בלונים / גלית פז

בפתק היה כתוב: בשער של הלונה־פארק בארבע? עם סימן שאלה בסוף. אבל כל שאלה של רוני היא סוג של ציווי, אז הייתי חייב להזדרז. הורדתי ממני את המדים שהיו מטונפים מגריז ומבוץ שצברו ב־28 יום שסגרתי, ועמדתי מתחת למים הרותחים.

אימא שלי הרימה את הקול כדי להתגבר על רעש המים, ואמרה שרוני דחפה את הפתק מתחת לדלת כבר לפני די הרבה זמן, ככה שאין לי סיבה למהר, אבל אני ידעתי שאם רוני קבעה איתי אז היא תמתין בשער של הלונה־פארק כל יום בארבע עד שאגיע.

באותם ימים רוני עבדה בבלונים. המחסן בדרום העיר היה קטן ומסריח מריח של דפי האלומיניום המולחמים לבלון. לאורך הקירות עמדו בלוני גז ירוקים חלודים וגם התרמיל הסגול של רוני היה זרוק שם. במרכז החדר היו כמה כיסאות תלמיד שעמדו מול מכונות הלחמה ושני בלוני גז. על הרצפה התגוללו שאריות סרטים צבעוניים ובלונים מרוקני אוויר ומהתקרה נתלו עשרות רבות של בלונים נוצצים ומלאים הליום, זנבותיהם הנאים נעו קלות באוויר שהסתנן פנימה כשפתחו או סגרו לרגע את דלת הברזל הכבדה.

שלושה שקלים חדשים לשעה ועשר אגורות לכל בלון שמכרה. "בשביל זה כל המאמץ?" שאלתי אותה כשישבנו על הסלעים בחוף של תל ברוך. רוני חייכה אליי את החיוך הזה שלה ואמרה: "לאף אחד לא מפריע שאני ישנה במחסן ורונן מהמזנון מאכיל אותי סוכר על מקל. מה יותר מזה בחורה צריכה?" כשהפנים שלי לא התרככו היא המשיכה: "אני יכולה לחלק בלונים לילדים עצובים בלי שאף אחד יֵדע, אני יכולה להצחיק אותך בקול של דונלד דאק כשאני נושמת הליום מבלון ואני יכולה לחתוך איתך לים כשאתה חוזר מהבסיס". חייכתי חצי חיוך והרמתי ידיים בכניעה מדומה.

שתקנו. באוויר הייתה לחות שאין בצפון. לא בצד הישראלי ולא בצד הלבנוני. השמש ירדה והמים השחירו. מדי פעם שמענו מכונית נוסעת אל הזונות, אבל חוץ מזה היה שקט. מרחוק ראינו שתי סירות דבור מסיירות, הפרוז'קטורים שלהן צבעו את המים בפסי אור כמו של הפגזים מעל הרצועה והגבול. הנשימה שלי הפכה למהירה, ריח של גריז ושל אבק שרֵפה התחרה בריח של הים ושוב ראיתי את השמיים נזרעים פצצות תאורה ואת אש המקלעים מתערפלת בצד הלבנוני של הגבול.

הכול התערפל עוד יותר כשבאחת ההקפצות עפו לי המשקפיים, והייתי כמעט עיוור. בַּקשר שמענו שטנק שלנו מהגדוד של השריון, נדפק. מאיר אמר שזה היה סנטוריון. מה שאומר שהמיגון שלו פח ובטח אף אחד לא יֵצא מזה בחיים. אז היינו צריכים להקפיץ את השמיים, מתחרים בגדוד שישב במרג' עיון מי יעיף יותר פגזים. בלי המשקפיים לא ראיתי כלום, אבל זה לא שינה לאף אחד והמשכתי לשבת על הכוונת. "קוברות" ריססו את הנתיבים בהרים ואנחנו לא הפסקנו להפציץ. התחרות בינינו ובין הגדוד השני בטח שיגעה את מי שניסה לישון במשגב או במרגליות, ובין מקבץ למקבץ שמענו את התנים מייללים ולהקות של כלבים שיוצאות מהדעת מרוב חרדה.

