צער בעלי חיים / יאיר בן־חור
לא חשבתי שכך ייראו חיי. בחלומות הרעים ביותר שלי לא דמיינתי שאהיה שבויה בחיי, אזוקה באזיקים אלקטרוניים לרגליי ולידיי, כלואה בדירתי הפיזית ובביתי הנפשי.
תמיד דמיינתי את עצמי נסיכה מהאגדות, מפונקת ואוהבת לחיות, עטופה אהבה, חום וקרבה אנושית. אולי מפני שגדלתי כבת יחידה להוריי ואולי מפני שהם הוריי הביולוגיים למחצה. גם בסוף המאה העשרים, שנה לפני רצח רבין, לא פשוט להיוולד לשני הורים גאים, אבא ואבא. ולא בגלל האבות האהובים שלי שפינקו אותי מהרגע שזכו בי, אלא בגלל החברה ובעיקר חברת הילדים – ילדים יכולים להיות אכזרים…
כשהכרתי את ליאל חשבתי שהוא הנער המושלם בכל העולם. רגיש, מתחשב, מגן ותוקף כל מי שמציק או מציקה לי. אפשר לומר שמבחינתי זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני בטוחה שגם מבחינתו. אהבה אמיתית שנמשכה גם אחרי התיכון, אהבה אמיתית שנבנתה לאט ובהדרגה בצבא, אהבה אמיתית שהביאה לעולם שני ילדים מקסימים.
החתונה הייתה ממש כמו שדמיינתי. אביר על סוס לבן דהר אליי ואסף אותי במרכבתו אל החופה. ירח הדבש עבר בהתרגשות עצומה, זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו עירומים יחד, הפעם הראשונה ששכבנו, הפעם הראשונה שלי. ליאל שכבר היה מנוסה, היה רגיש, עדין, וגילה סבלנות רבה. הוא דאג שאיהנה ולא אסבול, הוא רצה כל כך שאחווה אורגזמה… אבל בעבורי זו הייתה הפעם הראשונה בחיי, קשה לצפות שבתולה ששוכבת בפעם הראשונה בחייה תחווה את האורגזמה של חייה.
קצת אחרי שמעיין נולדה משהו השתנה בליאל. שמעתי על דיכאון אחרי לידה וכל ההיריון פחדתי שזה יקרה לי, אבל ממתי האב מקבל דיכאון כזה? הוא סחב את התינוקת תשעה חודשים בבטן? עד מהרה הבנתי שאני מטופלת בתינוקת חמודה מאוד ובבעל חמוד הרבה־הרבה פחות. בעל שדרש כוחות נפשיים וטיפול.
יום אחד בעודי מיניקה את מעיין, התפרץ ליאל לחדר וביקש להשתתף בהנקה.
"מה? איך בדיוק תשתתף בהנקה? אני לא מבינה…"
"את כל היום מטפלת במעיין ומיניקה, גם אני רוצה להיניק אותה, אל תהיי רעה, נו… מה אכפת לך?" ענה לי ההמומה.
"אבל… אתה גבר! אתה לא יכול להיניק".
"מי קבע? אולי אני יכול? אף פעם לא ניסיתי… אל תהיי רעה, ליאור, בבקשה!" ליאל לקח את מעיין, הניח אותה על חזהו ו"היניק" אותה אחרי שכבר אכלה משדי.
ה"הנקה" הזאת חזרה על עצמה כמעט מדי יום ביומו. עד שהבנתי: ליאל רוצה תשומת לב, הוא רוצה יחס, אני מגדלת בעל ותינוקת.
כשנולד יניר גם אותו ביקש ליאל "להיניק" ואני כבר הייתי אבודה. "במקום 'להיניק' תחליף לו טיטול, תרחץ אותו או תשחק איתו… תהיה אבא".
אבל ליאל לא תפקד כאבא ועם הזמן גם שכח לתפקד כבעל. הייתי אֵם יחידנית נשואה, אם יחידנית עם בעל דיכאוני, ילדותי, לא מתפקד. גם לא במיטה.
ירון אבי הראשון הציע שנלך לטיפול זוגי. אביעד אבי השני לא אהב את הרעיון והציע שאקח את ליאל לפסיכולוג שידבר איתו ואם זה לא יעזור אז פסיכיאטר יחזיר אותו לחיים. פסיכולוג? פסיכיאטר? מה לי ולזה? מה לנסיכה מפונקת ואהובה ולמחלות נפש?
חברה לעבודה שהראתה סימנים של חוזרת בתשובה הציעה לי לפנות לרב שלה. "הוא רב ידוע, הרבה נשים וגברים באים אליו לקבל ברכה ועצה… לכי אליו, מה יש לך להפסיד?"
