ביאה / טובה זהר

פרק א'.

החיזיון החל בזרזיפים קולחים של שיירות חמורים ברונטיים ואפרפרים, על רוכביהם, שהגיחו מסמטאות חשוכות בשדרות רוטשילד בתל-אביב.

בסדר מופתי ובטור עורפי מאולף צעדו זה אחר זה על השביל המיועד לרוכבי-האופניים. מרגע לרגע גבר זרם החמורים והתעצם. תוך דקות הדהדו על המסלול רבבות שעטות פרסה.

הרוכבים דמו זה לזה במאוד. מסולסלי פאה, ארוכי זקנים, חובשי כיפות שחורות, לבושי כותנות לבנות, מצוחצחות, עטויי מעילי משי החושפים את קצות ציציות טליתם, נעליהם השחורות מבהיקות. כולם כאחד אוחזים בימינם שוט, חלקו העליון שחור ומגולף, ובהמשכו ארבע רצועות עור אדמדמות, מנענעות גולות מתכת כסופה, הנושקות זו לזו בקצב הפרסות ומשמיעות מנגינה ערבה.

ולפתע – דממה. האוויר עצר פעימותיו. בלחש הברה סתומה מאדונם בתנוך אוזנם, נעמד נחיל החמורים דום. רק חמור אחד בלתי מרוסן, שחרר תל גללים מאחוריו המתזזים והשמיע נעירת רווחה.

מנקודה בלתי ברורה הופיע מישהו, גדול-ממדים, כסותו שחורה כשל האחרים, ודילג בזריזות קופיפית על מדרגות בימת-עץ, שהותקנה למעמד קדוש זה מבעוד מועד. הוא פרש בהינף יד מגילת קלף מגולגלת, צהבהבה, והחל משלח מילותיו לחלל בקול רם ונישא, פיו נבלע ללועו של מיקרופון ענק: "פנו דרך למשיח, רבנו מנחם בן אליהו. יום נס וחג הוא לנו, יום צהלה וישועה. בורא עולם נענה לנהי תחנונינו להצילנו מעוונותינו ושלח את נביאו המשיח ללמדנו מצוות ולהביא לנו מזור".

איש נוסף, זהה בלבושו, בעל חטוטרת, קטן-ממדים ופיסח, דידה באיטיות מורטת עצבים אל הבימה ותקע תקיעה חוצבת ארובות שמיים בשופרו. חמור אחד נבהל בהלה גדולה והחל מסתחרר במעגלים, עד ששמט את רוכבו וזה השתטח אפיים ארצה. למרות החבטה בפניו, הזדקף כהרף-עין בפנים מעוכים, הצליף בחרון-אף על גוו בהמתו, וחזר לשבת, כשחול מכסה את עיניו. "הזדמנות נדירה ניתנת בזאת לעמנו, העם הנבחר", המשיך הכרוז, "לטהר נפשו מאיוולתו ולהוכיח יראתו לאל. תשעים אחוז מעמנו בחר במפלגת 'נחמו', בראשה משיחנו ורבנו מנחם בן-אליהו, צדיק כל הדורות. ששון הוא לנו. שחר חדש מפציע לפתחנו. יובילנו הרועה, רבנו המשיח, בדרך האמת וטוהר המידות, פן נאבד בתחתיות שאול. נישא ברכה לנביאנו ונציית לחוקותיו. בית המקדש יקום וייבנה עד חג הסוכות. נס אלוקים הוא זה המשחררנו מכבלי חטאינו ומצעידנו אל חירות נשמותינו. ועתה נישא מבטינו לכיוון מזרח ונקבל את מורנו, כבוד המשיח, רבן מנחם בן-אליהו".

בבת-אחת היטו אלפי הפרשים ראשיהם לכיוון מזרח.

חמור צחור מהודר שלמת משי משובצת אבני חן, על גבו יושב בזקיפות קומה כבוד המשיח, עטוף גלימת מלכים שזורה חוטי שתי וערב בזהב ושני, התקרבו במשב קודש אל הבימה.

בתנועה אבירית ניתרו הרוכבים מעל חמוריהם וקדו קידה כנועה, פניהם מרפרפים על המדרכת. מיד התרוממו ונעמדו דום, איש איש ליד חמורו, פניהם מושפלות לקרקע.

