פאזל / טובה זהר

לפני ימים אחדים מתוך דחף פתאומי התעורר בי הצורך לפתוח לרווחה את תיבת הפנדורה שלי.

היא בטח כבר עמוסה לעייפה ודחוסה בסודות, בכזבים ובאירועים שפקדו אותי לאורך השנים ולא שיתפתי בהם איש, שורצת כל מיני פדיחות שגנזתי, נסתרות מעין כול.

זכרתי ששמרתי את המפתח למנעול התיבה בקופסת התכשיטים שלי. אבל שוד ושבר, המפתח לא היה שם. היכן הוא, לעזאזל?

פשפשתי בכל המקומות הסודיים בבית, אפילו בארגז המיטה, מתחת להררי השמיכות, שם שמרתי שטרות יורו, עודף שנשאר לי מהנסיעה האחרונה לחו"ל לפני הקורונה. שוב העליתי חרס בידי.

הדירה החלה להראות ניצנים ראשונים של כאוס – שמיכות הפוך שכנראה החזרתי ברישול לארגז, יצרו גבנון ענקי על הסדין, התכשיטים התפזרו על השולחן, וגוליבר, החתול שלי, לפת את העדיים בציפורניו, השתעשע בהם, חלק מהם נשמט על הרצפה והוא ממשיך לשחק בהם כדורגל והם נהדפים אל מתחת לשידות ולארונות – ונעלמים.

וככל שעברו הדקות קרצה אליי התיבה יותר ויותר והסקרנות הפכה לבולמוס של טירוף. חבריי צוחקים עליי שאיני מסוגלת לדחות סיפוקים. הם צודקים. עובדה: פתיחת הקופסה חייבת הייתה להתבצע ברגע זה ממש, ויהי מה.

יריתי לחלל האוויר סדרה של קללות ופניי האדימו מתסכול.

רצתי לפינת הכלים בביתי, שלפתי את הגרזן מהארגז ובחמה שפוכה הכיתי בו בכל כוחי בתיבת העץ. ופעם נוספת ניגחתי בה בגרזן, וראה זה פלא: הקופסה התבקעה לשניים וכל תוכנה נפלט החוצה: דפים מצהיבים ומוכתמים מִיושן, יומן זיכרונות עתיק מכיתות ו' ו־ז', דפים רעננים, כנראה מתקופה מאוחרת יותר, סיסמאות, נדרים, מחברת חלומות שחלמתי בטיפול הפסיכולוגי, מה לא…

טוב, "שמשון הגיבור", אז מה את עושה עכשיו? כבר כמעט התחרטתי על גחמתי, אבל בו ברגע התעשַׁתי ותכננתי תוכנית: קודם יש לסדר את הדפים לפי תקופות. הבעיה היא שלא בכל הדפים יש תאריכים, מן הסתם אנחש לפי תוכנם. אחר כך להתחיל לקרוא את הערֵמה ולהתעמת עם אפיזודות מהעבר, שלמען האמת לא עם כולן התחשק לי להיפגש. ולבסוף – להשאיר רק את אלה שטבעו בי חותם של געגוע ולהתרפק עליהם. ייתכן שהם אף עיצבו את אישיותי במידת־מה.

יישרתי את הדפים זה אחר זה וסידרתי אותם פחות או יותר לפי רובדי הזמן.

תוך כדי מיון, ברפרפי בכתוב, שמתי לב שבתיבה לא נגנזו רק פשלות מביכות, אלא גם כל מיני סיטואציות משעשעות ומבדחות.

ובכן, דחפתי עמוק לתיבה חדשה שמצאתי את אותם זיכרונות שממש לא התעורר בי רצון לשחזר. החזרתי גם את אלה שהפילו עלי שיממון. הם נראו לי היום על סף פיגור מתקדם.

הגעתי לספר זיכרונות עתיק, על כריכתו כתוב בכתב ידי – 1962. כלומר, הייתי בת אחת־עשרה כשהעברתי את הספר בין ילדי הכיתה לכתיבת זיכרון. אלו היו זיכרונות ממוחזרים שנדדו מאחד לרעהו. למשל זה:

"פיל פילון פיל פילון,

למה אתה הולך לישון

כך (כן, "כך" בכ"ף) נייר ועיפרון

ותכתוב לטובה זיכרון".