"עזבי אותי, לא מאמינה בשיט הזה. הרב הזה בטח מטריד מינית ורוצה רק כסף…"
"תתביישי לך, איך את מדברת על הרב חיים סוכות? לכי אליו ואם את לא מאמינה או חוששת שיטריד אותך חלילה, תשלחי את ליאל אליו. אותו הוא בטוח לא יטריד".
אחרי כמה שיחות שכנוע כאלה נכנעתי.
כשליאל חזר מהרב משהו בו השתנה. פניו זהרו והוא נראה מאושר. אני לא יודעת מה הרב אמר לו אבל הרגשתי באותו יום שאני מקבלת את בעלי ואבי ילדיי בחזרה.
אחרי הפגישה השלישית עם הרב סוכות ביקש ליאל שנתחיל לשמור שבת ונקיים אורח חיים דתי. מה לי ולזה? אבל למען שלמות המשפחה ולמען שלמות נפשו של ליאל הסכמתי. מה לא עושים כשאוהבים?
"מהיום תקראי לי ליאל חיים, זהו שמי. ליאל חיים בן־חורין", הודיע לי יום אחד. "הרב פסק ויש לשמוע לפסיקתו". נדהמתי אבל החלטתי לזרום. ועדיין שאלתי, "ליאל חיים אני מבינה, אבל למה בן־חורין? אנחנו משפחת שדה, איך הגעת לבן־חורין?"
"הרב פסק ולא מתווכחים עם הרב".
"אז מעכשיו גם אני אהיה ליאור בן־חורין? לא ליאור שדה?"
"כן, שנינו נשנה. גם במשרד הפנים".
מיום ליום התחזק ליאל חיים באמונתו. כשפניתי אליו בשם ליאל היה גוער בי, "ליאל חיים, ובקיצור חיים!" אני חייתי בשבילו ולמענו, כל כך רציתי שירגיש טוב ויהיה מרוצה… כל כך רציתי שיאהב אותי, שיחזור לשכב איתי… אבל הוא היה עסוק כל כולו בדת, בלימודי תורה וגמרא, עזב את העבודה והתמסר כל כולו לרב סוכות. ואני? אני דעכתי לאיטי ועם הזמן הזנחתי לצערי את מעיין ויניר.
"אני מצטערת בעלי חיים", פניתי אליו אסרטיבית יום אחד, "אני לא יכולה לחיות כך יותר. אתה לא הגבר שהתחתנתי איתו. אני מרגישה שבויה בביתי, אזוקה באזיקים אלקטרוניים לרגליי ולידיי, כלואה בכלא פיזי ונפשי. די, אני רוצה להתגרש".
חיים הביט בי המום. "להתגרש? ממני? לא, גברת בן־חורין, את איתי לכל החיים, בטוב וברע, בחולי ובבריאות. אצלנו לא מתגרשים. אין דבר כזה".
מהרגע שביקשתי להתגרש השתנו חיי. אם קודם חשתי אם יחידנית נשואה ואז מועקה מתוך רצון לרַצות אותו בתהליך החזרה בתשובה שעבר, הרי שמאז הזכרתי גירושים קיבלתי בעל אלים מילולית ופיזית כמצוות הרב סוכות. כן, הרב אמר לו לנהוג באלימות כלפי "האישה הסוררת", אני, ומה שהרב סוכות אומר זה קדוש וחובה לציית לו. זה התחיל מצעקות וקללות ועבר מהר מאוד לדחיפות וסטירות. פעם אחת דחף אותי חזק לעיני הילדים, נתקלתי ברגל של השולחן ונפלתי לרצפה. אפילו סליחה לא ביקש. הרב סוכות ציווה והוא מציית.
חבל שלא הקשבתי להוריי… טיפול פסיכיאטרי היה עוזר לו לבעלי חיים… אה… ליאל, שמו האמיתי ליאל. טיפול פסיכיאטרי היה מועיל לו ולא מזיק כמו ה"טיפול" שהוא עבר ועדיין עובר אצל "הרב" חיים סוכות.
יום אחד הכול נמאס עליי. ארזתי את חפציי, לקחתי את ילדיי וברחתי להורים. ירון ואביעד הוריי ציפו לי. התברר לי שבתוך תוכם ידעו שאברח מליאל "חיים" לפני שאהפוך לליאור מוות.
17 תגובות
איתן.
מרשים ו.
בן־חור עריכת לשון
תודה
meguido2012
אהבתי.
בן־חור עריכת לשון
תודה!
arikbenedekchaviv
לא הצלחתי להבין את הפתיחה, כי היא אינה בדגם "איש הקש" אלא יותר בדגם "באמצע הפעולה" או מעין אקספוזיציה בזמן " הווה", כלומר כביטוי למצב קיים, מתמשך.