בבוקר מאיר מצא את המשקפיים שלי מתחת לאחד הזחלים. כל הדרך הוא הריץ עליי דחקות. מרים מול פרצופי אצבעות ושואל: "כמה אצבעות אתה רואה? שלוש. מפגר. שתיים. שוב שכחת שאחת עפה לי לפני חצי שנה?" וחוזר חלילה – וכולם נקרעים מצחוק עד שאנחנו עוברים משער העגל לארץ, מוקפצים לקריית שמונה ועולים על 842 הביתה וללוויה של יוסי שהיה בטנק שנפגע.

אני מרגיש את הלב שלי דופק מהר ואת הזיעה מטפטפת לאורך עמוד השדרה. אני מסריח מפחד ומשמן מכונות, וכל הזמן הזה שאני שותק רוני יושבת לידי ומפטפטת. לא יודע למה אבל היא מזכירה לי סנאי קופצני וחמוד. רזה וקטנה עם פנים קצת חדות ושיער עבה, אסוף בזנב על הקודקוד של הראש שלה. כשהיא מפטפטת ככה, השיניים שלה זזות ומכרסמות לי את העָצָב והידיים שלה נוברות לי בתוך הזקן ואוספות את הדמעות שנשרו לי מהעיניים בלי ששמתי לב.

כשאני חוזר לבסיס רוני מלווה אותי. בעבודות תחזוקה בתומ"ת, בתורנויות מטבח, בשמירות, בהפגזות. אני מחזיק בזיכרון שלה כמו ילד שמחזיק בלון. קושר אותו אל היד שלי כדי שלא יברח, כדי שיחזיק אותי מחובר לקרקע גם כשאני רוצה לחבק את הנשק שלי חזק מדי. אני לא חושב איפה הפגזים נופלים, אני לא חושב איפה מטענים מתפוצצים ומי הצליח לחזור הביתה ומי לא. בכל פעם שמחשבה עולה בי אני מסתכל על רוני, שׂערהּ אסוף בזנב והיא מפטפטת בקול שקט באוזניים שלי והופכת את הקיום שלי לנסבל. אז ברור שכשרוני משאירה לי פתק בבית, אני מתקלח ויוצא, גם אם היא השאירה את הפתק הזה לפני שבועיים.

אני לוקח אוטובוס ללונה־פארק. בצומת איש בחליפה מחייך אליי מפרסומת ומסביר לי שפלאפון הופך שעה אבודה לשעת עבודה, וארבע אימהות בטי שירט שחור מעכבות את התנועה ומביטות בי בצער. הן עוד יגרמו לי לאחר. אני יורד בתחנה ומתחיל ללכת בזריזות. יש המולת משפחות ודוחק בין השער הגדול של הלונה־פארק לביני. אני מפלס את הדרך בין אנשים. באוויר רעש של חיוכים וריח של חטיפים ומשקאות מתוקים. אני רואה את השער הצר של העובדים נפתח ואנשים עוברים דרכו. רוח מתחילה לנשוב ולהעיף עליי שלכת ושקיות נייר.

מרחוק נדמה לי שאני רואה את רוני מתקרבת. צנומה ונמוכה היא אוחזת זר בלונים ענקי, זנב השיער שלה מתנופף כמו הבלונים ברוח. אני מזדרז לעבור בין האנשים בעוד העיניים שלי לא מתנתקות ממנה. רוני מעבירה את זר הבלונים דרך השער ומנסה לעבור אחריהם. משהו קורה שם, אני לא מצליח לראות, אבל נראה שהזר נשמט מהידיים שלה. אני רואה את הבהלה בתנועות של הגוף הדק כשהבלונים מתחילים להתרומם באוויר. היא רצה אחריהם, בתוך הרוח, היא כמעט נעלמת לי… אבל אז אני רואה אותה מצליחה לתפוס ברגע האחרון את זר הבלונים, מתרוממת איתם באוויר ועפה. הגוף שלי נעצר והכתפיים נשמטות לי ואני משתדל להחזיק חזק־חזק בזיכרון שלה, כמו ילד שמחזיק בבלון.