ועוד זיכרונות מהסוג הזה שאינם אומרים ולא כלום, ריקים מכל משמעות והתייחסות אישית.

לעומתם הוריי כתבו בשני הדפים הראשונים שהועדתי להם את הזיכרונות האלה:

אבא כתב:

"לילדתי טובה:

כטיפות מים שבים,

כמספר עלים על אילן

וכמספר פרחי הבר בארצך,

כן יבואו ברכותיי על ראשך.

        אביך, יהודה".

ואימא כתבה:

"לטובהל'ה ילדתי

טובה שמך וטובה תהיי,

נחת הביאי לאביך ואימך,

וכן יגדל איתך מזלך.

             מאימא לטובהל'ה".

ידיי רעדו. בטני התהפכה. ענן עכור של השואה, שני הוריי היו בתופת, נחת על ראשי כלבנת בטון.

עשיתי הפוגה. חזרתי לאוצרותיי רק לפנות ערב.

המשכתי לעיין בניירת. הו, הינה. מצאתי פדיחה מכיתה ח'. אז למדנו ביסודי עד ח', ואחר כך עברנו לתיכון. לקראת סוף השנה הקימה המורה חווה מקהלה של בנות ואימנה אותנו בשירי פרֵדה לקראת חגיגת סוף השנה בהשתתפות ההורים. לאחר שלושה ניסיונות של שירה עצרה אותנו המורה וביקשה ממני לזמר לבד. פצחתי פי ברינה והבנות גיחכו, לא מרוע, פשוט בקע ממני קול משונה, שבינו ובין לחן השיר אין שום מכנה משותף.

המורה חווה קראה לי לצד ואמרה, "את טובה, תקבלי את החלק החשוב ביותר של הערב – תקראי את נאום הפתיחה החגיגי".

מאז איני שרה כלל: לא במקלחת ולא בערבי שירה בציבור. אפילו את ההמנון, כשהיה עליי לשיר בטקסי בית הספר, שרתי "בכאילו".

המשכתי בחיפוש. מצאתי את הדבר הזה שכתבתי בהיותי בת שבע־עשרה בערך. האירוע צלול במוחי כאילו התרחש אתמול. וכך כתבתי מילה במילה, איני משנה דבר:

"שבע וחצי בבוקר. קו מס' 24, עמוס לעייפה. אנשים עמדו דבוקי ישבן או צמודי פרצוף, הבל פה בהבל פה, בלי יכולת לזוז מילימטר. התמזל מזלי ותפסתי, עוד בעלותי לתחנה, את הספסל הרביעי ליד החלון, מביטה כל הדרך החוצה. בולדוזר לא יזיז אותי מכאן. והינה, עלתה ציפורה, המורה לתנ"ך, שהייתה בהיריון מתקדם. מורה מרשעת ומכשפה, בעלת ציפורניים קמורות, ארוכות כסכינים משויפות בצבע אדום דם. שפתיה דקות וקפוצות, האודם האדום שמרחה פרץ משני קווי השפתיים. מעולם לא העלתה בדל חיוך על פניה. פעם היא אמרה לי: 'ממך לא יצמח שום דבר'. זה הזמן להתנקם, עלצתי בקרבי. המשכתי לשבת עד תחנת הירידה. ירדנו ביחד. עשיתי עיקוף דרך העץ הענף כדי שהשטן לא תראה אותי.

אבל היא ראתה גם ראתה.

השטינקרית הזאת דיווחה למנהל, עוד לפני תחילת השיעור הראשון, שלא פיניתי לה מקום באוטובוס. בהפסקה נקראתי לחדרו. הוא גער בי והזכיר שאין זה מקובל עליו שלא פיניתי למורה ציפורה ההרה מקום לשבת.

ואז, בהבזק של רגע גאוני, עניתי למנהל: "לא יכול להיות. לא ראיתי את המורה ציפורה באוטובוס. היא בטח התבלבלה עם אחותי התאומה. אנחנו דומות מאוד". שלפתי תמונה של שתינו שאני שומרת עימי בארנק. כמעט מרחתי על פניו של המנהל את התמונה.

