למה לא סוזאן / ענת קוריאל

כשהתחלתי להתאושש מן המהלומה הראשונית, פצחתי בקריאה אובססיבית על אודות המחלה. הייתי דבוקה למסכים, שכחתי לאכול ולשתות, לא החזרתי טלפונים, אפילו שׂערי נראה מקורזל כי לא היה לי זמן אליו. למעשה, עברתי לחיות בתוך הרשת: גיליתי שכל המומחים לפרקינסון שולחים את החולים לעשות ספורט, לא להסתפק רק בכמה הנפות ידיים ורגליים אלא ממש להתמסר, להתאמץ, להזיע כדי לשמר יכולות ככל האפשר. התובנה הזאת הייתה בשבילי גם כן מכה כי מאז ומתמיד שנאתי לעשות ספורט. אני אוהבת לכתוב ולקרוא, לשבת במיטה על הר כריות ולצפות בסרט טוב, הספורט נמצא אצלי מחוץ לרשימה. אפילו לנקות אבק אני אוהבת יותר.

אני עוד זוכרת את מורה ההתעמלות הראשון שהיה לי בבית הספר היסודי, עוד בטרם הפרידו אותנו לבנים ובנות. המורה אברם. עשיתי הכול כדי להימלט מהתרגילים שהוא נתן, המצאתי תירוצים ללא הרף – פעם רגל שמאל כאבה, פעם רגל ימין, יום אחד אמרתי לאברם שהציפורן שורפת לי… והוא שהיה רך לבנות וקשוח לבנים אמר לי: ״טוב, שבי בצד.״ וככה שיעור אחר שיעור ישבתי בצד והתעייפתי מלהביט בילדים רצים סביב בית הספר, שמתי לב שגם אברם לא עשה כלום חוץ מלשרוק במשרוקית האדומה שלו ולגעור בבנים שהתקשו לרוץ.

יום אחד המנהלת פרחייה רכטר שעקבה אחרי המתרחש, פנתה לאברם, הצביעה עליי ואמרה: ״זאת לא עושה כלום, תזמין את ההורים שלה לשיחה וסוף לסיפור.״ הייתה לה תסרוקת גבוהה ומוקפדת וכשהיא הביטה בי בתוכחה דמיינתי אותה רצה בשיעור התעמלות וכל התסרוקת המושקעת נהרסת.

אבא התייצב כנדרש. חששתי, אבי היה עצבני ולא צפוי. ״מה המורה שלך רוצה ממני?״ שאל, ״אני לא יודעת,״ עניתי מתוך פחד להיכשל בלשוני.

בעוד החששות עושות לי בלגן בבטן ראיתי את אברם מתקדם לעברנו, להפתעתי הרבה, מבט פניו של אבי התרכך באחת. אבי ואברם החלו לרוץ זה כלפי זה כמו שני ילדים שלא נפגשו מזמן. התברר שאבא שלי היה מפקדו של אברם בצבא. הם התחבקו והעלו זיכרונות מהעבר. בתוך כל זה נשכחתי אני. בסוף אברם אמר לאבא: ״ יש לך ילדה טובה ומחונכת, אני מצדיע לך.״

באותו היום הייתי גאוותו של אבא, קיבלתי פרס על הזלזול שלי בשיעורי הספורט. השנים חלפו ודבר לא השתנה בגישה שלי. שיעורי הספורט נשארו בשבילי כמו לענה מרה.

כשאובחנתי בפרקינסון בגיל 46, הבנתי שהמחלה לא תניח לי לרגע אם לא אכניס את הספורט לתוך חיי. אבל איך עושים את זה לאחר שנים כה רבות של עצלות? כמו לעזוב דת אחת ולקבל על עצמי דת אחרת שאין לי שום קשר אליה.

בצר לי התלוננתי לפני המדקר הסיני שהיה לי אז והוא המליץ על מדריכת כושר. צלצלתי לגאיה, קולה היה נעים ונסך עליי הרגשה טובה. לאחר שהסבירה לי על שיטת העבודה שלה ושמעה בקולי היסוסים, אמרה בנחמדות: ״תחשבי על זה, אני פה בשבילך.״

העובדה שהיא לא הפעילה עליי כל לחץ הרגיעה את התנגדותי, הבחירה למי לפתוח את דלת ביתי מעולם לא הייתה קלה בעבורי, אבל הימים חלפו וקולה התנגן באוזניי בידידות וחיבה.