האיש בעל החטוטרת צלע מטה ממדרגות הבימה, מעביר למלך המלכים את המיקרופון. המשיח נותר לשבת על חמורו, קולו נישא מלטף ומאיים כאחת: "הגיעה העת לתקומה. עם חיבורנו לבורא עולם, תרווה הארץ דבש ותירוש, תמרים ואגוזים, חיטה ושעורה, שמן ותאנה".

מענה ה"אמן" ההמוני כמעט ותלש את עור התוף באוזניי.

המוני דפים התעופפו מהשמיים ארצה. בחיל ורעדה ליקטתי אחד. באותיות כחלחלות של קידוש לבנה כתוב היה: "בורא עולם אחד, משיח אחד, עם אחד".

פרק ב'.

לפני חודש, כשתעמולת הבחירות גאתה, אמרתי ליואב – "הסיטואציה מדאיגה. יש מצב לקטסטרופה. אני מתה מפחד מתוצאות הבחירות. מלחשים שהמשיח כבר כאן, אורב בסבלנות, מתכונן. הכל בשושו. אפילו שתי חברות שלי מהמשרד, שירה ואלה, חילוניות בדם, אמרו שתשלשלנה פתק 'נחמו' בקלפי. הן אומרות שנשבר להן מכל השחיתות והקומבינות והגועל נפש שהולך כאן, ושבא להן להקיא מזה שכל פוץ בהנהגה הרקובה שלנו דואג רק לתחת של עצמו. יואבי, הלך עלינו, ואל תגיד לי שוב שאני פראנואידית ותשאל אותי אם אני על סמים".

יואב צחק צחוק טוב. "יעלי, זה בדיוק מה שאני הולך לומר. תרגיעי. מה נראה לך, שההזויים האלה ינצחו? אין מצב. נזיין לפשיסטים האלה את הצורה. די, יול, סיימי את הבירה ונלך לישון. את זוכרת שמחר יש לי פגישה עם הווסרמנים שמגיעים במיוחד בטיסה מברוקלין, אני מנסה למכור להם את הפטנט הזה של המזוזה המדברת. הם התלהבו. ראבק, אני נשבע לך, איך אפשר לעבוד עליהם, על החרדים האלה מברוקלין, כאלה נאיביים. נוכל לעשות ים של כסף ולנסוע להודו, כמו שתכננו".

שתקתי. לא רציתי להגיד לו שאותם נאיביים הולכים לגנוב לנו את המדינה. במקום זה אמרתי – "יואבי, מגדל המים הישן ברחוב מזא"ה מיועד להריסה. מסמרו בכניסה שלט ענק – 'סכנת מפולת'. למעלה במגדל יש עליית גג קטנה. כבד בדקתי. אף אחד לא יחפש אותנו שם. נתגנב למקום בלילה עם פנסים וציוד לשעת חירום. אה, כמובן, וגם את החומרים לבניית קפסולת-גומא צפה, אטומה למים, ובה הסיפור שלנו, כדי לשלוח אותו לים, בתקווה שיגיע לאחד החופים מחוץ לגבולות הארץ. אתה זוכר, הקפסולה שהמצאת במקרה שהאיראנים יתקפו באטום". יואב חיבק את כתפיי "וואו. נסחפת. אחלה. אבל עכשיו תרגיעי. מאמי, אני צריך להיות ערני מחר, בשיא הכושר, בואי נתקפל".

ובאותה שנייה ממש, כשיואב אותת למלצרית לחשבון, חלפה אחת המכוניות הכחולות של מפלגת 'נחמו' וקול נבחני שאג מהרמקול: "עורו, עורו, כופרים ובני-עוולה, תאבי בשרים וטומאה, עובדי אלילים ואוכלי שרצים. קללת השם עליכם. יום הדין קרב ובא. עורו, עורו, כופרים ובני-עוולה, תאבי בש…" . המכונית התרחקה. יואב לפת אותי בחוזקה. המלצרית הופיעה עם החשבון וביקשה לפנות את כוסות הבירה מהשולחן. יואב חטף ממנה את כוסו ורוקן לקרבו את שארית המשקה, כמו ניסה לכבות איזה בעירה שהתקלחה בו לפתע. "בסדר, יעלי, סבבה. נלך על זה", וגרונו מגרגר מהבירה. מקסימום נחגוג שם עד שמגדל המים יקרוס עלינו". שפתיו רעדו לכדי חיוך מעוות.

