ריחות / טובה זהר

לאמא היו שתי חברות טובות. האחת, מעיירת הולדתן ברומניה, שושנה, והשנייה, ניצה, אותה פגשה בבית היתומים ברומניה, בתום מלחמת העולם השנייה.

לברוך, בעלה של שושנה היה רכב. רכב? סוסיתא עתיקה, מקרטעת ומשהקת, מחדירה ריח חריף של בנזין חונק לחלל המכונית, ולא חדלה להשתנק ולחרחר, ולו לרגע קט.

כשאמא הייתה מכריזה בעליצות באחד מסופי השבוע שברוך ושושנה יבואו לקחת  אותנו לטיול בשבת, צנח ליבי. שוב הסיוט הזה?

אותנו, הילדים, דחסו לאחוריים של הרכב, והמבוגרים ישבו במושבים מקדימה.

הייתי גרועה בנסיעות ונותרתי כזו עד היום. תמיד נבחשת במעיי תחושת קבס ובא לי להקיא.

וברכב "האלגנטי" של ברוך, בישיבה הסרדינית, התעצמה הבחילה שבעתיים.

בדרך כלל היינו עוצרים לארוחת צהריים באחת המסעדות על אם הדרך, ואני זוכרת היטב ששושנה הזהירה תמיד את ברוך: "שים לב מה אתה אוכל. יש לך קיבה עצבנית." והוא כדרכו לא הקשיב וזלל מכל הבא ליד.

ואני? ידעתי מה ממתין לי בהמשך הנסיעה. ותוצאות הארוחה אכן הופיעו כמו שעון שווייצרי. בדיוק כשהייתי נרדמת זה היה מתחיל.

ברוך היה מרביץ סדרה אימתנית של פלוצים קולניים שנשמעו כמו התותחים בסרט "תותחי נברון". (ההורים נהגו לקחת אותנו, הילדים, עמם בשבתות לסרטים בבית הקולנוע החדש בתל ברוך).

"אל תדאגו, ילדים", אמר ברוך את הריטואל הקבוע. "הקולות האלה הם מהאוטו. הוא התעייף". אולם הריחות חשפו את השקר. עתה, חוץ מריח הבנזין, נישא באויר הדחוס גם ריחם המסריח של הפלוצים, והתמהיל הזה חדר לכל נחיר ונקבובית בגופי.

לאחר סדרה אחת והפוגה קצרצרה, החלה סדרה שנייה, חצוצרתית ודוחה מקודמתה.

סוף סוף עצר הרכב. נשפכתי החוצה כל עוד רוחי בי, מהדלת האחורית שנפתחה. עתה הגיע תורו של טקס הפרידה הקבוע וייחול לפגישה נוספת במהרה.

לגמתי במלוא ריאותיי אוויר צח, נושאת עיניי מעלה אל הרקיע זרוע הכוכבים הבורקים.

בדרך הביתה, בחולות, אמא צחקה צחוק פרוע ואבא היסה אותה באיזה משפט ביידיש. בנדי, כלבנו, דהר לקראתנו, מכשכש בזנבו  ונובח בצהלה. חיבקתיו כמעט עד חנק.             

"בנות, היה לנו כיף, נכון?" הכריזה אמא.

"וכמה נעים לנסוע באוטו כשברוך נוהג"…