שירה

ראינו בִּיפִי הארץ הזו / פואמה מאת עודד פלד

לזִכרו של אריה בּוֹבֶּר, רואה ומורה

א.

רָאִינוּ בִּיפִי הָאָרֶץ הַזּוֹ שֶׁאֱלֹהִים שׁוֹרֶה בָּהּ וְהִיא שִׁפְחָה חֲרוּפָה לְתַעְתּוּעֵי מִלְחָמָה

בְּאֵין מַיִם שְׂדֵה שֶׁמֶשׁ קוֹדֵחַ כְּקוֹץ לָרוּחַ שִׁנַּיִם יַצְהִיב, הָרִים וָאדִיּוֹת וִיעָרוֹת

שֶׁאֵימַת הַכּוֹרֵת עֲלֵיהֶם: גַּלְעֵד

מַה הַהֵד הָעוֹנֶה בָּאֲבָנִים הָאֵלֶּה

זֶה בֵּית הַתְּפִלָּה שֶׁל הַטֶּבַע שֶׁנִּשְׁמוֹת הַהוֹלְכִים בָּאוֹר מְקוֹנְנוֹת בּוֹ בְּצַעַר-הַתָּמִיד שֶׁלָּהֶן

עָלֵינוּ, אֲבָל – לֹא 'זַעֲקִי אֶרֶץ אֲהוּבָה': הֲרֵי כֶּתֶם אוֹר מְפַזֵּז בְּמֵי מַמְטֵרָה כְּקֶשֶׁת

בַּעֲנַן עֵשֶׂב יָבוֹא, בְּחֶמְלָה

וְלֹא זַעֲקַת שֶׁבֶר לֹא שַׂק וָאֵפֶר סִפֵּי אָרֶץ יַרְעִידוּ כִּי אִם עֶדְנָה חֲרִישִׁית וְעוֹרֶגֶת לוֹטֶפֶת

נְאוֹת דֶּשֶׁא שָׁם תַּרְבִּיצֵנוּ, לֹא שְׂדֵה בּוֹכִין נִהְיֶה

וּמַה נִּהְיָה שֶׁכָּכָה שָׁפַלְנוּ מַה שֶּׁכָּכָה בַּתְּהוֹם נָפַלְנוּ מִסֵּפֶר-הַסְּפָרִים, שָׁם כִּי

אָבַד הַשֶּׂה מִן הָעֵדֶר וַיֵּלֵךְ הָרוֹעֶה וַיְבַקְּשֵׁהוּ וַיִּפְגַּע בַּסְּנֶה הַבּוֹעֵר וַיִּשְׁתַּחוּ

לֹא נְפִילֵי מַלְאָכִים לֹא אַלְמָוֶת בָּא בָּאֲנָשִׁים כִּי אִם

 דָּם וּבָשָׂר וְעֶצֶם וְרוּחַ אֱלוֹהַּ בָּהֶם מַתַּת אַהֲבָה:

'וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ'

בָּעֶדְנָה הַזּוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ כְּהֶרֶף תּוֹבָנָה בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה אָהַבְנוּ

וְנֶאֱהַבְנוּ וְהָאָרֶץ הָיְתָה חֻפַּת עֲדָנִים, מַרְאֵה מָקוֹם:

לַחַשׁ עַיִן לְלֵב נָכוֹן גַּם אֹזֶן רוֹאָה כִּי

פְּתָחִים הַרְבֵּה לַנֶּפֶשׁ

וְהָאָרֶץ מְחוֹז אוֹר מֵאַרְבַּע רוּחוֹת נִבָּט

וְצֹהַר לְכָל רוּחַ עַל מְכוֹנוֹ יַעֲמֹד:

סַהַר נוֹדֵד בִּסְבַךְ גֶּפֶן, מְזוּזָה פֶּתַח

בַּיִת כִּשְׁעַת חֶסֶד רוֹבֶצֶת עַל

הַלֶּחֶם הַטּוֹב וּמַיִם חַיִּים וְרוּחַ

רַעֲנָן לָעֶרֶב יִתְהַלַּךְ

ב.

מִתַּחַת לַזַּיִת

כְּחֹם הַיּוֹם

יָשֵׁן שׁוֹמֵר הַשָּׂדוֹת:

רֹאשׁ עַל מַרְפֵּק

כּוֹבַע מִצְחִיָּה

עַל חָזֶה שָׁמוּט

עַיִן עֲצוּמָה רֶגֶל

מְקֻפֶּלֶת נַעַל

בַּצַּד

לֹא הַרְחֵק

כֶּלֶב מְרַחְרֵחַ:

סֶדֶק עָפָר

חוֹרִים בַּיָּרֵחַ

אֶבֶן שְׁחוֹרָה

קַמְצוּץ שִׂיחַ

סַיֶּרֶת נְמָלִים

חָרִיץ בִּקְלִיפַּת גֶּזַע

גַּלְעִין אֲבוֹקָדוֹ

לִימוֹן רָקוּב

עֲרֵמַת חוֹל

צִרְעַת אֵשׁ

פִּתְאוֹמִית

הַאִם כְּנַעַן בּוֹעֶרֶת

הַאִם אֶרֶץ עֵבֶר

כְּנַעַן הָיְתָה

זֶה מַשָּׂא כֶּלֶב בַּנְּבִיאִים חֶזְיוֹן נְחִירַיִם מַפַּת אָרֶץ יַתְוֶה

מָקוֹם מִתְהַפֵּךְ לַבְּקָרִים כְּהֶרֶף נְשִׁימָה טִפּוּס בֶּהָרִים

שֶׁהֲרֵי בִּיפִי הָאָרֶץ רָאִינוּ שֶׁאֱלוֹהַּ שׁוֹרֶה בָּהּ וְהִיא

שַׁחֲרִית אוֹר מִקֶּדֶם וְיָם אַחֲרוֹן לֶכְתְּךָ מַעֲרָב

וּבַתָּוֶך

בַּמִּשְׁעוֹל הַצַּר

שָׁם סַף לֶכְתֵּנוּ תְּהוֹמוֹת לִפְסֹחַ  

מְדַמִּים אֵזוֹב לִמְצוֹק רוּחַ

                          תַּחְתָּיו

מָקוֹם שֶׁשְּׂדוֹת קֶרַח וָאֵשׁ מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

בּוֹ צֶלֶם יִמַּח צֶלֶם יִמַּח שְׁמוֹ מֵעַל

פְּנֵי הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה

הַטּוֹוָה אַדֶּרֶת לַדָּם

הַנִּכְלָם עַד 

יוֹם אֲדֹנָי

וְהוּא רַךְ וְנִכְמָר

כְּמַשַּׁק שְׂרָפִים

בְּעַפְעַף שַׁחַר

מַפְצִיעַ עָרְלַת

לְבָבוֹת

ג.

מִי אֲדוֹנֵי הָאָרֶץ הַזּוֹ וּמִי גִּבְעוֹנִים בָּהּ

עִיר פְּרָזוֹת קְטַנָּה וְיוֹשְׁבֶיהָ רַבִּים

מְכַשֵּׁפָה זוֹלֶלֶת יְלָדִים

דֻּבָּה בְּסִפּוּר אֱלִישָׁע

עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה

מִשְׁכָּבְךָ עֲדֶן,

שִׁמְעוֹן יְהוּדָה,

וּבָרוּךְ בּוֹאֲךָ

מִגָּלוּת טְרַנְסִילְבַנְיָה

לְמַלֵּא אַחַר הַכָּתוּב:

'בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם, אָמַר אֲדֹנָי'

לְכוֹנֵן קִבּוּץ שׁוֹמְרִים צְעִירִים, עֶבְרוֹן

[10.4.39, לֵיל פֶּסַח אַחֲרוֹן]

וּבַדֶּרֶךְ, בִּסְפִינַת מַעְפִּילִים [עוֹד-מְעַט-מִלְחָמָה , תַּת-

תְּזוּנָה, תַּת-הִיגְיֶנָה, טִיפוּס, מַכּוֹת עִם פְּלֻגַּת בֵּיתָ"ר]

נוֹשֵׁר שְׂעָרְךָ הַיָּפֶה

עַכְשָׁו

בְּעוֹלָמְךָ

רוּחַ-יָם בִּשְׂדוֹת הַקִּבּוּץ

מְצִנָּה מֵצַח אָרֶץ

לֵאָה מִדָּם וּמִבֶּכֶה                                         

רָאִינוּ בִּיפִי הָאָרֶץ הַזּוֹ שֶׁאֱלוֹהַּ שׁוֹרֶה בָּהּ וְהִיא מַעֲבָרִים-

מַעֲבָרִים לְמִן אַבְרָם צוֹלֵחַ רִאשׁוֹן מְצָרִים וְעַד קֵץ כָּל בָּשָׂר

מַה נּוֹשֵׁך בַּיְלָדִים מִי מְפַצֵּחַ אֲשָׁכִים בְּחַדְרֵי מַדְרֵגוֹת

אֲחוֹרִיִּים מָה אוֹכֵל כָּרִמָּה בַּאֲבוֹת וְאִמּוֹת-כָּל-חַי

שֶׁכְּרֵסָן מִתְעַבֶּרֶת חַיָּלִים-חַיָּלִים

לֹא צְבָא שָׁמַיִם גַּם לֹא מַלְאֲכֵי יְצִירָה בַּיַּבֹּק הַזֶּה

עֵת אִישׁ עִם אָח וְדוֹדָן בְּאֶרֶץ עֵבֶר יִשְׂרֶה שָׁם

בְּרִית כָּרַת בֵּין הַבְּתָרִים בַּקֶּשֶׁת-בֶּעָנָן בָּרוּחַ

הַחוֹלֵף בְּגַנִּים תְּלוּיִים חוֹפֵז לִנְשִׁיקַת לַיְלָה

זֶה שִׁיר הָעֶרֶשׂ אֲשֶׁר לַלֵּוִי:

בְּהִתְעַטֵּף עָלַי נַפְשִׁי

עֻזִּי בְּזִמְרַת יָה

ד.

