שירה

חיים מרוצעים / רונית ליברמנש־ורדי

אפריל 6, 2024 /

כְּשֶׁגָּלִית מִבֵּיתֵךְ לְאַחַר קוֹנְסִילְיוּם "מִשְׁפַּחְתִּי"

לִכְאוֹרָה שֶׁאִלֵּץ אוֹתִי לְצַיֵּת

נוֹתַרְנוּ עִם הַמִּזְנוֹן הַחוּם שֶׁנַּפְשֵׁךְ

נִקְשְׁרָה בְּנַפְשׁוֹ עַל שְׂכִיּוֹת

חֶמְדָּתוֹ 

שְׁנֵי זוּגוֹת יָדַיִם וְלֵב אֶחָד מְנֻתָּץ

פִּנִּינוּ כְּמֵיטַב יְכָלְתֵּנוּ

נֶאֱלָצִים לְהַזְמִין

רוֹכֵשׁ תְּכוּלוֹת נַכְלוּלִי

וְקֹדֶם

לְבוֹאוֹ פָּתַחְתִּי אֶת אֲרוֹנוֹתַיִךְ

מְמַהֶרֶת

לַעֲרֹם בְּגָדִים וּבִגְדֵי יָם אֲרֻכֵּי

שַׁרְווּלִים

שֶׁנִּתְפְּרוּ לְמִדָּתֵךְ וְלִבְהִירוּת

עוֹרֵךְ

וְאֶת אַרְנָקַיִךְ הַמְּהֻדָּרִים

שֶׁהִזְמַנְתְּ אֵצֶל הֲרַצְעָן יְלִיד

בּוּקָרֵשְׂט מֵרְחוֹב הָעֲבוֹדָה.

אָהַבְתִּי לְהִתְלַוּוֹת אֵלַיִךְ לְדִירַת הַפַּטְיוֹ

הַזְּעִירָה, מַקְשִׁיבָה לָרוֹמָנִית הַמְּהִירָה

מִתְכַּבֶּדֶת בְּכוֹס תֶּה זוּג

מְבֻגָּר שֶׁהִלֵּךְ עָלַי קֶסֶם עִם

יַלְדָּה מְזֻנֶּבֶת, פִּינְצְ'רִית זְעִירָה

שֶׁיָּשְׁבָה

בְּחֵיקוֹ

שֶׁל אִיצִיק – מִי לַעֲזָאזֵל

עִבְרֵת כָּךְ אֶת שְׁמוֹ

אַחַת לְשָׁנָה הִזְמַנְתְּ תִּיק עוֹר חָדָשׁ

צוֹבֶרֶת בַּאֲרוֹנוֹתַיִךְ

תִּיקִים וְאַרְנָקִים מַרְהִיבִים

מֵחוּם וּבֵּז' וְעַד כְּחַלְחַלִּים –

שֶׁרֻבָּם הִתְבַּלּוּ בִּמְרוּצַת הַשָּׁנִים

וְהַיִּתְרָה

נֶעֶטְפָה וְהָעָבְרָה לְבֵיתֵנוּ

אֶת תַּכְשִׁיטַיִךְ

מָסַרְתְּ לִי בְּאַהֲבָה שָׁנִים קֹדֶם

לָכֵן

אֶת

בְּגַדַיִךְ

וּ"מְעִיל הַקּוֹנְצֶרְטִים" תָּרַמְתִּי

קוֹנָה בְּלֵב סָדוּק טֶרְנִינְגִּים

וּבְגָדִים "מַעֲשִׂיִּים"

