עופי כלה / קובי ניסים
בהשראת תצלומים מאת גיא גלעד ז״ל
גּוּפֵךְ נִצְרָר בְּשִׂמְלָה לְבָנָה מִתְבַּדֶּרֶת,
הִנּוּמַת שְׂעָרֵךְ נִסְתֶּרֶת.
כְּמוֹ בָּלוֹן חוֹפְשִׁי אַתְּ עָפָה
עֲצוּמַת עֵינַיִם בְּזִוּוּגֵי הָרוּחַ.
קְשׁוּרָה בְּחוּט הַחֲלוֹם
נִשֵּׂאת מֵאֵלָיִךְ
נִשֵּׂאת בְּהִרְהוּרֵי כְּלוּלֹתָיִךְ.
מְרַחֶפֶת אֶל הַנִּסְתָּר
פְּקוּחָה לַיָּמִים שֶׁל מָחָר –
אֶפְשָׁר גַּם אֶפְשָׁר
שֶׁתַּאֲוִי לו
7 תגובות
meguido2012
ציור מאוד יפה!
רחל בכר
הצילום קבל לפתע חיים. אכן תמונה נהדרת ומילותיך משלימות ומושלמות. שנה טובה.
arikbenedekchaviv
בניגוד למשיבות – לא מכיר את הצילומים המדוברים, אז אני מתייחס רק אל השיר עצמו. ישנה איזו סתירה פנימית בתוך השיר – הכלה אינה פעילה כלל ועיקר. היא צרורה כמו חבילה או בהקשר סמנטיקת המוות היהודית-העברית "צרורה בצרור החיים" [מתה] או סמנטיקת הרחוב החילוני, כמו צרור לדרך, שמסמן ברוב המקרים נדודים, חוסר בטחון וחוסר וודאות. בהמשך השיר היא "בלון":, מטאפורת "החוט הנקשר אל הנישא ברוח" ככל הנראה בשל צורת "שמלת הכלה", ושוב המשחק הלשוני – זיווגי הרוח, "נישאת" [שהרי אישה נישאת לגבר], שוב העדר מוחלט של רצון אישי.
ואז מגיעה השורה התשיעית, "פקוחה לימים של מחר", אמנם אין ביטוי פיזי לרצון, ובכלל כל השיר עסוק בנסיון לזהות את עולמה, רגשותיה של הכלה, שהחוץ מזמין כמטונימיה להבין, והנה זה נאמר: – פקוחה. פקוח מסמן ידיעה, הבנה, ציפייה, אפילו קצת ערמומיות לצורך הענין.
הריחוף אל הנסתר, מתחבר היטב דווקא עם השורה החרונה – תאווי לו. החיבור הקלאסי בין כלה לבין מוות, עוד מימי אנטיגונה שכלולותיה היו קבר צר, וכך ראתה עצמה.
כדאי לשים לב לחרוז בסוף השיר:
מחר – אפשר [המילה אפשר חוזרת פעמיים, בצורה הצקובלת בעברית להדגשה כנגד טענה ניגודית..], בשל היות השיר לא מחורז וגם מצלולית לא מקפיד על סופי הטורים, הרי חרוז זה, על אף היותו פשוט מאוד לדעתי מסמן את הקשר העמוק בין הכלה לבין ה"מת" אליו היא נישאת? או לןסיטואציה של מוות? [ראה פיתוח רעיון בסוף התגובה.]
הסיום של השיר מחזיר אותי לתיאטרון "מוות" לכאורי שכתבה לאה גולדברג – "משירי הבן האובד", במיוחד שיר ב' ושיר ג' – שם הכלה אינה עושה ולו צעד אחד לקראת ה"בן האובד", שמתייחס לסמל נוצרי ענק, של החזרה בתשובה וחזרה אל האל, הסולח והמוחל תמיד. האם מוטיב הסליחה הזה מתגלגל אל דמות הכלה ברוח? זו שנעה בתוך חלומה, שנישאת מ"חלומותייך" [ודוק – לא חלומותיך, צורן השייכות הוא את! והשיר פותח ב- את!]? אני חוזר לטענה הבסיסית בקריאה שלי – הנמענת אינה פעילה, היא נגררת ונישאת והרהוריה הם הרהורי הדובר. האם כ-כלה של גולדברג, היא תעמוד בדלת ותפכור ידיה בדממה?