מדי ערב, עם רדת החשיכה, העלינו ציוד למגדל המים לאורו הבהיר של פנס. נזהרנו לא למעוד במדרגות הרעועות. סימנו וי על כל פריט שהונח שם, לפי הרשימה שהכנו. קנינו מזרנים מתקפלים ופנסים עם בטריות לטווח ארוך. בעגלות שוק העלינו קופסאות שימורים. כשהנחנו את פחיות השעועית התבדח יואב – "רק מהריח הם יעלו עלינו". יואב הניח בזהירות בקרטון נפרד את הפריטים לבניית קפסולת הגומא. איזה מזל שהוא קצת מאצ'ואיסט, יואבי שלי, חשבתי לעצמי, עכשיו הוא יתעקש לבנות תיבה מושלמת. לא גילינו סודנו לאיש. ככל שקרב יום הבחירות רעשה הארץ וגעשה. כששאלו אותי בעבודה לאיזו מפלגה אני מצביעה, אמרתי שאני עוד לא נעולה על מפלגה מסוימת. "אילו אופציות כבר נותרו לך?", שמעתי אותם מגחכים, כמו במקהלה יוונית. היה ברור לי שיואב הצטרף לחששותיי זה מכבר, אך האגו לא איפשר לו להודות בכך בפה מלא. הבחנתי שבכל גיחה נוספת לעלייה למגדל המים, הוא הביא חפצים נוספים, שלא הופיעו ברשימה. הוא אף חיזק במלט את אותן מדרגות המועדות לפורענות, אפילו הביא לי את צבעי האקריל, מכחולים ובדים, חבלים, דבק אפוקסי, צילום של אחייניתו, שחר, הוא מטורף עליה, ואת הקולר הרזרבי ללוציפר, כלבו. "אני לא משאיר אותו עם הכולרות האלה", אמר. קלטתי שנושא זה סגור לדיון למרות שאוזניי מלאו את נביחותיו העלולות להסגיר את מקום מחבואנו. הנהנתי בראשי.

ביום הבחירות נשארנו ערים כל הלילה לחזות בתוצאות. ככל שנקפו השעות, דש יואב את בשרי ביתר עוצמה ולא הרפה.  הוא שפשף את עיניו כלא מאמין. "פאטה-מורגנה", אמר, "פאטה-מורגנה. יעלי, סוף העולם הגיע, כולם התחרפנו. איראן מספר שתיים". ראשי הלך והסתחרר וכאב חד החל מפלח את רקותיי. תמיד זה קורה לי כשאני במתח. בלעתי טיפות אופטלגין ברבע כוס מים ואמרתי ליואב – "אני הולכת לרוטשילד, אתה בא? ראיתי את הבימה שבנו. שמע, אולי זו סתם תכנית ריאליטי גאונית והכל יעלם מחר בבוקר?". יואב חש משותק ואפילו לא הגיב לסרקזם שלי. "לא, מאמי. אני נשאר בבית. לכי את. אמשיך לצפות בטרגדיה הזו בטלוויזיה. סמסי לי ואבוא לקחת אותך מ'הבימה' ".

כך נקלעתי, חילונית כמעט יחידה, בין החמורים, לבושי השחורים, המשיח, והדפים הלבנים שנשרו מהשמיים, עומדת באחת הפינות האפלות, נושכת שפתיים עד זוב דם, חנוקה מאימה. קעקוע הפרפר שעל כתפי, מבקש לבתק עצמו מגופי ולפרוש כנף.

יואב הגיע לקחתני בשלוש בבוקר. בחדרינו השכור, ברחוב הנביאים, עשינו אהבה כבני-חורין, בפעם האחרונה. יואבי הטביע עצמו בתוכי זמן ממושך מהרגיל, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי לראשונה מאז הכרנו, לפני שלוש שנים. היה עלי לחכות למשיח כדי לשמוע את המילים המיוחלות.

פרק ג'.