כִּי חוֹלֵם עַבְדְּךָ וְעֵר עַבְדְּךָ

קַשּׁוּב אַפְסֵי אָרֶץ, שָׁם

הֵלֶךְ דַּל בַּקֹּדֶשׁ

יִשְׁתַּטַּח:

אֶבֶן מְרַאֲשׁוֹתָיו

סֻלָּם מֵעָלָיו

שַׂרְעַפִּים

זוֹרְחִים וְכָבִים

כִּי חוֹלֵם עַבְדְּךָ וְעֵר עַבְדְּךָ

כְּסוּת לוֹ שַׂלְמַת כּוֹכָבִים

עַד שַׁחֲרִית, עֵת

חֹרֶשׁ לְאִוְשַׁת עַלְעָלִים

נֵעוֹר, אוֹר רִאשׁוֹן

בָּא מֵצַח עֵץ                     

שֶׁהֲרֵי בִּיפִי הָאָרֶץ יִרְאֶה שֶׁאֱלוֹהַּ שׁוֹרֶה בָּהּ וְהִיא

חֶמְדַּת לֵבָב, שָׂדֶה קָצוּר [ח' בְּאִיָּר, כ"ב בָּעֹמֶר]

שָׂדֶה נִתְלָם אֲלֻמּוֹת צְהֻבּוֹת

אוֹ יַעַר אָפֵל, שָׁם

כִּצְלָלִית תּוּגָה בְּסֹהַר הַגּוּף

צְרִיף קָטֹן בַּשְּׁבִיל יְהַלֵּךְ

בְּחַלּוֹן הַצְּרִיף בִּקְצֵה יַעַר אָפֵל

מְסִלַּת אוֹר בֶּטֶן הַר

נוֹסַעַת, מֵעָלָיו

רָקִיעַ חַכְלִילִי לֵילוֹת

סוֹכֵךְ, וְיָמִים,

כְּלָבִים לְמִזְחֶלֶת עָנָן

ה.

יוֹם הוֹלֵךְ וְלַיִל בָּא מֵצַח-אָרֶץ

שָׁם הוֹרָתֵנוּ שָׁם מְכוֹרָתֵנוּ מָקוֹם בּוֹ

 'נִאַצְנוּ סָרַרְנוּ עָוִינוּ פָּשָׁעְנוּ'

וְהָאָרֶץ פִּצְצוֹת-אָדָם מָלְאָה

בָּנִים שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים בִּמְחוֹל הַדָּם

הַסּוּמָא שִׁכּוֹר מֵעַוְלָה וּמִבֶּכֶה, אֲבָל

יוֹם הוֹלֵךְ וְלַיִל בָּא, אֶל יָרֵחַ נוֹבֵחַ שִׁיר נֹחַם:

'גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא-אִירָא רָע כִּי-אַתָּה עִמָּדִי

שִׁוִּיתִי אֲדֹנָי לְנֶגְדִּי תָמִיד אֲדֹנָי רֹעִי לֹא אֶחְסָר'

שֶׁהֲרֵי בִּיפִי הָאָרֶץ רָאִינוּ שֶׁאֱלוֹהַּ שׁוֹרֶה בָּהּ וְהִיא

מֵאַרְבַּע כְּנָפוֹת תְּקַבֵּץ קֹוֶיךָ, בְּהָקִיץ תִּרְבַּץ

יְצוּעַ חֲלוֹם: הִנֵּה, שֶׁמֶשׁ נוֹטֶה מַעֲרָבָה

בָּא בַּיָּם זוֹרֵחַ מַיִם רַבִּים. עוֹד זֶה שׁוֹקֵעַ

וּכְבָר דִּמְדּוּמִים אוֹסְפִים יוֹם כְּחוּשׁ-גֵּו

בְּאַדֶּרֶת עֶרֶב יִתְעַטַּף,

מְהַסֵּס קִמְעָה,

עוֹמֵד בִּתְפִלַּת נְעִילָה

יוֹם הוֹלֵךְ וְלַיִל בָּא

עֵת בִּיפִי הָאָרֶץ תִּרְאֶה, שֶׁהֲרֵי

יֵעָשֶׂה רְצוֹנְךָ בָּהּ

יֵעָשֶׂה בָּנוּ

מתוך "פתח דבר", מבחר שירים 2005-1973, הוצ' קשב לשירה, 2006

3 תגובות

  • arikbenedekchaviv

    שני דברים לכדו את עיניי בפואמה הזו:
    הראשון זו השפה שנעה בגמישות רבה בין ה"שגיב" לבין היומיומי, כמעט סלנג באותה נשימה, קלות ואלגנטיות. הפואמה פורשת עולם רחב ידיים בלתי נגמר.
    הדבר השני היא העדרותם של תושבי הארץ, שיהיו עממי כנען או פלסטינים.. בדרמה בין אדם וארץ, רק לצאצאי כותבי התנ"ך יש מקום.

  • אופיר מלכי

    מיוחד. מלא חן. שפה עשירה . ציטוטים מובאות בהקשר מדוייק וממלא אוירה

השאר תגובה