כשגאיה הגיעה אליי לראשונה ונעמדה בדלת לא הצלחתי לראות אותה, היא החזיקה הר של ציוד ספורט שהסתיר את פניה, ואז קפץ תלתל בלונדיני ואחריו עוד אחד, היא הנמיכה את ההר ושמש חדרה לביתי. שמש אביבית, לא קיצית ושורפת. מאותו יום היא הייתה מגיעה אליי פעמים בשבוע, תמיד בחיוך ובאופטימיות שהדביקו אותי. היא לימדה אותי את כל היסודות ולאט־לאט התקדמנו והרכבנו שכבה אחר שכבה. לגאיה היה פתרון לכל דבר, כשלא התחשק לי להתאמן, רקדנו; כשהרעד הפריע לי באימון, קפצנו עד שהגוף שלי נרגע. ובכל פעם הייתה שולפת מתיקהּ הענקי ציוד ספורט שמעולם לא ראיתי ועם הזמן למדתי להכיר.

אי אפשר לומר שהתאהבתי בספורט, אבל כן התאהבתי בגישה שלה, באופן שבו היא לעיתים התלבטה, חיפשה את מה שמדויק לי. אהבתי את הערותיה שנאמרו בלי טיפת יהירות.

לאחר שנתיים של עבודה משותפת שנשאה פרי היא הודיעה לי שהציעו לה לעבוד בעבודה נחשקת והיא נאלצת להיפרד מכל תלמידיה. השיעורים האחרונים היו קשים לי, ירדה עליי אווירה של אבל, אך הצלחתי להסתיר זאת ממנה. לא היה לי כוח להתחיל מחדש לבנות קשר ואמון, ועכשיו, בניגוד להתחלה, הייתה לי דמות מיתולוגית בראש.

רגע לפני שחזרתי לכורסה אמרתי לעצמי בקול רם: ״תגידי תודה! האישה הזאת העניקה לך שנתיים, היא נתנה לך בסיס איתן, היא נתנה לך כלים וידע כדי שתלכי קדימה ותמשיכי. תודה!״

בחיפושיי אחר מאמן חדש הזמנתי שלושה מאמנים זה אחר זה לשיעור ניסיון בתקווה שאחד מהם יתאים לי. הראשונה הייתה גבוהה כל כך עד שבתום השיעור נתפס לי הצוואר ובקושי הצלחתי להזיז אותו כל אותו שבוע; למאמן השני היה חשוב להראות לי את כל מה שהוא יודע, בשלב מסוים הוא אפילו הוריד את החולצה בלי שהתבקש והתפאר בקוביות הבטן שלו, ״הייתי ילד שמן,״ אמר לי ״תראי אותי עכשיו.״

את המאמנת השלישית מצאתי בסוכנות של מאמנים. כן, יש דבר כזה, מתברר. ביקשתי מישהי בעלת ניסיון עם חולי פרקינסון. הגיעה אליי מישהי נוקשה ועצבנית, סוזאן. היא חשבה שפרקינסון זה אוסטאופורוזיס וכשתיקנתי אותה אמרה: ״מה זה חשוב? את נטפלת לשולי.״ כשלא הצלחתי להרים את ידי לשביעות רצונה הדפה את ידי למטה בלפיתה עצבנית שהשאירה סימן אדום. באותו רגע השיעור נגמר מבחינתי אף שהמשכתי להתאמן עד סופו. לאחר ששילמתי לה היא אמרה: ״נתראה ביום חמישי, את יודעת שאני גרה ברחוב המקביל?״ לא עניתי לה. בלילה שלחתי לה הודעה שאני לא מעוניינת להמשיך באימונים, והיא כתבה לי בחזרה את המילה ״חבל״.

למוחרת כתבה לי סוזאן שהיא מעוניינת מאוד לדעת מדוע החלטתי להפסיק את ההתקשרות איתה ועוד ביקשה שלא אספר למזכירה בסוכנות שלא הייתי מרוצה ממנה. עניתי לה בקצרה שאין לי כוונה לעשות זאת. המפגש עם סוזאן בהחלט גרם לי לשנות כיוון, שמעתי מחולים אחרים שהם עובדים בקבוצה עם המאמנת אגי. לא הייתי שלמה עדיין עם המעבר לאימון בקבוצה כי העדפתי ליווי אישי עדיין, אך השם אגי חזר שוב ושוב. אמרו לי שרוב השיעור שלה מתקיים בישיבה על כיסא ואני צחקתי לעצמי כי זה נראָה לי חוג לעצלנים.

בסופו של דבר הצטרפתי לחוג. השיעור הראשון נראָה לי כמו שוק. כל המטופלים גררו כיסאות ולעיתים כיסא אחד נמשך בטעות על ידי שני חולים כאילו הם באו לריב ולא להתאמן. אגי אמרה כמעט באושר: ״אני רואה שהתחלתם שוב עם הגנון של אגי״ ופקדה עלינו להרים את הכיסאות ולא לגרור אותם. ״החוכמה היא לעשות פעולות בלי שישמעו אתכם ברדיוס של עשרה קילומטר.״ כולנו התיישבנו ואגי אמרה: ״טוב שהתיישבתם כי עכשיו צריך לקום, בית הקפה סגור עכשיו.״

