חיים ואני / קרן קולטון

אַתָּה לֹא מִסְתַּכֵּל בַּשָּׁעוֹן.

אַתָּה לֹא זוֹרֵק אוֹתִי הַחוּצָה

אַחֲרֵי חֲמִשִּׁים דַּקּוֹת.

אַתָּה מַנִּיחַ לִי לְהִשָּׁאֵר

כַּמָּה שֶׁאֲנִי צְרִיכָה.

אַתָּה לֹא מְאַבֵּד סַבְלָנוּת.

אַתָּה לֹא הוֹפֵךְ לְפָחוֹת מְרֻכָּז.

אַתָּה מַצְלִיחַ לְהָכִיל אוֹתִי

מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַזְּמַן.

אַתָּה מְסַפֵּר בְּדִיחוֹת

וּמְנַסֶּה לְהַצְחִיק אוֹתִי

כְּאַקְט טִפּוּלִי אוֹ כְּאַקְט אֱנוֹשִׁי.

אֲנִי אֵינֶנִּי צוֹחֶקֶת

אֲבָל כֵּן מְחַיֶּכֶת בְּנִימוּס.

אַתָּה טוֹעֵן שֶׁאֲנִי פָּחוֹת סוֹעֶרֶת

מִבַּסִּיבוּב הַקּוֹדֵם שֶׁלָּנוּ,

שֶׁהִתְבַּגַּרְתִּי וְהִתְמַתַּנְתִּי עִם הַשָּׁנִים.

אֲנִי אֵינֶנִּי מַסְכִּימָה

אֲבָל אֵינֶנִּי מְתַקֶּנֶת אוֹתְךָ.

אֲנִי מַשְׁאִירָה אֶת הַסְּעָרָה 

בִּפְנִים.

אֲנִי לֹא מַרְאָה סִימָנִים שֶׁל מְצוּקָה.

אֲנִי לֹא מַרְאָה סִימָנִים בִּכְלָל.

הַפָּנִים שֶׁלִּי חֲתוּמוֹת,

הַהַבָּעָה נֵיטְרָלִית.

אֲנִי לֹא חוֹשֶׂפֶת מָה שֶׁאֶפְשָׁר לֹא לַחְשֹׂף.

אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְאַמֵּץ כְּדֵי לִלְמֹד עָלַי מַשֶּׁהוּ

מֵהַבָּעוֹת הַפָּנִים, מִתְּנוּעוֹת הַגּוּף.

אַתָּה מִתְאַמֵּץ.

אַתָּה אֲפִלּוּ מַזִּיעַ

עַל אַף שֶׁחֹרֶף,

עַל אַף שֶׁקַּר.

אַתָּה בִּלְבוּשׁ קָצָר

וַאֲנִי מְכֻסָּה בִּשְׁכָבוֹת

שֶׁנּוֹעֲדוּ לְהָגֵן עָלַי מִפְּנֵי הַקֹּר

אֲבָל גַּם מִפְּנֵי דְּבָרִים אֲחֵרִים.

אַתָּה מִתְעַקֵּשׁ

אֲבָל גַּם אֲנִי מִתְעַקֶּשֶׁת.

זֶה מִשְׂחַק כּוֹחוֹת

חֲסַר תַּכְלִית.

זֶה מִשְׂחַק מִלִּים שֶׁאֵין לוֹ סוֹף.

אַתָּה לֹא נִשְׁבָּר

וְגַם אֲנִי לֹא נִשְׁבֶּרֶת

אֲבָל שְׁנֵינוּ נִסְדָּקִים בַּפִּנּוֹת.