השכם בבוקר טרטרו הרכבים הכחולים של מפלגת 'נחמו' ומהרמקולים הגיחה אותה קריאה צורמת שוב ושוב: "אזרחי תל-אביב, הקשיבו, הקשיבו. הנכם מתבקשים להתייצב עד חצות הליל בתחנות החלוקה ב'דיזנגוף סנטר' או ב'מגדלי עזריאלי' לקבלת מדים". "מדים? איזה מדים בראש שלהם?", שאלתי את יואב שהתעורר זועף מצווחות הרמקולים ונבח קללה עסיסית. "יעלי, אני אומר לך, מאכילים אותנו בסרטים". הוא גלגל סיגריה ונכנס עם הנייד לשירותים. שמעתי אותו מטיל את מימיו וגונח – "אחי, שמעת? טירוף מה שהולך כאן. מה? מה? תחזור על זה שוב. נשמע לך שינוי מרענן? תגיד, גם אתה התחרפנת? מה אתה דפוק? פסיכופט? גנבו לך את המוח, את הנשמה, אחי". הוא יצא מהשירותים וגלגל סיגריה נוספת. "יואבי, יש לך כבר אחת ביד", אמרתי לו בשקט. "גם לעופר הסתובב הראש, נשבע לך שהשתחרר לו איזה בורג", קונן יואב. "הוא אפילו קנה חמור מהערבים ביפו".

ישבתי מצונפת בפינת הספה ובראשי – חצץ ותבן. "יואבי, בוא נלך כמה שיותר מוקדם לסנטר לקבל את המדים הדפוקים האלה, לפני שיהיה תור פסיכי". "נראה לך?" שאג, "יעלי, הווסרמנים זרמו עם הפטנט של המזוזה המדברת. יש לנו בוכטה של ירוקים. הלילה קונים כרטיסים ועפים מהמדינה ההזויה הזו". "אתה ממש ממש מנותק", עניתי לו במרירות. "אתמול כבר סגרו את נמל התעופה לטיסות יוצאות ונכנסות. אנחנו בהסגר, מאמי, בגטו, אתה קולט – ב-ג-ט-ו-!" הנשיפות המרוסקות של יואב הפחידו אותי. מה, יכול להיות שככה יואב בוכה? כן, אלה קולות של בכי, פניו נרטבו לגמרי, הוא נטל בפראות טישו שהיה על השולחן וקינח בקול חצוצרתי את אפו.

אני הייתי המייבבת בין שנינו, על כל דבר בערך – הומלס רועד מקור על ספסל, חתול אשפתות אנורקטי, סרט עם סוף עצוב, אמי שהעלתה לי את הנרווים. יואב לגלג עלי בחיבה, אמר שהלוואי וגם הוא היה מצליח להוציא ציוץ אחד של בכי, אבל הוא לא זוכר את עצמו בוכה, אפילו כשסבא שלו, שמואל, נפטר הוא לא בכה, וזה לא שהוא לא אהב אותו. הוא שרק ללוציפר וזה הגיע אליו ממרבצו כחץ מקשת. יואב גיפף אותו אחוז אמוק – "אחי, אכלנו אותה", אמר לכלבו. לוציפר השיב לו בהצלפת זנב על חזהו ובליקוקים ריריים על פניו, כשהוא בולע לו את כל הדמעות. הטעם היה לו זר ובלתי מוכר.

בסביבות עשר התייצבנו בסנטר. כל הכניסות ננעלו, רק אחת משתי הדלתות הראשיות, הייתה פתוחה לרווחה. הגענו חבוקים ומתנשפים. אברך עב-כרס, שחסם את הפתח, ציווה על יואב לפנות ימינה ועלי פקד – "ואת בכיוון הזה", והצביע לשמאל, לא לפני שהורה לנו להשליך את הניידים לשק ענק עליו הכתובת 'נחמו'. "איך נוכל לאתר אותם אחר-כך", העזתי לשאול. "אין צורך", השיב האברך שנראה מרוצה מעצמו. "אתם לא מקבלים את המכשירים בחזרה". "מה? כל החיים שלי במכשיר הזה", זעקתי. "זו עבודת אלילים", רעם בעיניים מצומצמות, "מעכשיו – חיים חדשים, חיבור לבורא עולם בלבד". יואב נותר נטוע במקומו כפסל, התור התארך. "תתקדמו! אזרחים נוספים מבקשים להיכנס", פקד האברך. מישהי מאחוריי התחננה – "רגע, אני רק מסיימת להעלות סטטוס לפייסבוק". "ניפגש בחוץ", זעקתי ליואב לפני שהתפצלנו –הוא לימין ואני לשמאל, ליבי דוהר, חוצה את מהירות האור."