מהר מאוד גיליתי שעבודה על כיסא עשויה להיות קשה ומאמצת בדיוק כמו כל אימון אחר. כשמתחנו את הידיים למעלה, עברה בינינו אגי ותיקנה אותנו, הרגשתי שהידיים שלי תכף יעופו מהגוף ויידבקו לתקרה. המשפט המפורסם "למורים יש עיניים בגב״ התגלה לי כנכון, אגי יכלה להיות בגבה אליי ולומר לי: ״למה הפסקת להתאמן? אצלי אין הפסקות.״

לא יכולתי שלא להיזכר במורה ההוא מהיסודי, אברם, בכניעתו לתירוצים ולגחמות שלי למעשה ויתר עליי וגזל ממני תהליך של למידה, בניגוד לאגי שלא מאפשרת גם למתקשה ביותר להיכנע. המוטו שלה הוא שתמיד אפשר להתאמץ עוד קצת, מוטו נוסף: ״זה בסדר להתלונן, תתלוננו אבל אל תפסיקו לבוא.״

מהר מאוד למדתי את יתרונות הקבוצה: הקבוצה מדרבנת, אם מישהו מאחר בדקה וחצי כולם מצלצלים אליו לשאול לשלומו, הם מסוגלים גם לגרור אותו מהמיטה. יתרון נוסף: המפגש הזה שבו כולם חולים וכולם רוצים להרגיש טוב בלי לנקוף אצבע, מעורר בנו הומור מטורף שאין לו תחליף. יום אחד אגי לקחה אותי טרמפ לעיר. בדרך היא סיפרה לי שהיא מעבירה גם שיעורים פרטיים. זה היה רגע של וידוי שבו אמרה לי: ״הפחד שלי הוא לבוא למתאמן, לדפוק שוב ושוב על הדלת ואיש לא יענה לי, זה הפחד בעבודה עם חולים.״

סוזאן המשיכה להשאיר לי הודעות מדי פעם בפעם. הרגשתי שהיא נטפלת אליי ולכן תפסתי ממנה מרחק ולא השבתי. היא כתבה לי ״רק את גורמת לי להרגיש רע עם עצמי, כאילו מי שאני לא בסדר, למה? למה?, אני בן אדם טוב ואכפתי, מה לא בסדר בזה?״

מדריך נוסף שהכרתי במהלך חיפושיי הוא הפיזיותרפיסט אסי מקופת חולים. כשהגעתי אליו לראשונה הקדמתי מאוד, התיישבתי מול דלתו שהייתה פתוחה קמעה. נראה שראיינו אותו בטלפון, אומנם לא שמעתי את השאלות אך שמעתי את תשובותיו ואלה נחקקו בי. הוא אמר שאחד היתרונות בעבודתו עם חולי פרקינסון הוא שיש לו איתם הרבה זמן כי זו מחלה כרונית, עוד הוסיף שיוצא לו לפגוש אנשים מדהימים שעשו בחייהם דברים גדולים. ״אם תפגשי אותם ברחוב לא תעלי על הדעת מה הם עשו כי תתפסי אותם בחולשתם, לפני שבועיים מטופל שלי נפטר, הוא היה בן 96, אישיות. טיפלתי בו שנתיים, בתחילה הוא רצה לסמן 'וי' על כל פגישה ולא הצלחנו להתרומם. אחרי חודשיים הצעתי שנעבוד בחדר הכושר ופתאום ראיתי בן אדם שמגיע ברצינות תהומית כמו לעבודה, לוקח את עצמו עד הקצה, שקדן כמו נער לפני גיוס לחַיִל קרבי. אבל לא תמיד אני מצליח לעבור מסך אצל המטופל, לא תמיד אני מצליח לבנות אמון ולבסס את הקשר. אולי זה אני, אולי זה הם. הייתה לי מטופלת ששקעה בדיכאון ואני מצטער שלא הצלחתי לעזור לה. לא הכול תלוי בי, כשהמטופלים יוצאים מהמרפאה כבר אין לי כל אחיזה בחייהם.״

כשאסי סיים את הריאיון הוא יצא לקבל את פניי ולחץ בחום את כף ידי, ידעתי שהוא יכול לעזור לי והייתי כבר שלו.

אחר צוהרים אחד צלצל האינטרקום. זיהיתי מייד במצלמת האינטרקום את סוזאן. רציתי לנפנף אותה אבל ידעתי שהיא לא תניח לי. היא עלתה, פתחתי לה את דלת ביתי, היא נכנסה ואמרה: ״תני לי רק תשובה אחת ואני אלך, למה החלטת להפסיק את ההתקשרות איתי?״ הרהרתי בשאלתה ולבסוף עניתי: ״כי בעיניים שלך לא הייתה אהבה, לא כלפיי ולא כלפי העבודה שאת עושה. בשעה איתך הרגשתי כמו חפץ שהשתבש וגורם לך תסכול.״

השתרר שקט, סוזאן הלכה ולא שמעתי ממנה יותר.