להשקות עציצים / ענת קוריאל

כשמיכל יצאה עם בעלה עמוס מהקליניקה של הנירולוג, היא חשה בכף ידה את פירורי הכדור שנחתך לארבעה רבעים ומיששה את האבקה שתלווה את חייה מעתה ועד עולם.

הבשורה לא עשתה אותה מצוברחת וגם לא מבוהלת, מחשבותיה הפליגו ונדדו הרחק.

עמוס חפן את כף ידה בכפו ושאל אותה מה עובר לה בראש, והיא ענתה: "החיים שלנו עומדים להשתנות מיום ליום".

"גם ללא המחלה הם ישתנו, את לא מוכרחה לפזר לעצמך מוקשים", אמר לה. כשנכנסו אל האוטו פתח את תא הכפפות והוציא משם קופסה מרובעת עטופה בנייר זהוב, "מזל טוב אשתי היקרה, איך ההרגשה להיות בת 46?" "עם או בלי פרקינסון?" שאלה והם צחקו.

בקופסה נח צמיד זהב יפהפה, כשהוא ענד לה את הצמיד הדקיק והעדין הרגישה שהוא מכביד על זרועה, "זה בסך הכול קישוט עדין שאמור להיות בלתי מורגש". זה היה משונה בעיניה. הצמיד הקרין בהירות על צבע עורה והיא הביטה בו ממושכות מוקסמת.

בלילה נכנסה למיטה מוקדם והיה לה קר. היא התכסתה בשמיכה שנצמדה אליה בכבדות כאילו יש בתוכה משקולות. עמוס אמר שיש שמיכות דקות וקלות שמחממות לא פחות מזו, ומייד החל לחפש באינטרנט שמיכה מתאימה. כזו נמצאה במהירות. כשעמוס נרדם היא החלה להריץ בראשה את הזמן קדימה: ראשה כפוף, המקל מצמיח עוד רגליים והופך להליכון, ופתאום כיסא גלגלים מתקדם לעברה במהירות מטורפת וכמעט דורס אותה. היא הזיזה את המחוגים יותר מדי מהר. היא נזכרה בשכן הנכה שבכל בוקר לוקח את בתו הקטנה לבית הספר, הוא בכיסא גלגלים ממונע והיא ישובה על רגליו. הם מחויכים תמיד והברק שבעיני הילדה כאילו אומר לעולם: "יש לי משהו שלכם אין". השכן הזה נראה למיכל תמיד חזק ואיתן והמחזה שבה את ליבה כבר מזמן.

העיניים של מיכל לא מחפשות שלמות, הן מחפשות יופי כזה שצריך להסיר את כל העננים ששטים מסביבו כדי לגלותו.

כשיצאה מרחם אימה היה למיכל התינוקת כתם לידה סגול על הפנים שגלש אל הצוואר. כשמכרים ובני משפחה באו בחיוך גדול להציץ לתוך העריסה, חיוכם נמחק והתחלף מייד להבעת סלידה. גידול התינוקת היה מלווה ברגשות בושה, רק לאביה זה לא הפריע כהוא זה. הכתם נעלם עד שהגיעה לגיל חמש והיא החלה את לימודיה בכיתה א' כילדה רגילה, אך עמוק בליבה נצרבה לתמיד התחושה הזאת שהיא שונה ומבהילה.

אולי גם הפרקינסון ייעלם כמו הכתם וזו בכלל טעות רפואית… קיוותה בסתר ליבה.

עמוס גייס את כל זמנו הפנוי להפיכת הבית למקום נגיש ומתאים יותר למצב החדש. לאורך הקירות הוא התקין ידיות, שיהיה תמיד במה להיאחז. הוא סילק את כל השטיחים, שהרופא הגדיר כלא פחות מסכנת נפשות. הוא הזמין את חנן, איש המקצוע החביב עליו, שירחיב את הפתח למקלחת, והיו לו עוד תוכניות – את כולן כתב על דף שתלש ממחברת והסתובב איתו בבית. חנן ועמוס התיידדו ועמוס היה מוצא את עצמו נותן יד ולעיתים נדמה שהפך לשוליה של חנן. הם דיברו על כל נושא שבעולם: לאן המדינה הזאת הולכת, איזה אוכל טעים אשתו של חנן מכינה, הוא כינה אותה מטר וחמישים של טוב־לב ורודנות בו בזמן". "תאמין לי או לא, כשאני עושה מה שהיא דורשת היא מאוהבת בי, אחרת – מלחמה".

באחד הימים כשמיכל חשבה שאין איש בבית פרט לבעלה, היא הסירה את בגדיה כדי להיכנס למקלחת, הצטיידה במגבת נקייה, ואז פנתה לכיוון דלת חדר השינה כדי לסגור אותה. בפתח גילתה את חנן עומד מולה, המום, מביט בה עירומה לגמרי. מרוב בהלה ומבוכה היא טרקה את הדלת ולאחר שהלך ביקשה מבעלה למצוא איש מקצוע אחר. "לעולם לא ארגיש מולו נוח יותר", אמרה. הוא הנהן אך בערב ביקש ממנה להזמין שוב את חנן, "הוא בעל מקצוע משובח ואמין, מצרך נדיר", אמר.

לבסוף הסכימה לבלוע את הגלולה, ואפילו עברה בה המחשבה שהמחלה הפכה אותה לאישה נחשקת יותר. היא לא הרגישה שעמוס נרתע ממנה, להפך, הוא מתבונן בה לעיתים קרובות ובעיניו היא הבחינה במשיכה כבעבר.

***

עברו ימים של בכי וצחוק, לפעמים ידה של המחלה הייתה על־העליונה ולפעמים להפך. "הסירה של כולם מיטלטלת ברוח", אמרה לה שכנה אחת.