הוא התבונן בה דקה ארוכה ואז הגיב: "את בצד שמאל, זה ברור".

"לא, המנהל, אני בצד ימין". כבשתי חיוך של ניצחון.

"אני מתנצל", גמגם, "אשתף את גב' ציפורה בטעות וגם אבקש ממנה להתנצל בפנייך".

בבית סיפרתי לאחותי את הסיפור והיא שאגה מצחוק. אומנם ציפורה לא הייתה מורתה, אבל היא שמעה ממני ומכל מי שלמד אצלה כמה היא מפלצתית.

המשכתי לעלעל. מצאתי עוד משהו מאותו גיל בערך, שגם הוא קשור לתאומות. זה היה גיל החיזורים והדיסקוטקים.

אמרתי לאחותי: "תשמעי, קבעתי הערב עם אחד שמוליק, וממש לא בא לי לצאת איתו. אני במחזור, כואבת לי הבטן ואני נראית זוועה. יצא לי חצ'קון בגודל של פיל על הלחי. מוכנה לצאת איתו במקומי, כאילו זו אני?" אחותי התלהבה, נראתה מבודחת. "בטח שאני מסכימה", השיבה.

וכך, כשאני מתחבאת בחדר, קיבלה זהבה את אותו שמוליק, בעודה מתחזה לי. הוא כמובן לא הרגיש בהבדל.

אחר כך סיפרה לי אחותי ששמוליק הזכיר לה איזה קטע מהמסיבה בשבוע שעבר, כשהיא שפכה עליו בקבוק בירה. זהבה ענתה בטבעיות: "מה אתה רוצה? הייתי מחוקה משתייה".

הלאה. אני ממשיכה לפשפש. נושרת פתקה: "שתמותי בעינויים. בת זונה", כתוב היה ללא תאריך וללא שם המקוללת.

ואני ממשיכה. לפעמים פורץ ממני צחוק פרוע, לפעמים מתכרכמות פניי, לפעמים אני מוצפת געגוע ולפעמים אני מסמיקה מבושה.

הגעתי לזיכרון נוסף, גם הוא אינו מרפה ממני במשך כל השנים. כך כתוב:

"השנה, בכיתה ד', הגיע לאפקה ילד חדש. דני. התאהבתי בו מייד. כל הבנות נהרו אחרי קובי, אבל אני נשארתי נאמנה לדני. באחת המסיבות החשאיות בכיתה ז', ילדי אפקה הסנובים מעולם לא הזמינו את ילדי תל־ברוך למסיבות למרות שהיינו באותה כיתה, נערכה מסיבה אצל איילת. (שמתי לב שקפצתי לאחור מגיל שבע־עשרה לכיתה ז'. נו, טוב. חשבון אף פעם לא היה הצד החזק שלי).

"דני הזמין אותי לרקוד סלואו. שפתיו רפרפו על לחיי הבוערת, מגע ידו על כתפי חשמל אותי. פול אנקה התנגן ברקע:

"PUT YOR HAND ON MY SHOULDER (איזה מזל שאיני צריכה לפזם את השיר).

ברע לי אני עוצמת את עיניי ומחבקת באוויר את דני. בשנים מאוחרות יותר, אולי אחרי הצבא, היו לי ולדני קטעים נועזים וחרמנים במיוחד, למשל כשישבנו ברכבו, יענו כדי לראות סרט בדרייב־אין בשייח מונס. אבל לא אפרט הכול, לא עכשיו וגם לא כשאגיע לדפים המתארים את משגלי הנעורים. תחלמו שאספר לכם. רק זאת אומר: דני זוכר עד היום את התחתונים האדומים המנוקדים בלבן שהיו לי.

שומו שמיים. נדמה לי שהערֵמה הזאת רק תופחת עוד ועוד, וזיכרון מוליד זיכרון ובליל של סצנות מתרוצצות לי בראש, והרשומות אינן מצטמקות. הסיפור הזה, שאמור להיות קצר עוד יהפוך לאודיסאה של הומרוס. אבל אני דוהרת כמו באוטוסטרדה, בלי יכולת לעצור.

