"זיכרונות ילדות המקורי" מהגיהינום / רונית ליברמנש ורדי
מי זוכר את המורה ביילה-שטיק-נביילה? מי זוכר את החצר בישמעאל סמטת אחשדרפן? זוכרים, ילדים קשישים? נכון שפעם, לפני עידן המזגן בכל בית, היה נורא ואיום? לא, לא נכון. העיקר ש"אני רושם כמה כיף היה ואיך הסתפקנו במועט והנה תראו איך אני רושם ואת רושמת וכולנו". כולנו מה?
מי-מי-מי-זוכר. מי. מי העומד מאחורי ולפני. ולמה. ובעיקר, מי איננו זוכר. ברשותכם, אצלול לרגע קט לזרם התודעה הא-לינארי. או כפי שמנהל המחלקה היקר שעבדתי בה נהג לומר בישיבות הצוות השבועיות, "רבותי!! נא להפסיק מיד את הרפיון האסוציאטיבי". וכל הגברות (רובנו לא היינו "רבותי") שהעזו לפתח דיון שלא היה רלוונטי לטעמו, השפילו מבט.
ובכן, אפליג לי אל ים הזיכרונות העכורים. זמן מה לפני שנסגרה בראשית שנות האלפיים לזמן ממושך ברכת המים המלוחים והקפואים, שיש המייחסים לה סגולות ריפוי וטהרה – התמקמתי לאחר הג'קוזי והטבילה ההכרחית במי הרותחין על כיסא נוח סמוך לווטרינר לשעבר, בעיקר כדי לשנורר ממנו סיגריה.
גדלתי בשכונה שבה התגורר. ליתר דיוק, הוא ובני משפחתו גרו בדו-משפחתיים, שהפכו בעשורים האחרונים לווילות מפוארות, ואנחנו בשיכון שממול. מעמד בינוני מהוגן של הימים ההם; מורים, אחיות, מנהלי בתי ספר ועובדי הסתדרות למכביר. עורכי הדין הספורים וקומץ הרופאים, גרו רובם ככולם בדו-משפחתיים שנשקו לבית הספר לאחיות. מכל מקום, כששאלתי את הווטרינר שעקר בינתיים מהשכונה הישנה מה שלום הבנים שלו, עיניו הצטעפו והוא ציין שהם אהבו מאוד את בית הספר היסודי השכונתי ובכלל, כמה טוב היה לגדול שם, בסביבה הירוקה ההיא. ציינתי ביובשנות חמצמצה שאני ממש לא נהניתי. שהזיכרונות הכי רעילים שלי הם מהשכונה ובעיקר מבני הכיתה לשעבר ומהמורות, והוא הביט בי בעיניו הכהות והנבונות כמתקשה להאמין.
מה היה כל כך נורא? דליה רביקוביץ ז.צ.ל היתה מבינה ללבי. עד גיל עשר התענגתי למדי. טיפסתי על עצים והרבצתי לילדים נמוכים ממני והתאמנתי בלהיות טום בוי. כיף חיים. המורות, לעומת זאת, היו דמויות פדגוגיות מסיפורי האחים גרים. אחת מהן, שבקבוצה הא-חברתית שאני פוקדת כצל כהה קרויה משום מה "מחנכת מופלאה", נהגה להשוות בין ילדי המשפחה השונים שאיתרע מזלם ל"התחנך" אצלה. "א-ה-ו-ד! לא ייאמן שאתה ודובי אחים. הוא כל כך חכם ואתה? חלש בחשבון ודי סתום". זו היתה רוח הדברים. המורות היו פלמ"חניקיות לשעבר או ניצולות שואה שהפדגוגיה מהן והלאה. בקצה הרחוב הפסטורלי התגורר ניצול שואה נכה שארב לילדות שעשו את דרכן לבית הספר, ניצב במרפסת בקומה השנייה והחל מצווח גסויות עולבות כשהוא מעורטל למחצה.
כדרכם של משוררים, סטיתי למה שאנליטיקאים מסוימים מכנים "רפיון אסוציאטיבי". ובכן, ילדים וילדות קשישונים. כשאתם כותבים "מי זוכר את?" אתם כותבים על. לא כותבים את. מפלטרים את המציאות. את התמה הכוזבת שלפיה הילדות קסומה תמיד. מאיינים את החַבּוּרוֹת שאנו נושאים. החבורות הפיזיות הגלידו לפני שנות דור. הפנימיות, לא תמיד.