מיכל נרשמה לחוג פינג פונג, הטרנד החדש בקרב חולי הפרקינסון. היא שאלה בקבוצה המקוונת אם מישהו יכול לקחת אותה טרמפ. בתוך כמה דקות ענה לה אחד בשם עומר, חולה שטרם פגשה, והתנדב להסיעה. למוחרת כשיצא לכיוון ביתה, עדכן אותה מתי הוא אמור להגיע. מיכל ירדה להמתין, כשהגיע הוא נעצר בצד הדרך ומיכל מייד קלטה אותו אף שלא עשה לה כל סימן. היא נכנסה לאוטו בלי שאלות ורק אז פנתה אליו ושאלה "עומר?" והוא הנהן. פתאום התגנבה לראשה מחשבה איך זה יהיה להיות בסיטואציה אינטימית עם חולה פרקינסון, מה תרגיש שלא הרגישה עד היום, איזו תמונת עומק תפרוץ מהגוף המתמודד שלו ומה ידה הרועדת תאמר לבטנו כשזו תונח עליה.

כשנכנסה לאוטו איבדה את כל העכבות, היא אמרה לו שהוא חמוד ושהוא מוצא חן בעיניה. היא ראתה שהוא מופתע מהדיבור הגלוי שלה אך גם הרגישה שהיא מעירה אותו. כשאמר לה מה גילו היא נדהמה, הוא נראה הרבה יותר צעיר ונערי, לבוש בגדי ספורט כי חזר מאימון. באוטו הייתה תחושה של אוויר סתווי צח, ועומר הציע לה מסטיק מקופסת פלסטיק לבנה. היא לקחה שלושה, "לבלוע את החיים" היה מצב רוחה באותו הרגע. הוא סיפר לה שמאז אובחן הוא מרבה לעזור למתמודדים בהסעות, ובכלל הוא משתדל לעזור ולעשות טוב. עוד סיפר שאתמול מישהי, מתמודדת עם פרקינסון גם כן, שכנעה אותו לנסוע יחד לאיזה כינוס בצפון, וכל הדרך הלוך היא דיברה על המחלה עד שהתקשה לעמוד בזה ואמר לה, "בואי נסכם שבחזור לא מדברים על פרקינסון". "יש לומר שהיא השתדלה", אמר וחייך.

היא רצתה לשלוח את ידה לגעת בו, למשש את פניו, אבל איבדה את האומץ שתקף אותה כשנכנסה לאוטו. למוחרת הם קבעו לשתות קפה בבוקר במקום שלא ישבה בו זמן רב, אך הם גילו שהמקום נסגר. הם נדדו עד שמצאו להם ספסל חבוי בפארק. היא נשכבה על הספסל והניחה את ראשה על ירכיו, ובאופן פלאי צווארה שהיה תפוס כבר כמה שבועות שקע לתוך רגליו והשתחרר. היא הרגישה שהיא נבלעת לתוך סלע שחור עשוי ספוג ומזכיר כרית שמותאמת לצווארה. לא רכה ולא קשה מדי. עם הנעימות החמימה הזאת שהשתררה עליה היא אמרה בליבה, אני זקוקה רק לך. ראשה התרוקן, היא הקשיבה לסיפוריו והעפילה איתם מעלה כאילו היא עומדת להגיע לראש הר.

ואז הוא הודיע שהם צריכים ללכת לפני שאשתו תתחיל לחפש אותו – ונפשה צנחה למטה בבת אחת. בדרך הביתה ליטפה את צווארו, זה היה לה נעים באצבעות והוא לרגעים נרעד וחייך אליה. הוא גילה לה שמול ביתה מתגורר חבר שלו שרואה אותה כשהיא במרפסת, החבר הזה נוסע הרבה לחו"ל ונותן לו מפתח כדי שיוכל להשקות לו את העציצים "לקח לי חצי שעה לשכנע אותו שחולה פרקינסון יכול להשקות ארבעה עציצים", צחק. "בעוד יומיים הוא נוסע, תבואי איתי להשקות את העציצים שלו?" שאל. והיא אמרה "אולי" וצחקה צחוק פרוע.

היא חזרה הביתה ומצאה את בעלה טורח במטבח, מכין דברים שהיא אוהבת. היא חיבקה אותו והוא אמר לה בחיוך "לכי מפה, את מפריעה לי". היא נשכבה על הספה כי הרגישה רפיון וחולשה, בדמיונה ראתה את עצמה הולכת ברחוב ונופלת ושני גברים רצים לקראתה לעזור לה לקום. אחד כבר לא מספיק.

***

הם הלכו להשקות את העציצים וכשסגרו את דלת הכניסה הוא ביקש ממנה חיבוק. היא ליטפה את גבו הכפוף וחשבה שצריך לדבר אל גבו כמו שאנשים מדברים לעציציהם. בפינת העבודה מצאה פאה ארוכה ובלונדינית, היא חבשה אותה ויצאה לסלון, "איך אני?" שאלה, והוא צחק ואמר שאי אפשר לזהות אותה, "בעלך במרפסת, תיזהרי לא להתגלות". היא נעמדה מאחורי הווילון שהיה מעט שקוף והביטה בבעלה מטאטא את המרפסת וזורק עלים יבשים לפח. אחר כך הוא נשען על המטאטא והביט סביב.

הוא ראה את הווילון בדירה שממול נע כמו דגלי ים קטנים. עומר עמד מאחוריה ורעידות גופו על גבה הזכירו לה טיפות גשם. היא רצתה להתפצל לשתיים, אחת תישאר פה והשנייה תחזור הביתה. כשמתפצלים עלולים לאבד חלקים חשובים, חשבה ושאלה את עצמה מה איבדה עד כה.