יום או חלום / איתי גיסין

כשאני קם בבוקר אין לי מושג אם זה יום או חלום.

לרוב חלומות נמחקים מהזיכרון כשמתעוררים ובאלה שלי הכול נשאר – חי ודומם. בהתחלה לא קורה בהם כלום, אני פשוט מסתובב בדירה ומחפש, לא ברור מה, רק מסתובב ומקשיב, כאילו מחכה לשמוע משהו חדש, משהו ישן כנראה. משהו מוכר. בית. כשאני קם בבוקר אין לי בית.

אני עובר על הקירות ומחבר פינה לפינה, ארון למגירות, תמונות על הקיר חוזרות אליי לאט, ומדי פעם בזווית מסוימת של מבט עולה גם איזה קול, משפט מרוחק ולא ברור. זה משפט של אימא, אבל כשאני קם בבוקר אין לי אימא. אני מתחיל להיזכר שלא הייתה לי גם אתמול.

אני מציץ מהחלון ומחפש עיר. כשאני קם בבוקר אין לי עיר.

אני נזכר בחלום אחר מפעם, אבל באותו חלון. זה כמו חלום בתוך חלום, שם אני נופל קומה־קומה, מבקר שכנים ונפרד.

זה תמיד מתחיל לאט ואפילו נעים. את קומה ארבע ממש אפשר לראות מבחוץ.

גלי מסתכל בי ובטוח שבאתי שוב לשחק. הוא קטן ממני בשנתיים אבל משום מה בגבולות הבניין אין לזה משמעות. פעם בבית הספר הוא רץ אחריי בחצר ונעלב שברחתי ממנו כדי להישאר גדול וקשוח. אז עכשיו הוא שמח לראות אותי בחלון, אבל זה נגמר מהר כי אני כבר קומה אחת מתחתיו.

וזה גם תופס מהירות ופעם ראשונה שאני חושב שזה כבר לא הפיך. אני מתחיל להילחץ אבל בעצם זו לא הפעם הראשונה. כבר למעלה כשהסתכלתי למטה, הייתה לי תחושה שזה כבר לא הפיך. תחושה מוזרה כאילו אין לי כוח ברגליים לעמוד ואני נשאב מעבר לחלון. לא ברור איך זה יקרה, כי אני בערך בגובה של החלון וכדי ליפול אני צריך סולם קטן, אבל אני לא משתכנע ממש.

ועכשיו זה כבר בקומה של אלה שרבים כל לילה ומשלימים פעם בשבוע. ואותם אני ממש לא רוצה לראות כי זה היום של השולם בדיוק. בלילות שאני לא נרדם לפעמים אני ממש מרגיש איתם בדירה ושומע כל מה שהם אומרים, וביום הזה כל שבוע אני גם קצת מתרגש, ממש בגוף כאילו.

בקומה השנייה סגרו את המרפסת. פתאום אני נזכר איך אבא שלי התעצבן על זה ורצה להלשין בעירייה כי אין להם אישור ו"מה זה צריך להיות?" הוא אמר בוועד הבית. ועכשיו אני קצת שמח שאמרתי לו, "די, עזוב אותם, מה אכפת לך בכלל?" ואפילו שהוא כעס ואמר לי לשתוק, יש לי עכשיו על מה ליפול אם אצליח להישאר בקו ישר ולא להיסחף עם הרוח שמתחילה להרביץ לי חזק בפנים.

ועכשיו זה כבר לא כיף ואני לא מרגיש את המיטה בגב בכלל, כאילו התנתקנו אחרי ההמראה, ממש כמו הטיל הזה שמסיע את מעבורת החלל בעשר הדקות הראשונות להמראה, רק הפוך.

אני מרים את הראש בזווית שעוד יש לה נוף לים, זווית קטנה ועלובה אבל הים עוד שם, החוף שאני הכי אוהב עוד שם. אז אני יורד למטה, נופל על הרגליים להפתעתי – וצועד לחוף שלי.

רק בשבוע שעבר היו גלים, אני נזכר. גובה ברך בקושי אבל היה יום טוב. אזעקות, טילים – כלום לא עצר אותי כשהיו גלים. ועכשיו שקט נורא.

הרחובות ריקים ומלוכלכים. שאריות של דגלים מהפגנות עוד מתעופפות על מדרכות. אז יש עוד דגל למקום הזה. זה בטח סימן טוב, אני חושב. כשאני קם בבוקר יש לי דגל. יש דגל אבל אין לו מדינה.

אני מתחיל להבין שהתעוררתי. זה כבר לא חלום. עוד אנשים מתאספים מול החוף, על הגבעה. באופן משונה הם עם הגב למים. עם הפנים לעיר. למה שהיא הייתה לפני שבוע. באופן משונה הם מחייכים. באופן משונה גם אני.