הדבר היחיד שמרסן אותי קצת זו העובדה שאחותי תאומתי מתה לפני שש שנים ואיני יכולה לשתף אותה באירועים הקשורים אלינו, ואולי גם בתמונות נוספות. היינו מתפקעות מצחוק.

אפרופו עולם החיים והמתים. מצאתי מעטפה נפרדת ובתוכה כל האירועים המיסטיים שיובל בתי ואני חווינו. כנראה לא רציתי לערבב מיסטיקה עם מציאות. אולי אפילו נבעַתי מעין הרע, טפו, טפו, טפו.

אשחזר חלק מהם. כך כתוב:

"יובל הייתה בת ארבע או חמש. באותה תקופה גרו הוריי בכפר יונה, בשכונה החדשה, שכונת אלונים. יובל ואני נסענו כמעט כל סוף שבוע לבקרם וללון שם בלילה. באחת מהשבתות אמרה לי יובל שהיא לא אוהבת לישון אצל סבא וסבתא. למה? שאלתי אותה. ידעתי שהיא מאוד קשורה להוריי. 'כי בלילה אני רואה רוחות משוטטות במסדרון', השיבה הקטנה. שיתפתי את אימי. היא פלטה, 'אוי ויי, טובהל'ה. אני אומרת לך, הילדה הזאת היא משהו מיוחד. זה בגלל לוח השיש. שמתי אותו עטוף בשמיכה בחדר המשחקים של יובל והקטנה הרגישה'".

ומהו אותו לוח שיש? אימי איבדה את אימה ושתיים מדודותיה, אחיות אימה, בשואה. אוקראינים רצחו אותן וגם את הוולד שזה עתה נולד לאחת מאחיות סבתי. אימא החליטה להנציח את שמם על לוח שיש שבעתיד יהיה מונח על המצבה שלה. למעלה, על גבי השיש, היא הותירה מקום ריק לשמה. מעשה פסיכוטי לגמרי. יובל חשה כנראה בשמות המתים על גבי הלוח. אימי העלימה מייד את השיש למקום אחר.

בביקורנו הבא ציינה לפניי יובל שהיא כבר לא רואה את הרוחות האלה מתהלכות במסדרון.

יובל נולדה בברזיל. מהרגע הראשון שהתאחדנו, היא הייתה בת חודשיים, חשתי שקיימים בה כוחות־על, ירושה מאבות אבותיה האינדיאנים.

ויש עוד סיפורים רבים על חזיונותיה של יובל מעולם המתים. אשתף באחד נוסף:

כשיובל עמדה לעלות לכיתה א', והיא בת רבע לשש בלבד, קרה המקרה. שוב תקפה אותי קפריזה, הפעם לנדוד מהכרך הגדול במרכז, אל הצפון הרחוק. התחשק לי לגור בווילה, מסביב לה גינה, חניה בשפע, אוויר צח, איכות חיים. והכי חשוב: בלי מקקים, בגלל האוויר היבש. יצורים מאוסים ודוחים.

חלמתי ומימשתי.

וזה המקרה: מהרגע הראשון התעקשה יובל לישון איתי במיטתי בביתנו החדש, אף שהיה לה חדר מאובזר ומושלם. חשתי שמשהו מעכב אותה לישון בחדרה לבד. שאלתיה מדוע אינה ישנה במיטתה. תשובתה הייתה "אימא, בנו את הבית שלנו על בית קברות עתיק. הנשמות כועסות שהקימו את השכונה על הקבר שלהם. בלילה הן יוצאות מהקבר כדי לגרש אותנו כי כל השטח שייך להן".

לימים שיתף אותי מישהו ותיק מחלוצי הכפר שגר בשלב א' בעובדה שכל שלב ב בכפר –השכונה שבה גרנו – נבנתה על גבי בית קברות עתיק שהיה שייך לערבים.

ועוד פתקה נושרת:

"מאחת עד עשר אני נותנת לך אחת־עשרה. מגיע לך". ושוב, ללא שם וללא תאריך. מיי גוד. מי זה האלוף הזה? אני מהמרת על דני. המין איתו היה ההפך ממה שהציג כלפי חוץ. הוא נטש את האגו האופייני כל כך לישראלי הנורמטיבי, והתרכז כל כולו בי וברצונותיי בסבלנות אין קץ.

