פינת הסיפור הקצר

הומור של קברן "אוי אוי אוי,שיכור איז א גוי" / רונית ליברמנש ורדי

מספר שבועות לפני ניסיון החטיפה המבעית שהתרחש במושבתנו, צעדתי בגפי בשעת בוקר מאוחרת במסלול החביב עלי. עקפתי את שורת עצי האלון וחייכתי בסיפוק לנוכח לולי ההודיים הריקים – סוף כל סוף ריקים – ופניתי ימינה לשביל הכורכר בואכה בית העלמין.

התכוונתי לעצור למנוחה קצרה על ספסלי העץ שבקדמת חדר הטהרה, המצפורי והנאה למראה, כשלפתע הבחנתי בו. "מה שלומך הבוקר? בואי, בואי, שבי איתנו", הזמין אותי נחום הקברן. כורה הקברים הצעיר שישב לצדו הצטודד במבוכה ולאחר שסירבתי בנימוס להצעתם לשתות, התמקמתי מולם.

"נו, אז מה נשמע?" שאל נחום. סיפרתי לו שאמי נפטרה חודשיים קודם לכן ואני מתקשה להשלים עם העובדה שלא התבצעה "סגירת מעגל", אותו קלוז'ר פסיכולוגי לעוס וכוסס עד אימה כשמדובר בך ובאמך האהובה והוא הנהן באמפתיה וכעבור כמה שניות הפטיר,

"ראיתי שלשום את בעלך עם תחבושת על הרגל. מה קרה?"

"כריתת מניסקוס בברך. הוא מתאושש וייקח זמן עד שיוכל להצטרף", השבתי, מגחכת קלות למרות שהייתי אמורה להתרגל לכך שפרטי טריוויה שונים, החל בלידות ומיתות וכלה בפציעות ידועים במקום הזה לכול – תהיתי מתי הם נפגשו – והוא הסביר  שצפה בנו מטיילים לעת ערב מחלון האוטובוס.

השתררה שתיקה נינוחה ובשלב מסוים הפרתי אותה ושאלתי שאלה שהטרידה אותי מיום שנפגשנו – איך התגלגל למקצוע שלו.

הסתבר שברוסיה שימש כשוחט ומוהל ובשלב מסוים פנו אליו מטעם הקהילה היהודית והציעו לו הסבה מקצועית והוא נענה בשמחה, כי "יחסית לשחיטה כשרה תאמיני לי שהעבודה הזאת פיקניק", צחק. "בלי פרטים – אני טבעונית!" התרעתי. נחום התעניין בהיבטיו הטכניים של ניתוח המניסקוס ואני השבתי כמיטב יכולתי ולפתע פרץ בצחוק רועם.

"נזכרתי בסיפור שקרה לאחותי כשהיתה בת 15 ", אמר. "לא היה לה מזל. דפקה את הרגל בדיוק ביום הניצחון על הנאצים, בשמונה במאי. אבא אמר שחייבים לקחת אותה מהר לבית חולים, אבל אני ידעתי שזה אבוד".

תהיתי למה כוונתו והוא הסביר שברוסיה ובאוקראינה כולם שותים וודקה, כולל הרופאים, בעיקר בסופי שבוע ובימי שבתון רשמיים. "הגענו לבית חולים וכו-לם היו שיכורים. כולם. הרופא בדק אותה ואמר שצריך לכרות את הרגל. אבל אבא לא ויתר. הוא התקשר למישהו שהכיר וכעבור שעתיים הגיע רופא בכיר".

"גם הוא היה שתוי?" הקשיתי.

"בטח. מה, את לא מכירה את השיר, אוי אוי אוי, שיכור איז א גוי"?"

הכרתי היטב את הפזמון העממי-יהודי-המתנשא הזה, ששורר באוזניי הדייר השני החביב עלי לפני שנים, באחת הקדנציות שלי כמדריכת כושר בדיור המוגן היוקרתי לכאורה, שממנו התפטרתי סדרתית כשש פעמים במהלך התואר השני וחלק מהשלישי.

"כולם שם שותים מהבוקר ועד הלילה, בגלל הדיכאון. אז גם הרופא הבכיר היה שתוי אבל קצת פחות. בקיצור, הוא ניתח אותה והציל את הרגל אבל מה? הוא קיבע אותה עקום ועד היום, המסכנה צולעת".

הנהנתי וחשתי שוב במדקרת געגועים וחשבתי על "רב שמחה", סבי מצד אמי שלא זכיתי להכיר משום שביכר להישאר בבוקרשט וסירב לעלות לישראל, אדם מאיר פנים ונאור שאמי אהבה עד כלות ולדבריה היה רב, אבל בני הדודים שלה תיקנו אותי והסבירו שהיה שוחט ומוהל, ובאופן עלום פניו החייכניות של נחום, לשעבר שוחט ומוהל, השרו עלי שלווה גמורה והבטתי בשעון והפטרתי שחייבת להמשיך כי נעשה חם מאוד ונפרדנו לשלום והרגשתי שיש כל מיני סוגים של קלוז'רים בעולם, קטנים ובינוניים וגדולים, ולפעמים צריך להסתפק במה שיש.

5 תגובות

  • עופר

    חח….אכן,נחום איש חביב,קברן עם שמחת חיים ,נו שיבדל לחיים ארוכים.
    ולצערי, לולי ההודיים ריקים,כי מעמיסים אותם למשאית ענק, ולשחיטה. [לדעתי,מקצוע נוראי, שמוזכר פעמיים בסיפורך]

  • ronitlib

    חיפשתי סיפא. או 'סגיר', ביטוי מתועב :). וזה הגיע מאליו. לגבי ההווה ושמחת החיים המתפרצת של "נחום", הוא טיפוס. אדם מרתק ומדהים.

השאר תגובה