צעדתי בפיק ברכיים על פי החיצים והשילוט השחור המודגש – 'לקבלת מדים לנשים חדר מספר 103'. המוני נשים צעדו בסך בעקבות סימני הדרך. המבוגרות שבהן הילכו בהיסוס, פניהן חרושות דאגה לבאות. הצעירות – רעננות ויפות, לבושות מכנסונים קצרצרים וחולצות חשופות, פסעו בביטחון, מודעות לנשיותן הפורצת, אטומות למתרחש, קעקועיהן פזורים ממורדות צווארן עד לקרסוליהן, כל נערה וקעקועיה. כולן נראו שבויות בבועת עצמן, שתתפוצץ להן עוד מעט בפרצוף.

סמוך אלי צעדה בחורה, תמירה וחטובה, בשמלה ורודה, כתפיה נישאות אל-על, שיערה בהיר, פניה קורנות, אך תכול-עיניה מעונן ואישוניה מתרוצצים כשני גורים לכודים. "סליחה", פנתה אלי במבטא רוסי כבד, "את יודעת מהם המדים האלה שאנחנו מקבלות?" "לא, הלוואי וידעתי, בואי נלך ביחד, אם את רוצה". "כן, בבקשה, בשמחה", השיבה, ושני הגורים בשמי עיניה נחו לזמן מה.

שתי נשים חלפו על פנינו מחובקות בדבקות, האחת – הליכתה גברית, בת זוגתה גבעולית וענוגה. הגבעולית השמיעה בפני חברתה בהיסטריה – "אבל אני אומרת לך, הם יאסרו עלינו להיות ביחד", והשנייה, מלטפת את אחוריה של אהובתה ובקול רווי ניקוטין עונה לה – "שיעזו, רק שיעזו, אני אדפוק להם את הצורה".

הגענו. החנות ההודית האהובה עלי, הגדושה שכיות חמדה ומעלה ריחות של קטורת, התרוקנה מתכולתה האנרגטית והפכה לחדר-המתנה, בו הצטופפו נשים רבות והמתינו לתורן להיכנס לחדר הנוסף, החתום, לאחר שקיבלו מספר מהשומר בפתח. אלה שיצאו מהחדר הסודי, דמו לרוחות רפאים, אוחזות שק בידן עם ההטבעה – 'נחמו' ולוגו המפלגה – בית-מקדש טבול בנצנצים.

הגיע תורי. נכנסתי. ארבע רבניות חמורות סבר ישבו מעבר לשולחן ארוך ועירום וסימנו לי לשבת על כיסא מצדו השני של השולחן. כמעט מיד המטירו עלי מטח שאלות פולשניות וסימנו קודים בניירותיהן. "בת כמה את, האם את נשואה או חיה בחטא, מהו עיסוקך, האם את שומרת שבת, האם את הולכת למקווה, האם את שומרת כשרות, האם יש לך קקועים על הגוף?" "ק-ע-קועים", תיקנה אותה הרבנית בסמוך לה, האם והאם והאם. תחושת קבס ערבלה את מעיי. הן דרשו את כתובתי המדויקת ואמרו שאקבל במהרה בדואר הוראות מפורשות. אז ציוותה עלי, זו שנראתה המכשפה מכולן, לעמוד צמוד לקיר. היא סימנה בחוט את גובהי, ניגשה לשקים הענקיים שעמדו בפינת החדר, פשפשה ושלפה אחת השקיות ופקדה – "ממחר עלייך ללבוש אך ורק את הבגדים שבשק. ישנם שני סטים להחלפה. משמרות הצניעות יסיירו באופן קבוע ברחובות".

בבת-אחת הקאתי את כל ארוחת הבוקר על הרצפה. המכשפה אמרה – "שרה, תקראי מיד לרבקה שתבוא לנקות". ולי אמרה – "אני רואה שאת מתחילה בטיהור הנפש כבר עכשיו".

