נוף / גיא חצרוני

שלומי:

השמיים זרועים עננים, ממרחק אפשר לראות את ראשי ההרים מבעד לערפילים המסתירים את האופק. רוח מנשבת בנעימות. עשבים שוטים ממלאים את הרגבים שמסביב ומרחוק נשמעת נהמת המכוניות מהכביש המהיר.

התיישבנו, כל אחד עם העט והנייר לספר על שעינינו רואות, כמו ציירים בסדנא. נעמה שקועה במחשבות, רומי כותבת וכותבת, כמה שהיא יפה כשהיא מתרכזת ככה, היא מרימה את העיניים מביטה קדימה לרגע וחוזרת לכתוב במרץ. עיניה שחורות ושערה פזור וחלק, כמו אלה מצרית עתיקה. אני לא מצליח להסיר את עיני ממנה. היא לובשת חולצה חלקה בצבע טורקיז, וג'ינס משופשף היטב, יחפה. אני יכול לראות אותה בדמיוני יושבת על ראש הר וקוראת לשמש לעלות ולירח לרדת ואיך הטבע עוטף אותה וסוגד לה.

נעמה:

אויר נעים ורוח סתווית הביאו אותנו לשולי הקיבוץ, כאן נגמר הדשא ומתחילה אדמת בור ורגבים שנותרו מחריש ישן. קן של נמלים רוחש ושבילים נקיים של נמלים יוצאים ממנו לכוונים שונים, אחד מהשבילים מלא בתנועה נמרצת הלוך ושוב. הנמלים חוזרות עם פיסות קטנות של, מה הם מחזיקות בעצם? אני צריכה להתכופף ולראות מקרוב, הם נושאות על גבם זרעים, שאריות עלים ועוד דברים זעירים ולא מזוהים למחסן האוכל שלהן.

הנמלים שחורות וגדולות והן לא מפסיקות לרחוש ולזוז, אני עוקבת בעיני אחר המסלול שנעלם אי שם מתחת לעלים יבשים ושאריות עשבי הקייצת שמסביב.

לאן שתביט, קייצת גבוהה השתלטה על האדמה, כשאדם שחרר לרגע את האדמה לעצמה הקייצת מייד תפסה את מקומו, שורדת בגבורה את הקיץ היבש. הקייצת היא מלכת הקיץ שלנו. לא יפה ולא מוזמנת, אבל היא פה, משחררת שערות לבנות מפרחיה הקטנים והבלתי נראים כמעט. בתוך הקיבוץ לא תראה קייצת כמעט בכלל, מכסחות הדשא לא נותנות לקייצת סיכוי להגביה והגננים המסורים מסלקים אותה מהגינות ברגע שהיא צצה.

הרגבים מכוסים אבק לבן, חול דקיק ויבש, שאריות מהקיץ, הראות לא טובה, האויר עכור ומאובק במקצת וקשה לראות את ראשי ההרים הרחוקים. כשיבואו הגשמים הכל ישטף, ושלוליות יתמלאו מכל עבר.

קו חד ומדויק מפריד בין השדה הזנוח לדשא שאנו יושבים מעליו, מעלינו עצים מצלים ושיחים ופרחים מקיפים אותנו, גן פורח שלא מסגיר לרואיו כי אנחנו בסוף הקיץ, שגשם לא השקה את האדמה זה חודשים רבים.

אני עוצמת את עיני ומריחה את הדשא המכוסח, נטמעת בסתיו.

רומי:

נשיקות של סתיו: הקלה מחום הקיץ הנורא, רוח קלילה מלטפת את הפנים, ההרים שממול מזמינים אותנו להרפתקה בין שביליהם. מבצבצים מתוך הערפילים הרחוקים, רומזים לי שאולי הם בכלל אשליה, ומה כבר יכול להסתתר בין שביליהם הקסומים? עדרי בר מתרוצצים בודאי בין השבילים שבמורדות ההרים. מכרסמים מכל הבא ליד ורצים ורצים. אני יכולה לדמיין את עצמי אחת מהם, רצה בין השבילים, עושה תחרות מי ימצא הכי הרבה עשבים לאכול, מתחככת בחברי לעדר. נטולת דאגות, כמו ילדה קטנה שצורחת משמחה במשחק תופסת, או מחבואים.

הייתי סוגדת לשמש הגדולה, חוגגת את הפצעתה המחודשת בכל בוקר, מתחרדנת לי עד שיתחמם ואז מתחילה במשחקים עם העדר, עם ערב הייתי מיללת כמו תן למראה השקיעה עד למראה הנקודה האחרונה של הכדור הכתום היורד אל מעבר לאופק. ואז פורשת לי לשינה ערבה ונטולת דאגות. כשהימים מתחילים להתקצר הייתי מתחילה לגדל לאט לאט פרווה עבה לקראת החורף ובחורף הייתי משחקת עם הגשם וקופצת בשלוליות, ממלאה את עצמי בבוץ ושמחה. כשמתחיל האביב הייתי מסתובבת וזוללת עשבים שנותרו מימי הגשם, משירה שערות ומתכוננת לחום הקיץ שבו הייתי רובצת כמו אריה מתחת לעצים ומתעצלת להזיז איבר.

העננים זורמים מעלינו כמו באוקיינוס אינסופי, לא משאירים את הטבע דומם אפילו לשניה. עוד כמה זמן יפנו העננים הדקיקים והלבנים את מקומם לעננים אפורים וכבדים והאדמה שממול תתמלא בוץ וחריצים עמוקים יוותרו מהגשמים היורדים.