשות המחלחלות לחייו בהמשך.אכן,חייב להשתנות.אבל האם ישתנה אי פעם?מתי?
מוטי
אפשר אפילו להרחיב קצת את מגוון האפשרויות. הנמען שאיתו הדובר מנהל שיחה
היא אולי האם. מי שמתואר כ"הוא" יכול להיות אכן מישהו שהאם הכירה אולי והיה בן בית או בן זוג
וכדומה. קרוב משפחה, שכן, מכר? מי יודע? השיר שומר על ערפול מסוים כיוןן שממילא "זה נמצא בכל מקום"
ילדים חווים מגוון שלם של התעללויות החל מהתעללויות מילוליות משפילות, דרך התעללויות באמצעות מכות וכלה
בפגיעות מיניות. התוצאות של כל אחד מהדברים הללו מדברות בעד עצמן,בייחוד כאשר לא מדובר במשהו אקראי
אלא בתהליך הרסני נמשך בתוך סביבתו הקרובה של הילד.
אני נזכר עכשיו בסדרה של צופית גרנט "אבודים". ראיתי לא מזמן במקרה את הפרקים על ליבי (ליובה, לובה) בחורה ישראלית צעירה, ממוצא רוסי, לפני צבא שיוצאת למסע ארוך ושל גילוי עצמי באמצעות גילוי הוריה וסיפור חייהם, שהיא לא הייתה מודעת אליו. ליבי זכרה כל מיני דברים קשים מילדותה המוקדמת, אבל הם היו מעורפלים מאוד .בייחוד לא ברור היה לה מדוע נזנחה על ידי הוריה ומדוע לא חיפשו אותה מעולם. ליבי שכחה את השפה הרוסית ולא זכרה כמעט שום דבר אחר מהתקופה שקדמה לאימוצה בידי אמה המאמצת הישראלית. ליבי חשה כעס עצום בייחוד כלפי אמה הביולוגית. האם נתפסה על ידה ועל ידי אחותה כסוג של מפלצת שאפשרה לאחרים לפגוע בהן ונטשה אותן בית יתומים.
שוב אנו רואים כיצד חוויתו של הילד את המציאות והזכרון שלו כמבוגר רחוקים מאוד מלתאר את האמת כהוויתה.
בעקבות המסע של ליבי והפגישה עם הוריה, היא יכלה לראות את הדברים גם מנקודת המבט שלהם, זאת שהייתה חסרה לה והחמלה הגדולה והאהבה של הילד להוריו, התגברו לאחר מכן על הכל. אלו היו פרקים מאוד נוגעים ללב
ומאוד עוצמתיים.ממש חשתי כאילו דמויות מספריו של דוסטוייבסקי מקפצות לתוך המציאות העכשוית ופועלות בה כאילו שום דבר לא השתנה בעולם הזה במאה השנים האחרונות.
מה שחסר בעולם הוא חסד וחמלה ושיתוף פעולה המבוסס לא על אינטרסים אלא על שיתוף גורל.
ליבי הצעירה הבינה זאת בנפשה הגדולה והרגישה. לראות אותה בפרק השני מבינה לעומק את עוצמת הייסורים של אמה ואת האהבה הקורנת ממנה, היה ממש דבר נדיר, רגע של חסד, זיכוך וריפוי פנימי לכל הצדדים.
לפעמים יש תועלת גדולה גם בטלוויזיה וגם בעיתונאים
העושים את עבודתם נאמנה. למדתי מהפרקים הללו על ליבי והוריה הרבה על הטבע האנושי ועל סגולותיו ועל כוחה
המרפא של האהבה. כדאי תמיד לזכור את כוחה המרפא של האהבה, הסליחה והחמלה.
תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי
תודָה רַבּה לענת קוריאל וּלרונית ליברמנש מ'ליריקה'; תודָה רַבּה לַמגיבות/לַמגיבים, לַממליצות/לַממליצים וּלכל הקוראות/הקוראים.
בַּשִיר, לא זהותו-המגדרית שֶל "המתלונן" היא החשובה. האהבה, הסליחה והחמלה, כמאמרו שֶל מוטי הֶחכם והרָגיש, משמעותית הרבֵּה יוֹתר – אך קֹדם כל כלפֵּי עצמנו-אנו, ממקוֹם שֶל אִי נטישה עצמית. זאת, כנֶגד הכוחות הנמוכים, הכובלים וההרסניים, שבַּחיים, מול בלבול-הדעת וההאשָמה העצמית, שהֵם מַשרים, בַּדרך לְמימוש פוטנציאל-הצמיחה האנושי וּלחירות-אמת שֶל האדָם.