14 תגובות
יעל הלוי
אהבתי מאד. גם התוכן וגם השפה, מרוכזים להפליא ויש להם טעם חזק (אסוציאטיבית, כמו של רכז עגבניות משובח מחברת מוטי 🙂
לאה צבי (דובז'ינסקי)
כן, אין ספק שהעבר עובר דרך פילטרים שחלקם נצבעים בוורוד (שונאת ורוד) בתור קשישונת מאוד מזדהה עם הכתוב מעבר לזה שכתיבתך יפה, מסקרנת ומתוחכמת ותמיד מלווה עם טוויסט חד שמאוד אוהבת.
אריק
המתנתי ולא לריק. ,usv ♥
אני חושב שהממואר הזה עסוק בעיקר בלשון, לשון המראות, כהגדרתו של ביאליק את לשון היצירה באשר היא:
הברכה
שְׂפַת אֵלִים חֲרִישִׁית יֵש, לְשׁוֹן חֲשָׁאִים,
לֹא קוֹל וְלֹא הֲבָרָה לָהּ אַךְ גַּוְנֵי גְוָנִים;
וּקְסָמִים לָהּ וּתְמוּנוֹת הוֹד וּצְבָא חֶזְיוֹנוֹת,
בְּלָשׁוֹן זוֹ יִתְוַדַּע אֵל לִבְחִירֵי רוּחוֹ,
וּבָה יְהַרְהֵר שַׂר הָעוֹלָם אֶת הִרְהוּרָיו,
וְיוֹצֵר אָמָן יִגְלּם בָּהּ הֲגִיג לְבָבוֹ
וּמָצָא פִתְרוֹן בָּהּ לַחֲלוֹם לֹא-הָגוּי;
הֲלֹא הִיא לְשוֹן הַמַּרְאוֹת – – –
[ מעניין, כשאני כותב עכשיו וקורא בפעם שכבר איני סופר את "הבריכה" של ביאליק, אני נזכר בשיר של רונן בלומברג, ביבליותראפיה, בו הוא מנסה לומר לנו "מהו שיר" ]
הממואר עוסק במתח הבלתי נסבל בין "גן עדן של ילדות", תהליכי העידון, הריכוך, השכחה והגעגוע אל ש"היה" לבין זכרונות המרסקים תמונת נוף זו לגמרי. לשון המראות איננה לשון קיטשית ושקרית, המטרה שלה איננה בארוקית, או רוקוקו "סתם" לבתי הבורגנים העשירים. לשון המראות היא לשון היצירה ממש, בלשון הזו ברא אלוהים, לפחות עפ"י ביאליק" את העולם. שהרי הברכה, היא עולמו הפנימי העמוק ביותר של כל אדם, היא השיעתוק הלא מושלם של המציאות, היא השיעתוק הסובייקטיבי, אך גם העובדתי, של זכרון, העבר..
הממואר הזה, כוחו גם בשמו, אבל כוחו גם בעימות שני זכרונות. החשוב בזכרון הכותבת הוא שלא היתה מ"נערות הנימוחות, העדינות, הרגישות ההן" אלא דווקא "טום בוי", מאותן שבנים אהבו ואוהבים תמיד לצרף לחברתם, שכוחן האישי, הסמכותי חזק ביותר, כך שלא צריך ל"רחם" עליה.
הגיאוגרפיה של ילדות הכותבת מוכרת היטב למי שמכיר את תל אביב דאז. מזכיר לי קצת את קרית יובל בירושלים והפערים האדירים בין השיכונים [ שנבנו מכוער יותר מה"פרוג'קטס" המערב-אירופאיים, ודומים יותר לבניה הקומוניסטית במזרח אירופה – קסרקטינים ] לבין בתים דו משפחתיים – שיכון ותיקים, למשל או וילות הפאר ברחוב שמריהו לוין. 🙂
דבורית שרגל
יפה, "ילדים וילדות קשישונים" :)). זה אכן אנחנו. לפחות אני.
אבל כולנו מפלטרים כל דבר, כל הזמן.
אני אומרת את המובן מאליו, אבל אין אמת אחת.