אחרון –
אפשר גם לקרוא את השיר בדרך אחרת לגמרי, נטולת הדרמה שהענקתי לו בקריאה הראשונה שלי. שיר כלולות, מאלה שנכתבו וגם נכתבים, שיר שנשים אולי שרות יחד עת הן מתארגנות לקראת החתונה. הכלה וחברותיה מתארגנות לחתונה.
"ערב הטבילה
הטבילה הראשונה במקווה יכולה להיות אירוע מרגש, רוחני וחגיגי, באותה מידה שהיא יכולה לייצר קושי, חרדה ומועקה. הדבר נכון לכל טבילה, אך בייחוד לגבי הטבילה לפני החתונה והיא לרוב גם הפעם הראשונה במקווה. חשוב להתכונן כראוי לטבילה, כדי להפוך אותה לחוויה מיטיבה. איך כדאי להתכונן לטבילה הראשונה? לא רק בהכנות הפיזיות ובלימוד ההלכות, אלא גם בהכנה רוחנית, במחשבה וקריאה על המשמעויות הרוחניות של הטבילה, בתפילה, בקריאת שירה וטקסטים וגם, בבחירה קפדנית של המלווה שלך בערב הטבילה. בעדות המזרח נהוג לערוך חגיגה נשית סביב הטבילה, עם חברות ובנות משפחה, בעוד שבעדות אשכנז נהוג להגיע רק עם מלווה אחת או שתיים למקווה. חשוב להתאים את הערב לכלה, ולראות שמנהג העדה שלה יוצר אצלה נחת ושמחה ולא לחץ או מבוכה. " [ הרבנית שרה סגל כץ באתר – מגזין גלויה]
בשיר הזה , עולה הפרדה חדה בין הגוף לבין הנפש, ואצלי בכל אופן מתעורר משהו הקשור לנישואי שידוך [התמונה שפורסמה לפני זמן לא קצר על נישואי בת האדמו"ר, עומדת במרכז צרורה בבגדיה וגבר אוחז ברצועה המחוברת אליה], נישואי ילדות וגברים מבוגרים.
כך או אחרת, שיר מעניין.
מקסים
לא ראיתי התצלומים שעוררו כתיבת שיר זה
ואני רואה בשיר את המסתורין החבוי בהתקשרות שבנשואין. קשר מלא תקווה לעתיד, מלווה בחשש קל עם ציפיה יומיומית לימים המשותפים ודרך התפתחותם. וסיומו החיובי של השיר המבהיר שבהחלט יתכן שאכן תהיה זו מערכת שהכלה תרצה ותאוה את בן זוגה לאורך כל התקופה, אל מול החשש שקים עם התקשרות ארוכת הטווח.
אהבתי את השיר והרגשתי אותו.
אילנה סיון
מוטיב מרכזי בעיני הוא אכן המתח בין "עָפָה" ו"מְרַחֶפֶת"לבין "קְשׁוּרָה" – בין הֱיות חופשיה להֱיות מחויבת – מתח אינהרנטי בחיי הנישואין הצפויים לכלה; והמתמצה כה יפה בכפל המשמעות של המילה "נִשֵּׂאת".
השיר נכתב בגוף שני, כפנייה אל הכלה-הנמענת, אך בסיום, יש מעבר לגוף שלישי (=נסתר), תיתכן כאן הזדהות עמוקה של הדובר איתה או אולי עם מושא התאווּתהּ…
שיר יפה ומלא יופי! תודה, קובי.
איתן..
מיזוג נפלא ומרגש של מלים ותמונה.
איילת שמעוני
שיר חלומי ואתרי