שֶׁיְּשַׁמְּשׁוּ

אוֹתָךְ בַּמַּעֲבָר

לְבֵית

הַמְּהַלְּכִים,

הַיּוֹשְׁבִים

וּלְבַסּוֹף הַמֵּתִים לְמֶחֱצָה

הַלֹּא מְהַלְּכִים,

הַמְּזֻגָּגִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

12 תגובות

  • תמי

    אפריל 6, 2024 ב10:41 am הגב

    השיר אוניברסלי. נוגע בי, באחותי , שלנו אמא בת 91. ואנחנו מודעות לרגע. הכתיבה מאופקת וכואבת בעיקר דרך תזכורת לפריט מסויים זה או אחר. גם הקשר של אם בת בא לבטוי של נוכחות ואובדן
    תודה

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    אפריל 6, 2024 ב11:59 am הגב

    הפרידה מחפצים קלה יותר מאנשים, אוהבת את זרימת השיר והתיאורים היפים שלך רונית, תודה

    • רונית

      אפריל 6, 2024 ב12:54 pm הגב

      הפרידה מחפץ שהיה יקר לאדם שהלך מאיתנו לעולם אפשרי טוב יותר, אינו קל בהכרח. תודה, לאה.

  • רונית

    אפריל 6, 2024 ב12:40 pm הגב

    לא התכוונתי לכתוב מסה. אבל רוצה להסביר כמה דברים. "חפצים" מילאו תפקיד מרכזי בחיי יהודים ולא יהודים בני המעמד הבינוני ומעלה, שנולדו וגדלו במרכז אירופה ובמזרחה כעשור ומשהו לפני מלחמת העולם השנייה. גבר הוגדר על פי טיב החליפות שלבש, שלרוב נתפרו על ידי חייט; מגבעותיו ונעליו. אצל נשים, על אחת כמה וכמה. החל בביגוד הולם לארבע עונות השנה (בניגוד לשתיים ששוררות בישראל), לבנים וכותנות ותיקי נסיעות ותיקי יד וכובעים וכפפות ומעילים וצעיפים ומגפיים ונעליים וכיו"ב. וכל הנ"ל אמור היה להחזיק מעמד כל החיים ולעיתים כילה שניים או שלושה דורות, בניגוד למייד אין צ'יינה והרדי-מייד המתפרקים.
    אמי נולדה למשפחה בורגנית אמידה אבל נסיבות חייה טלטלו אותה למקום הלוהב הזה והיא נצמדה, להערכתי, לארנקיה ולתכשיטיה ושכיות החמדה שהביאה מ"שם", מבוקרשט הנפלאה קודם לפלישה/שחרור הרוסי. כאישה מעשית השתלבה כאן והוסיפה לקנות לעצמה מעמלה כ'אובר שווסטער' מוצרים איכותיים. מכל מקום, נדמה לי שזה ההסבר לדבקות בחפצים היפים.

  • brachelb

    אפריל 6, 2024 ב2:46 pm הגב

    מכמיר לב, איך יקירנו עוזבים ומותירים אחריהם את החפצים שהיו כל כך חשובים וקרובים ללבם. אבל היום זו אינה משמעות החיים? ליהנות מחפצים נאים, מוסיקה טובה בגדים יפים וכו'? האם עלינו לנהוג כנזירים להסתגף ולמנוע מעצמנו הנאה? ממש לא זו מהותנו לדעת ליצור לעצמנו עולם יפה יותר.

  • עפרה בן-עמי

    אפריל 6, 2024 ב3:24 pm הגב

    בעקבות השיר היפה הזה חשבתי על שמירת ״חפצי מעבר״ ועל מה שמחכה להם בסוף הדרך. כזאטוטים רבים ידבקו מי בשמיכה מי בחיה רכה (לי היה חתול); בבגרותנו, במעבר מעיר לעיר, או מארץ לארץ, נארוז חפץ או בגד שצברו ערך סנטימנטלי למרות שלא בטוח אם ייעשה בהם שימוש נוסף. ואילו בסוף דרכנו ימיינו אחרים את חפצינו וידמיינו אותנו עמם.
    רגע קשה שזכור לי אחרי מות אמי היה כשפתחתי את ארון הבגדים שלה וראיתי את חלוק הבית שלה, שלא יילבש עוד.

השאר תגובה