הלאה. אני עדיין בראיית הנסתר, אבל הפעם זה קשור אליי. טרם נסיעתי לברזיל, כשידעתי כבר שתינוקת בת חודשיים מחכה לי, הלכתי לאידה, מגדת העתידות שלי. סיפרתי לה על העולל. אגב, בעיתות מצוקה וייאוש, כשהלכתי אליה, היא תמיד הבטיחה לי שיהיה לי תינוק. יידעתי אותה שעורך הדין המקומי בברזיל, זה שמתווך באימוץ עם עורכת הדין בארץ, תיאר לי אותה ובין השאר אמר ששְׂערה בצבע חום כהה. אידה הקוסמת השיבה נחרצות: "אני דווקא רואה שצבע השיער שלה הוא בצבע דבש".

כשנפגשתי עם בתי לראשונה הבחנתי מייד בפלומת שְׂערה הדבשי שעיטרה את ראשה.

וכמובן יש את עניין החללית האובלית שיובל ואני קלטנו כשישבנו בגינת הוריי בכפר יונה. יובל הייתה בת ארבע ושתינו ראינו את הגוף הזר המשייט בניחותא בטרטור ערב, בין גגות הרעפים האדומים.

"אימא, ראית?" שאלה יובל, עדות לכך שלא הזיתי את החיזיון ממוחי. אחר כך, בדרך למכולת לקנות גלידה, ברדת הערב, ראינו בקרחת הפרדס גוף עצום, עגול, בעל אשנבים מהבהבים באורות צבעוניים. הייתי עם יובל, אחייני אלעד ואבי. ברור היה לי שזו חללית האם שממנה הגיח אותו עב"ם שיובל ואני ראינו שעה לפני כן.

רגליי משכו אותי לראות את הקסם מקרוב, אבל קול רך התנגן בתוכי וביקש ממני בנימוס לא להתקרב. גם אלעד אחייני אסר עליי לצעוד צעד אחד, ולו אחד, לעבר הגוף הזוהר. כך נותרתי וחצי תאוותי בידי. עד היום נותר החיזיון הזה בגדר תעלומה. מדי פעם אני שומעת בתוכי את הקול המתנגן, במיוחד כשהוא רוצה להזהיר אותי מפני סכנה מסוימת. כמו באותה פעם שנשר מנוף ממרומים ומחץ שני אנשים למוות באותה דרך ממש שבה התכוונתי לצעוד לביתי. בשדר טלפתי קיבלתי את המסר ללכת בדרך חלופית, ורק כשהגעתי הביתה התבררה לי הסיבה.

טוב, אניח למעטפת הנסתר אף שהיא הייתה גדושה במקרים נוספים, ואשוב למציאות.

הגעתי לגיל הנועז והפרוע, בעשור שבין גיל שלושים לארבעים. לא מעיזה להציג לפניכם את הקרוסלה המסתחררת המלאה חשקים מיניים והורמונים גודשים שפקדו אותי בגיל זה. המקרים כל כך אישיים וחד־פעמיים. דמיינו ככל העולה על רוחכם. רק זאת אציין: אכן הייתי שובבה בהיסטריה. טוב, נו. נכנעתי ליצר ההתערטלות וגילוי החולשות שלי בחשיפת אירוע פרוע אחד מאותו עשור. אנא, הבטיחו לנהוג בי בסלחנות. בכיתה ט' הוא היה תלמידי המועדף. נדמה לי שבכל כיתה שבה לימדתי, היה מישהו שאליו כיוונתי כביכול את השיעור, אף שאני באמת ובתמים מאמינה שהתייחסתי לכל אחד ואחד בהתאם לאופיו הייחודי.

