אשת ראש הממשלה / נועה בוקר

אשת ראש הממשלה ירדה בגרם המדרגות של אולם הכינוסים של קריית שמואל בנעלי עקב שחורות ושפתון בצבע בורדו, מלוּוה בזרקור ירח גדול. ידה הייתה שזורה היטב בידה של האלמנה. האולם היה מלא אנשים וברקע נשמעה נגינה של קלרנית. הבטתי בהן מהצד.
זה אחר זה עלו הקצינים הבכירים וזקופי הקומה לשאת את דבריהם, האלמנה מחתה דמעה בממחטה רקומה והזמר החיוור מהמקהלה העירונית שר בקול צרוד בליווי קלידן.

נזכרתי בבוקר ההוא לפני שיצאנו לגן כרמל כשאבא עמד במטבח והכין לי חביתה, לבוש בגופיית סבא לבנה. נזכרתי בצליל של השמן הקופץ על המחבת, כמו חבורת ילדים על טרמפולינה חורקת, ואיך הוא ניגש להניח בידו הרחבה את החביתה על הצלחת המצוירת שלי, תוך כדי שהוא מחייך חיוך שהרים לו את השפם כמעט עד המצח. באותו רגע חשבתי שאבא עם שפם במצח זה מצחיק, אבל לא אמרתי לו כי פחדתי שייעלב.

אחרי הטקס יצאנו למסדרון שכבר היה ריק מכל המוזמנים החשובים שלא הכרתי. אשת ראש הממשלה נעלמה. רציתי להגיד לה תודה שבאה לטקס של אבא שלי, שלא ידעתי בכלל שהיא אמורה להגיע לטקס וכמה יפה זה שמכל הטקסים של כל החללים של כל המלחמות והאסונות בהיסטוריה של המדינה – דווקא לזה שלנו היא בחרה לבוא. הבחורה הג'ינג'ית מהקבלה אמרה שהיא בחדר הצהוב במבואה. שיערתי שאישה כמוה נוטה להתבודד יותר מאחרים. בכל זאת לקחתי נשימה עמוקה וניגשתי לדפוק על הדלת. תהיתי איך היא תגיב כשניפגש, מה תחשוב עליי? האם כשתסתכל בפניי תראה משהו גם מפניו של אבא? קיוויתי שכן. ככל שנפתחה הדלת כך גבר והלך קצב פעימות הלב שלי. להפתעתי, יצא אליי איש שרירי וגבוה בחולצה שחורה ותג שם כסוף שעליו רשום 'מייקל'. מייקל אמר בקול נמוך שאשת ראש הממשלה יושבת כעת עם משפחת החלל ואי אפשר להפריע לה. ניסיתי להגיד לו שאני משפחת החלל, שהחלל הוא אבא שלי ואני רק רוצה להגיד לאשת ראש הממשלה תודה ש…
אבל הוא לא נתן לי להמשיך וחזר פנימה. ידי מיהרה לאחוז בידית הדלת כדי לשמור אותה פתוחה, אך לא הספקתי והדלת נסגרה בפניי. כתפיי נשמטו בבת אחת. חלק ממני רצה להפנות את הגב, לרוץ במעלה מדרגות החירום אל גג הבניין, לנעול אחריי את דלת המתכת ולהשליך את המפתח מטה עד שייבלע בהמולת הרחוב. בסוף החלטתי להיעזר בחלון של החדר שהיה בחצר הפנימית הסמוכה.
לאחר סקירה קצרה של השטח עליתי מלאה תקווה על סלע קטן שמצאתי לא רחוק משם. נעמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מותחת כל שריר ושריר בגוף עד שנקרעו כמעט, בטוחה שאשת ראש הממשלה תבחין בי מייד ולא תוכל להתעלם. אבל מייקל הבחין בי לפניה ונעמד בגבו אליי – וגבו היה רחב כל כך עד שבשבריר שנייה נעלמתי לגמרי בצילו. לא ייתכן, חשבתי לעצמי, שאשת ראש הממשלה לא תשמע מילות תודה ממני. אבא לא היה מאפשר לדבר כזה לקרות, הוא לא היה מרגיש שלם אחרת. הוא היה עושה כל מה שהוא יכול כדי להשלים את המשימה, ממש כפי שעשה כשנהרג וכפי שאני צריכה לעשות כעת.
לאחר כמה רגעי מחשבה הבנתי שלא נותרה לי ברירה, אלא לנסות ולהבריח פתק לאשת ראש הממשלה מתחת למשקוף הדלת, בתקווה שמייקל הגדול לא ישים לב לפתק קטן כל כך. הרעיון מצא חן בעיניי. תלשתי דף מהיומן שלי ולקחתי עט מהג'ינג'ית של דלפק הקבלה. את הפתק קיפלתי היטב, ירדתי על ברכיי – ובעדינות רבה התחלתי לדחוף אותו אט־אט אל פנים החדר. הכול נעצר. קולות הרוח מהחלון, תנועת המפות על השולחנות מסביב ואפילו האוויר שנכנס לגופי ויצא ממנו. הייתה בזה מעין נחמה. לרגע דמיינתי את עצמי כך לעד, מזדקנת במרחב שבין הפְּנים לחוץ. לאחר כמה רגעים נוספים נפתחה הדלת. מולי עמד מייקל עם הפתק שלי אצלו, קרע אותו לחתיכות מול פניי, הניח אותו בידי – ונעלם שוב.

ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת תשע, אבל הסכימו ביניהם להישאר משפחה. כך, בכיתה י' כשכעסתי על אימא שהיא לא נותנת לי לנסוע לסוף שבוע באילת עם חברות והתחלתי לדחוס את הבגדים שלי לתוך תיק גב אפור של אדידס בצרחות שאני בורחת סופית מהבית – היא צלצלה לאבא. הוא ישב איתי בחצר מתחת לעץ הלימון שעות ארוכות, וגמר כמעט את כל חפיסת הפרלמנט לייט שאימא הביאה לו עם הקפה. ככה הבנתי שהוא דואג באמת. בסוף סיכם שהוא ואימא החליטו, וזה לא הולך להשתנות. אחר כך הוציא מכיסו גלויה עם תמונה של נמל אילת ועליה חתם בעט הנובע האהוב עליו: "אני מבטיח לקחת את הילדה הכי יפה בעולם לסוף שבוע באילת איתי עד סוף השנה, על החתום, אבא".

כבר נהיה מאוחר. כשהן יצאו מהחדר המאבטחים לא נתנו לי לגשת אליה ומיהרו להכניסה אל הרכב המשוריין שהמתין סמוך לפתח האולם. האלמנה חמקה במהרה בלי להיישיר אליי מבט. מבעד לחלונות של אולם הכינוסים החל להחשיך, ושוב ראיתי את עיגול הירח אבל הפעם בשמיים. הוא נראה רחוק מתמיד.
כעבור שבועות מספר צפיתי בנאום ראש הממשלה שדיבר על תקציב הביטחון. לכמה רגעים עברה המצלמה על פניה של אשתו ואז על פניה של האלמנה שישבה לצידה. הן לבשו חליפות מחויטות, הביטו זו בזו בנינוחות וצחקו צחוק חם כזה, כמו של הפסקת קפה בעבודה או כמו שאני רציתי לצחוק על השפם של אבא. חיפשתי את מייקל, הוא חסר לי לפתע. לבסוף הופיע גם הוא על המרקע, עומד מאחוריהן בידיים שלובות ובפרצוף חמור. הלוואי שהיה גם לי איזה מייקל, חשבתי לעצמי. אחד כזה עם גב רחב, רגליים עבות ותג שֵׁם.