מי באש ומי בחנק / רונית ליברמנש־ורדי
לאונרד כהן, שהמתיק את נעוריי המסוכסכים
מִי בַּחֶרֶב, מִי בָּאֵשׁ וּמִי
בִּבְרֵכַת הַמַּיִם – הַמְּלוּחִים וְהַקְּפוּאִים
אוֹ הַמֻּכְלָרִים.
מִי בַּיִּסּוּרִים, בְּיִסּוּרִים מָרִים וּמִי
בַּדְּעִיכָה מִתְמַשֶּׁכֶת
מִי בַּסַּרְטָן וּמִי-מִי-מִי
בְּמוֹת נְשִׁיקָה?
וּבַלֵּילוֹת הַמְּסֻיָּטִים גּוּפָתֵךְ מִטַּלְטֶלֶת עַל
הָאֲלוּנְקָה הַמְּבִישָׁה בִּשְׁרַב
אַפְּרִיל צָפוּי מִבַּיִת הַלֹּא-טָהֲרָה אֶל קִבְרְךָ
דֶּרֶךְ שֶׁנִּכְפְּתָה עָליך וְעָלַי
לְלֹא כָּבוֹד
לְלֹא הַדְרָה
מִי בָּאֵשׁ וּמִי בַּמַּיִם
מִי בְּבֵיתוֹ וּמִי
בְּמוֹסָדוֹ
מִי בָּאֵשׁ וּמִי בַּמַּיִם
וּמִי בַּחֶנֶק
ח נ ק –
סְלִיחָה
שֶׁלֹּא
יָדַעְתִּי
לֹא הִסְפַּקְתִּי
וְרוֹאֶה אֵיךְ עֵינֵי הַשָּׁקֵד שֶׁלְּךָ
מִצְטַעֲפוֹת בַּדֹּק שֶׁל בְּעָתָה
נְטוּלַת הַכָּרָה
אֲבוּדָה כְּמִי שֶׁכְּלוּאָה בְּצִינוֹק
מַתַּכְתִּי בברונקס
דּוֹהֵר בְּמִנְהֲרוֹת הַתַּחְתִּית
וְאִישׁ אֵינוֹ נִגָּשׁ
וְאִישׁ אֵינוֹ מְלַטֵּף
מוֹחֶה אֶת מִצְחך
מְעַרְסֵל, מְנַחֵם
כְּפִי שֶׁהֵיטַבְתּ
לַעֲשׂוֹת
11 תגובות
רחל בכר
ואוו רונית צמררת . תיאורים קשים של סוף הדרך, זו שנסללה לאדם עם היוולדו.
מרגו פארן
השיר מטלטל את ההווייה הפרטית וגם של המחשבה על האחרים
תמי
סוף ידוע מראש, עדין מעורר בעתה, ומלווה בכאב את ההולך ואת המלווה
תודה על השיר האמיץ לגעת
Orit Cohen
מרגש עד כאב
arikbenedekchaviv
אני מרשה לעצמי לשאול – האם לא חבר היידוע בלוואי, תואר השם, הזה: בַּדְּעִיכָה מִתְמַשֶּׁכֶת, או האם יש לבטל את היידוע של אות השימוש לפני דעיכה?
השיר הוא מסע ארוך, שתבניתו, כולל שמו מרפררים לשיר הידוע לשבועות: מי ברכב ומי ברגל. השיר לשבועות הוא שיר שמחה, חידוש אחד משלוש הרגלים, והכותרת בעצם אומרת: כולם, כל אחד בדרכו שלו ידיע לחגוג בירושלים.
על רקע שיר השמחה הזה – הכותרת של השיר שלנו מעוררת חלחלה, כי אין בה ולו מעט ניחומים או מזערה של הבטחה, שיש שלא יגיעו לא בכאב ולא ביסורים.
השימוש בצורה ההיפרבולית הזו, מי.. מופיעה לאורך השיר כמעט כמו רפרן [פזמון] או שירה חוזרת, אך מצטרפים אליה: סרטן, אש, מים, חנק, בביתו, במוסדו.. האפשרות של "מות נשיקה" מוגחכת באמצעות חזרה, לכאורה מיותרת, "מי מי מי", שבעצם מדגישה את נדירות המצב הזה.
אני רואה בשיר הזה המשך מחזור, ככל הנראה, של קינות על מות האם הנערצה והאהובה.
עד עתה הגעגועים לאם, לכוחה המרפא, לעיניה המופלאות בשירים השונים לא פינה מקומו לאמונה שאולי פעם ייפגשו.
עפרה בן-עמי
השורה המזכירה את לאונרד כהן תחת שם השיר מחזירה אותי לשיר שכתב המוקדש לנושא ולתפילת יום הכיפור השואלת את השאלה הזאת.
בגיל מסוים, ועם אובדן יקירים מתחילים לחיות בצל המוות. ויש עוד כמה תנאים.
השיר כמו מאלץ לשמור את נוכחותו של המוות בחיינו עם כל היראה שבדבר.
רונית
תודה למגיבות ולמגיב. אכן, עופרה. רפררתי לל' כהן משום שהשיר האלמותי שכתב בן שלושת הבתים, וכן לחנו, מבוססים על הפיוט העברי "ונתנה תוקף", הנאמר בתפילת מוסף בראש השנה וביום הכיפורים. ובאשר אלי – ריקה מרליגיוזיות באשר היא.
לאה צבי (דובז'ינסקי)
מודה שהשיר נורא קשה לי, חושבת הרבה על מות אמי והשיר שלך עורר בי המון כאב והזדהות, שיר כואב וקשה אבל כמו תמיד כתיבתך נפלאה !
רונית
תודה רבה, לאה:))
איתן.
אני מודה למשוררת על שיר שכבש את לבי, מודה למשוררת לבו של קורא, העולה במעלות הגבוהות של העשור התשיעי לחייו. ושוב, אני מבקש להודות למשוררת על שיר שכבש אותי.
רונית
תודה לקורא והכותב הנאמן שלנו:). ולכל היתר, כמובן. הבמה הזו יקרה מאוד ללבי. כעורכת וככותבת.