חולות ידיעה / מור שניידר
הֱיִי לִי עֵדָה
כְּשֶׁשְּׁפִיּוּתִי שָׁטָה הַרְחֵק מִמֶּנִּי
מוֹתִירָה אוֹתִי קוֹנְכִיָּה
חֲלוּלָה, עֲזוּבָה
סַמְּנִי לִי מִגְדַּלּוֹר
שֶׁאֵדַע אֲדָמָה
וְלֹא אֶתְפַּתֶּה לִצְלִילֵי נִימְפוֹת הַשִּׁגָּעוֹן
הַמְשַׁדְּלוֹת מִן הַמְּצוּלוֹת
בְּדַפֵּי זִכְרוֹנֵךְ
רִשְׁמִי עִקְבוֹתַי בַּחוֹל
לְמַעַן אִוָּכַח שֶׁאָכֵן הָיִיתִי
שֶׁמֵּעָבָר דַּעַת זֶה אֵינוֹ
אֶלָּא זְמַנִּי בִּלְבַד
שֶׁסּוֹפִי אֵינוֹ קָרוֹב כְּפִי שֶׁנִּרְאֶה
14 תגובות
שרה
מרגש ואהבתי מאד
מור שניידר
תודה רבה שרה 🙏
meguido2012
אהבתי.
תמצית התקווה האנושית: "רשמי עיקבותי בחול למען איווכח…. שסופי אינו קרוב כפי שנראה."
מור שניידר
תודה רבה 🙏
תמי
השיר נותן הצצה אמיצה לנפש שנמצאת בחוויית התכלות, נפש שקיומה בעיני עצמה מוטל לספק. אלו רגעים קשים והשיר מצליח לגעת בהם דרך הדימויים והמילים הנוקבות. יחד עם זאת אותה נפש מבקשת אחיזה ב"עדה" אותה עדות שתחזיק עבורה את קיומה השפוי.
תודה על השיר האמיץ
מור שניידר
תודה לך, תמי, על התגובה המעמיקה והקריאה המושקעת והחכמה בשירי.
hagitum
שיר יפהפה. עדין ועוצמתי. איזה דימויים מקסימים שאני באופן אישי מאוד מתחברת אליהם. תודה על שיר נפלא ונוגע לשבת. שבת שלום.
מור שניידר
תודה לך על העיניים הטובות 🙏
עפרה בן-עמי
השיר הזה חדר מיד ללבי ואחר כך כשקראתי אותו שוב חשבתי גם על כך שהוא גם כתוב כל כך טוב כשיר, עם עולם הדימויים שהוא מביא. קראתי בו דיבור פנימי בין חלקים בנפש, קריאת לעזרה של חלק שבור בנפש הפונה אל חלק אחר שיכול להעיד על שפיות. תודה רבה!
morschneider
תודה רבה לך, עפרה. אני מתחברת מאוד לפרשנות שלך. כיף לשמוע פרשנויות שמעבות ומרחיבות לי את השיר.
arikbenedekchaviv
מצטרף להתרגשות של קודמותיי מהשיר הנפלא הזה. קטן, מהודק היטב, מבוסס היטב על צירופים כמו: חולות הזמן, מחיקת עקבות בעקבות סערת חול [לא מים, בשיר שלנו]. השיר לטעמי מתכתב עם התפיסה הפוסטמודרניסטית שמושפעת מאפלטון, "לשון לרע" של עדי אופיר, שמקדיש את החלק הראשון להפרכת שתי שורות אלה מהבית האחרון:
רִשְׁמִי עִקְבוֹתַי בַּחוֹל
לְמַעַן אִוָּכַח שֶׁאָכֵן הָיִיתִי
העקבה לעולם אינה "הדבר לשעצמו" אלא רק עדות רחוקה, לפעמים חסרת ממשות ל"דבר עצמו", אבל הזכרון שלנו הוא עדות, העדות המלאה ש:
שֶׁמֵּעָבָר דַּעַת זֶה אֵינוֹ
אֶלָּא זְמַנִּי בִּלְבַד
שהרי, השפיות, מותקפת תדיר והפתרון, המנוגד בתכלית לפתרונה של רביקוביץ בשיר "כישופים":
היום אני שבלול
מחר אני עץ
רם כתמר.
אתמול הייתי כוך
היום אני צדפית
מחר אני מחר.
רביקוביץ מאמצת את השינוי, את היעדר יציבות, זה שיר טרום פוסטמודרני, אבל הוא מציג את המבט הייחודי של הפוסטמודאניזם, הכאוס, היעדר ,אמת" מוחלטת. בשיר הנוכחי ישנה החלטה מובהקת וחד משמעית: COGITI ERGO SUM של ד'קארט.
אף שד ואף נימפה ואף פיתוי מהסוג שעמד לאודיסאוס, שנאלץ לקשור עצמו ולתורן ולדאוג שמלחיו לא ישמעו שירה זו לא עומד לזכות הדוברת, רק היא עצמה, ורק אותה זיקה מהותית ועקרונית של "אני", של זהות עצמית שחולות, שכוחות על של הטבע פועליים למחיקתה.
ואם יותר לי עוד רפרור, הרי זה לפואמה הנהדרת של ביאליק, "מתי מדבר" – זו הפתיחה הנהדרת:
לֹא עֲדַת כְּפִירִים וּלְבָאִים יְכַסּוּ שָׁם עֵין הָעֲרָבָה,
לֹא כְבוֹד הַבָּשָׁן וּמִבְחַר אַלּוֹנָיו שָׁם נָפְלוּ בְאַדִּיר –
עַל יַד־אָהֳלֵיהֶם הַקֹּדְרִים מוּטָלִים בַּחַמָּה עֲנָקִים,
בֵּין חוֹלוֹת הַמִּדְבָּר הַצְּהֻבִּים כַּאֲרָיוֹת לָבֶטַח יִרְבָּצוּ.
שָׁקַע הַחוֹל תַּחַת מִרְבַּץ גּוּפוֹתָם מוּצַקוֹת הַגְּרָמִים,
גם ביאליק לא יתן לחולות להסתיר ממנו את האמת, לכן האנאפורה "לא" השוללת את אפשרויות המבט האחרות, ומותירה רק אמת אחת ואין בלתה.
אני חושב שזה בהחלט שיר שיש בו קול חזק וייחודי, שיר שגם בכוונה או שלא מדעת מתיחס לסוגיית הזכרון האנושי, לסוגייה מהותית באשר לשאלה "מי אני", ואך שומרים על הזהות הזו.
כדאי גם לראות את המצלולים העדינים, לא חריזה, בבתי השיר, כמו למשל בבית הראשון: קונכיה – עזובה או בבית השני – מגדלור-מצולות [על פי השיר הרי זה אוקסימורון].
תודה
morschneider
ואני מתרגשת מהתגובה שלך! הרבה תודה לך, אריק, על הניתוח המעמיק והמרתק.
איתן.
כְּמִי שֶׁהַיּוֹם עָלִיתִי מַעֲלָה נוֹסֶפֶת בִּמְרוֹמֵי מַעֲלוֹת הֶעָשׁוֹר הַתְּשִׁיעִי לְחַיַּי, כָּבְשָׁה אוֹתִי
שׁוּרַת הַסִּיּוּם שֶׁל הַשִּׁיר – "שֶׁסּוֹפִי אֵינוֹ קָרוֹב כְּפִי שֶׁנִּרְאֶה"
morschneider
תודה על תגובתך, איתן. כבוד עבורי לשמוע שזה נוגע.