וכך כתבתי, בלי לייפות ובלי לשנות מילה:

"אני בת שלושים ושתיים. ש' שהיה תלמידי בכיתה ט', היה קצין בשירות הצבאי. הוא צלצל לשאול לשלומי. התרגשתי. הזמנתי אותו לבוא לבקר. באותה תקופה גרתי בגבעתיים. הוא הגיע. עיניו התכולות והצלולות וחיוכו הכובש לא השתנו. העלינו זיכרונות מבני כיתתו, הוא זכר יצירות שלימדתי. שתינו יין. הרבה יין. כעבור זמן, כשאנו מבושמים, כמעט ללא הכרה, מצאנו את עצמנו על מיטתי במין סוער ופראי. במהלך המשגל פלטתי דברי זימה, תוך כדי קולות הנאה. באישון ליל הוא הלך".

חלפו שנים. והינה ערב אחד בחדשות הטלוויזיה שמעתי את שמו, מעורב כאחד מעורכי הדין במשפט איוון דמיאניוק.

בהווה, ממש ברגע זה, בשחזרי את מעלליי, לא התאפקתי ופתחתי את גוגל. מתברר שכיום הוא שופט. יש גם תמונה שלו: שְׂערו מגולח, יפה־תואר, מבט שחצני שאומר: אני שווה.

ולפני שאני מסיימת את הסאגה הזאת של תיבת פנדורה,, אשתף רק בהחמצה הגדולה של חיי. כך כתבתי:

"נפגשתי עם יואל. כבר במפגש הראשון שכבנו וזה היה ענוג ומהנה. חיכיתי יום – דממת אלחוט. עוד יום – שום קשר. ביום השלישי גבר העלבון על שאר הרגשות. הייתי בטוחה שהאינטואיציה שלי אותתה בפירוש שאשמע ממנו במהרה. ביום הרביעי הוא התקשר לפנות ערב. ליבי הלם כרעם תופים. נפגשנו. הוא שיתף ואמר שלא יצר עימי קשר ארבעה ימים כי הרגיש שזה לא יהיה סטוץ חולף, אלא משהו רציני. ואז חטף פיק ברכיים. עוד הוסיף שכבר במפגש הראשון זיהה בי תכונה נדירה: שיש לי יכולת לקלוט הכול ללא מילים, רק בחושים. הפכנו לזוג. חברותיי התלהבו ממנו. ההומור, הציניות והכריזמה שלו כבשו. הוא עבר לגור איתי במהרה. אבל… כעבור חודשיים בערך, הבולען האפל פער את לועו ואיים להרוס את הכול. אידיוטית חסרת תקנה שכמוני. מלכת המחריבות.

המצאתי כל מיני פגמים בו, לכאורה, שמרטו את עצביי. התחלתי באופן שיטתי למרר את חייו. עשיתי הכול כדי לחבל בקשר: קיטרתי על הנחירות שלו בלילה, על צפייתו בתוכנית הספורט כל סוף שבוע, על עצם קיומו.

עד שזה נמאס עליו. באחד הלילות כשטלטלתי אותו בגלל נחירותיו, הוא קם, לקח את מיטלטליו ולא שב יותר לעולם. בתחילה רווח לי, אבל אחרי שבועיים קיללתי את עצמי על גודל הרעה שעוללתי בגלל הדיבוק שאחז בי. ברור שאי אפשר היה להשיב דברים לקדמותם.

כעבור שנים ניגשה אליי בסוף השיעור מיכל, אחת מתלמידותיי, ואמרה לי, "את יודעת שיצאת פעם עם אבא שלי?"

"מעניין. מי זה אבא שלך? שאלתי.

"יואל", השיבה בקצרה.

"באמת?" התכווצתי. "מה שלומו?"

"הוא התחתן מזמן וגר במכמורת", השיבה, "אני גרה עם אימא בבבלי".

כשהכרתי את יואל, הוא היה גרוש עם תינוקת בת שנתיים, מיכל.

וכך מעגל החיים המשיך לפעום ואני הקדשתי את כל מרצי ליובלי שלי. באותה תקופה גם הפסקתי לשלשל לתיבת הפנדורה אנקדוטות ואפיזודות.

וקרוסלת החיים עדיין מסתובבת, חלודה יותר ועייפה, חורקת.

בלילות חולמת בחיוך על יואל ועל דני, לפעמים נדחף מישהו מימי ההוללות, ללא הזמנה.

ושעון החול הולך ואוזל.