* / תמי קויפמן

מִיּוֹם לְיוֹם אֲנִי מִתְכַּנֶּסֶת.

מִן יָמִים שֶׁכָּאֵלּוּ

הָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת בִּכְבֵדוּת אֶת צְעָדַי

וַאֲנַחְנוּ מִשְׁתַּבְּלְלוֹת לִכְדֵי

גַּרְגִּיר

סִימָנֵי דֶּרֶךְ מִיָּמִים אֲחֵרִים לוֹקִים בְּחָסֵר

אֲנִי רוֹבֶצֶת מוּל הַנַּשְׁיוֹנָל.

דוֹקוֹ גֵּאוֹגְרָפִי מַבְטִיחַ לִי אֶת תְּנוּעַת דְּגֵי הַסַּלְמוֹן אֶל מַעֲלֵה הַנָּהָר כְּנֶגֶד הַזֶּרֶם נְחוּשִׁים אֶל מִרְבַּץ הַפִּרְיוֹן.

אֲנִי לֹא מִשְׁתַּכְנַעַת.

שִׁגְרַת הַלַּיְלָה מְדַבֶּרֶת שׁוּב עַל הַבִּלְתִּי.

אֶפְשָׁרִי שֶׁהַבֹּקֶר יָאִיר?