אם הנשמה/אלון אלטרס

בָּרַכֶּבֶת הַנּוֹסַעַת
מִפִּיזָה לְרוֹמָא רָאִיתִי
מִבַּעַד לַחַלּוֹן הַחוֹצֵץ
שָׁמַיִם שֶֹכְּמוֹ נִלְקְחוּ מִיּקוּמִים אֲחֵרִים
וְלֹא הָיְתָה מַצְלֵמָה בְּיָדִי
רַק הָעַיִן הַפְּקוּחָה
וְהַזִּכָּרוֹן הַמִּתְעַקֵּשׁ
לִלְכֹּד אֶת הַמַּרְאֶה הַזֶּה.
וְתָהִיתִי אִם הַנְּשָׁמָה
נִשְׁמָתִי
גַּם אִם תִּשְׂרֹד וְתִנְסֹק
לִנְתִיבֵי עוֹלָמוֹת נֶעֱלָמִים
עֲדַיִן תֵּצֵא
אֶל קִיּוּמֵךְ הָאַרְצִי
אֶל גּוּפֵךְ הַחַי
מֵטִיל הַצֵּל
בָּרְחוֹבוֹת הַלּוֹהֲטִים שֶׁל
אֶרֶץ הֻלַּדְתִּי.

ניקוד: חני צפריר

שיר המסע של אלטרס פותח בנסיעה ברכבת מפיזה לרומא ומסתיים באזכור ארץ הולדתו של המשורר.
לכאורה עורך המשורר מסע ארצי. אולם בפועל הוא מתפעם ממראה כיפת השמיים – ספק ארציים ספק חלק מן ה"עולם העליון", מקום משכנם של האל, המלאכים והנשמות. אלטרס מתווה מתח בין הישארות הנשמה לגוף, בין ה"קיום הארצי" והגעגועים אל גופה החי של הדמות האהובה.