הרכבת שאני חוזר בה / יהודה ויצנברג ניב

הָרַכֶּבֶת שֶׁאֲנִי חוֹזֵר בָּהּ

מִדֵּי עֶרֶב נוֹתֶנֶת לִי כֹּחַ לְהַמְשִׁיךְ,

בְּכַרְטִיס אֶחָד אֲנִי נוֹסֵעַ

הָלוֹךְ-וְשׁוֹב.

הַבְּרוֹשִׁים בַּנְּסִיעָה

מוֹחֲאִים לִי כַּפַּיִם,

טִפּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹנוֹת מְקַפְּצוֹת

עַל אֶדֶן-הַחַלּוֹן.

אֲנִי יוֹשֵׁב בַּקָּרוֹן

שֶׁל הָ"לֹא מְעַשְּׁנִים"

צוֹחֵק לְנִפְלָאוֹת שֶׁאֲנִי רוֹאֶה בַּדֶּרֶךְ:

צִפּוֹר חוֹנָה עַל גַּג, חָתוּל מִשִּׁחֵר לְטֶרֶף,

כָּל מִינֵי דְּבָרִים

שֶׁבְּקֶצֶב הַחַיִּים הַמְּטֹרָף שֶׁלִּי

אֲנִי לֹא תָּמִיד רוֹאָם.

6 תגובות

arikbenedekchaviv

אוקטובר 24, 2023 ב11:55 am הגב

האם זה שיר טבע או שיר אווירה, האם הנוף מהחלון הוא עיקר השיר או הדובר הצופה בו ושר אודותיו?
הברוש, העץ הכי אהוב בשירה העברית, שר גם בשיר הזה, והסינסתזיה: טִפּוֹת הַשֶּׁמֶשׁ הָאַחֲרוֹנוֹת מְקַפְּצוֹת / עַל אֶדֶן-הַחַלּוֹן. מעוררת בי התרגשות בחיות הבלתי רגילה שבה.
אבל "הנפלאות" שהן "קטנות היומיום" לענ"ד הן מוקדו של השיר היפה הזה.

מיקי

אוקטובר 24, 2023 ב1:12 pm הגב

תמיד קשובה לקסמי שירתך העוסקים בטריוויאלי, בפשוט ביום יומי, ובכל פעם נפעמת מחדש מהיופי שבפשטות ובחירת המלים היפות, הנקיות. התמזל מזלך להיות נפעם כל יום מחדש מהמקום בו אתה נמצא. יש בזה משהו נוגע ללב ומרומם את הלב בו זמנית ואומר לכל משורר באשר הוא, שב וכתוב, אין לך צורך ביותר מהנעשה סביבך, המצברים הם בתוכך, המראות והרגשות הם כאן ועכשיו.
מיקי הראל, הפרופיל שלי נעלם משום מה…