דא עקא שסיום הסיפור, לאחר פירוט חייה הנוראים של ליאור ( ונראה שהשם סימבולי, כמו שמם של שני אבותיה), היא בורחת אליהם, כלומר – עכשיו, ממש בבית הוריה היא אזוקה ושבויה פיזית ונפשית.
בכלל ענין השמות, על אף היותם שיקוף של 40 השנים האחרונות במתן שמות ( מעין, יניר, ירון אביעד, ובעיקר ליאל ליאור הזוג האומלל) רב הרב סוכות מתחבר אל משחק השמות, שכולם הם ניגוד מהותי לחייה של ליאור עם גבר מיניק, שהוא כמובן מקבילה נוירוטית או פארודית לשני הגברים שלא הניקו אותה.
אהיה פסיכולוגיסט לשניה – האין ליאל מימוש דמות אמהית החסרה לליאור, מימוש מעוות שסופו מחסה בקיצוניות המגדירה מגדר לפי המין הביולוגי?
בן־חור עריכת לשון
תודה אריק.
הפתיחה מעין הקדמה לבאות, רמז למה שהקורא עתיד לקרוא.
אתה כותב דברים שלא חשבתי עליהם כשכתבתי את הסיפור, כמו הגבר המיניק שהוא סמל לשני האבות שלא היניקו אותה.
חשבתי שתכתוב משהו גם על שם הסיפור… 🙂
חג שמח!
arikbenedekchaviv
חחח
תפסת אותי בלתי מוכן.
אני חושב שזה משהו לויני להתיחס לאומללות של בני אדם כ – צעב"ח = צער בעלי חיים. בעיקר כיוון שהשם והיחס אל בני אדם בכינוי הזה יוצר דהאוטומטיזציה כפולה – הן של הביטוי ביחס לבעלי חיים עצמם, שהם כלבים, חתולים ושאר החייעס שאלוהים ברא וציווה על האדם למשול בהם, והן בשימוש בביטוי שמיוחס רק לחיות אל בני אדם במשמעות הכי בסיסית שלו: למי שיש חיים.
אני יודע, מהשימוש הרגיל והיומיומי שלי בשפה ושל חבריי, שצעב"ח היא אמירה אירונית-לגלגנית. כלומר, מי שמתיסחים אליו כצעב"ח [תראו איך הוא נראה, ממש צעב"ח], הכוונה למראה, להתנהגות וגם לאיזו אומללות מזויפת.
עכשיו נעבור לסיפור שלך, ונראה שהשם אינו לויני אלא עגנוני במהותו. כינוי מדויק ואכזר לתיאור חיים, המקבילים קצת לאופרת סבון, והאם הם משל למצב האנושי [ Humanae conditionis]?
חג שמח יאיר ♥
בן־חור עריכת לשון
תודה על המחמאה! ובכלל, אחרי שקוראים את הסיפור מבינים שזה צער בעלִי (הבעל שלי ששמו) חיים 🙂 <3
גלית פז
באמת צער בעלי חיים 🙁 ולא תמיד מצליחים להמלט… הדו משמעות מתאימה. אהבתי את האבות ואת התקוה. הם תמיד מאחוריה, גם במורכבויות בילדות וגם בבגרות.
בן־חור עריכת לשון
תודה גלית!
חג שמח.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
סיפור מעניין, השינויים החלים בבני אדם אם זה לטוב ואם זה לרע, מנגד כמה קל להשפיע על אנשים חלשי אופי בנוגע לחזרה בתשובה ללא התחשבות בבן הזוג, תודה, אהבתי !
בן־חור עריכת לשון
תודה רבה לאה. חג שמח
רינת מצליח
רעיון יפה, הכותרת מבלבלת רק כשממשיכים לקרוא מבינים את הסימליות את הדימוי, סיפור עצוב ואכן נשאלת השאלה מה היה אם ליאל היה בוחר ללכת לפסיכולוג ולא לרב? ואולי לליאל הייתה בכלל בעיית זהות הרצון להניק ממה נבע? האם רק בשל "הזנחה" מצד אם ילדיו? או שזה משהו בתת מודע המבקש לבצע פעולה נשית אמהית? רצון? הדחקה אולי של משהו?
בן־חור עריכת לשון
תודה רינת 🙂
אירית קדם
שמחתי להתוודע. סיפור בו הרבה חומר למחשבה, אחר ומפתיע בצמתים שונים.
צער בעלי חיים יכול להיות גם צערו של חיים, בעלי:)
תודה🙏
בן־חור עריכת לשון
תודה אירית
זו בדיוק הכוונה – הדו־משמעות הזאת שנפתרת רק אחרי שקוראים את הסיפור ומבינים שזה צער בעלִי חיים. 🙂
huro xkcxy
כתיבה משובחת ומעניינת אם כי לעניות דעתי דרושה עריכה קלה פה ושם. טוב להכיר. תודה לך.