כשלעצמי, יש דברים ואירועים שהעדפתי למחוק, או שכבר אז הייתי בבועה שמנעה מדברים מסוימים לחדור לתוכה.
ואכן, הילדות קסומה רק כשאנחנו מצחצחים אותה או רואים דברים מבעדה.
בכ"מ אהבתי לקרוא!
דן אלבו
אהבתי מאוד.
רונית ליברמנש ורדי
תודה רבה, דן.
עפרה בן-עמי
הזדהיתי. נוסטלגיה לא מדברת אלי ובטח לא האדרת עבר משום סוג.
רונית ליברמנש ורדי
תודה לכל המגיבות והמגיבים. אריק. המסה שלך מרהיבה. למען הדיוק האורבני, מדובר ברח' ממש לא סלאמסי. מהוגן. דירות מרווחות. סוציאליסטי משהו אבל ממש לא במובן שתיארת. שיכונים? כל המדינה הזו שיכונית.
יעל, תודה. לא מכירה את הרכז של חברת מוטי. 🙂 למה הכוונה?
יאפ דבורית ולאה. ילדים וילדות קשישוניים אנו. מנקודת ראות יצירתית תמיד מצאתי את הקשה נוח יותר לעיבוד. או ראוי. מודעת לעיסוק היתר שלי ברע. ). ובהתמרה שלו.
רונית ליברמנש ורדי
ועוד משפט. מקבלת בווטסאפ תגובות מנשים, צעירות או מבוגרות ממני בחמש עד עשור. שחוו חוויות מאיינות דומות.
אריק
לא, לא חשבתי על "סלאמס" אלא על הפער המעמדי או הכלכלי משני צדי הרחוב. רחוב שמריהו לוין, אגב עד היום, בירושלים, הוא רחוב עתיר בוילות יוקרתיות במיוחד, המשכו הוא רחוב על גבול הסלאם, לא כיום.
אני גדלתי באזור בורגני דומה לאזור בו את גרת, הוילות היו רחוקות מאתנו, באותה שכונה. הדו קומתיים היו בשנות החמישים מקום אכלום יוצאי המעברה בואדי, ובדירת 2 חדרים שכנו 6-8 בני אדם. כיום הם הפכו לוילות מפוארות אף הם 🙂
נינה רמון
מוזר/ מעניין. מעולם לא התבוננתי בילדות כמשהו נוסטלגי. כגעגוע
What was was was was , כמאמר הגשש.
רונית ליברמנש ורדי
🙂
תודה, נינה.
חנה תדהר
כמה שאת נהדרת וכמה שאת מטיבה לכתוב ולתמלל מחשבות. עם כל חיבתי לנוסטלגיה דביקה ושלא דביקה, ללא ספק היא ברוב המקרים לא משהו שארצה לחזור אליו. לא רק כי זה לעולם לא אותו נהר אלא כי אם אחזור לא אהייה מה שאני היום, תוצר שאני מחבבת הרבה יותר מאשר לפני כן. מורות מכשפות ומכשפות מלכות כיתה ועלבונות ושמחות ואהבות ושנאות, כולם היו טובים ורעים לזמנים. הדבר היחיד שאני מרשה לעצמי להתרפק עליו הוא זכרונות מאנשים שקבלו אותי תמיד כפי שאני ללא טרוניות. ויש ריחות ומקומות שמעוררים בי געגוע אבל סביר לגמרי שהיום הם שונים ממה שנחרטו בזכרון המאוד סלקטיבי שמנפה תדיר את גועלי הנפש השוטפים שבעתו היו דבוקים אליהם. תודה על השיתופים.
רחל בכר
הילדות שלי זכורה לי כקסומה ומוכנה לשוב אליה בשמחה.
מחנכת הכתה היתה משכמה ומעלה. "גילתה" כישרונות של ילדים ביישנים, טפחה יחסים נהדרים עם התלמידים ועד עצם היום הזה, עדיין חלק גדול מהתלמידים שומרים על קשר (גם בפייסבוק). שיטות הלימוד שלה היו שונות מיתר המורים, לדוגמא אגלית למדנו משירים. היא נהגה להביא תקליטים ולהשמיע לנו וכך בהצלחה רבה עוררה סקרנות גדולה בשפה ואת האתגר להפוך להנאה.
אהבתי את כתיבתך., עוררת בי געגוע.