יואב המתין לי בתחנת האוטובוס, בין רגליו שק, נושף את נשיפות הבכי, הפעם ביתר שאת. הנשיפות נמשכו לתוך הלילה. נרדמנו דבוקים כתאומי סיאם, מבלי להוציא הגה.

פרק ד'.

בבוקר, לאחר המקלחת, השתחלתי למכנסי הג'ינס שלי ופתאום נזכרתי. רוקנתי את תכולת השק על המיטה – חצאית שחורה, ארוכה עד הקרסול וחסרת חן, חולצת שרוולים עם כפתורים, בצבע קרם חיוור, גרביונים שחורים, נעלי סבתא שחורות. התלבשתי בעיניים עצומות. בסלון רכב יואב על לוציפר בבגדי אברך והכריז – "פאק, לכו תזדיינו, אני המשיח!", עשיתי עצמי שאיני רואה אותו וטסתי לעבודה. שני צדי המדרכה נצבעו בצבעים שונים – הצד השמאלי באפור ולאורכו קווי מתאר של אישה הנראית בדיוק כמוני עתה, הצד הימני בכחול ועליו הדפסים של גברים חרדיים. מתי הם הספיקו, לכל הרוחות? חציתי את הכביש. בשדרות רוטשילד מוסמרו הכניסות למקומות הבילוי בקורות עץ גסות. המכונית הכחולה דהרה על הכביש והכרוז רעם: "שימו לב. על כל האזרחים להיות בבתיהם החל מחמש. זהו יום החרמת מכשירי הטלוויזיה והמחשבים". צרחתי. הכרוז המשיך: "אין יותר עיתונים חילוניים, מלאי שקר וזימה. ביום ג', עליכם להתייצב במטות השלטון להסרת קעקועים. בשבוע הבא מתחילים לקצץ את מגדלי בבל שראשם נישא לשמיים. בתחילת החודש, בעזרת השם, יגיעו הקירות המודולריים בציפוי זהב, מסין, לבניית בית המקדש, תיקונים נוספים בהמשך". רצתי חזרה הביתה טלטלתי את יואב, שעדיין רכב על לוציפר, ופקדתי – בוא! הוא איפשר לי להובילו, בלי לשאול לאן. רצנו למגדל המים. טיפסנו לעלייה. ציוויתי עליו – בנה מיד את התיבה! התיישבתי על הכיסא שהבאנו וגוללתי בטירוף, בכתב, את המתרחש מאז ניצחון מפלגת 'נחמו' ואת העומד לבוא עלינו. יואב עבד כרובוט. התיבה הושלמה כעבור שעתיים, גם כתביי. גלגלנו את הדפים, עטופים בניילון, והכנסנו בקפידה לתיבה. יואב דחף את התיבה למכנסיו, מתחת לטליתו. דהרנו משני צדי המדרכה לכיוון הים. חלפנו על פני 'סטימצקי'. ראיתי מזווית העין שחלק מכותרות הספרים נמחק בטוש שחור. הנחתי שכך נמחקו גם המילים והמשפטים המדרדרים, רחמנא לצלן, בתוך הספרים. מתי הם הספיקו? חולי נפש. המכונית הכחולה נבחה שוב. הגענו לים. איש לא היה שם. יואב סקר את כל הכיוונים ארבע פעמים. כשהרגיש בטוח – שילח את התיבה על פני המים. חזרנו הביתה במדרכות השונות. יואב הרים מספר פעמים את הכיפה שהחליקה מראשו המגולח וצנחה על המדרכה. "פאק, זין, פאק יו, פאק…" סינן.

פרק ה'.

והתיבה צפה לה על מי מנוחות ימים ולילות רבים, עד שעמדה משוט בים-סוף, בסיני.

בדואי, רכבו על גמלו, שואף מלוא ריאותיו את אוויר הבוקר הבתולי, עצר את גמלו מלכת. עינו צדה בחפץ על פני המים. בזינוק מיומן ירד מבהמתו, הרים את התיבה, פתחה, קילף את מעטפת הניילון ופרש את המגילה. הוא זיהה את השפה היהודית מיד. טיפס על גמלו ושעט לעבר עמדת השוטרים המצרים, מצווח כל הדרך והד המדבר מעצים קריאתו – י-ה-ו-ד, י-ה-ו-ד, י-ה-ו-ד…