הֶרֶף עַיִן / נילי אמיר־סגל

הֶרֶף עַיִן שֶׁל מַבָּט
הֶרֶף רֶגַע שֶׁל שִׂמְחָה
דַּק מִן הַדַּק
הָרֶגֶשׁ הַזֶּה
בְּתוֹכֵךְ
קוֹרֵא אֵלַיִךְ
אֶל מָקוֹם אַחֵר
שֶׁבּוֹ אֵין כְּאֵב.

הֶרֶף עַיִן שֶׁל חִיּוּךְ
הֶרֶף רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה.

ניקוד: יאיר בן -חור

בשיר עדין כמו נימה דקיקה, לוכדת נילי אמיר-סגל הרף עין של חסד מתוך קשר עם הזולת. הרף עין הוא יחידת זמן זעירה מאוד. לעומתו רגע הוא יחידת זמן עצומה, ומכאן שבריריותה של החוויה. השיר מברך על החסד של המפגש עם הזולת, שאף הוא מתואר בצמצום כמבט, כחיוך, ומזקק את הרף העין של חסד המפגש במרחב הזמן של הבדידות. סופו של השיר חידתי. שתיקה יכולה לגלם היפוך של חיוך ושמחה, אך גם שקט מתוך קרבה, אי-נחיצות של דיבור. מכאן נגזרת זהירות על השמחה של המפגש עם הזולת. גם היא עדינה כנימה דקיקה.

10 תגובות

שרגא

אפריל 21, 2015 ב5:36 pm הגב

שיר יפה, עצוב שמח. כמה הכל שביר בעולמנו

חגית מ.

אפריל 21, 2015 ב6:07 pm הגב

שיר עדין ונוגע

זיוה גל

אפריל 21, 2015 ב6:23 pm הגב

כמו סרט צילום הרגיש לאור בזמן החשיפה של הצמצם קולטת המשוררת
את הרגע של התחושה והגעגוע (געגוע מעבר לרגע או לרגע הבא).

תמרה אור סלילת

אפריל 21, 2015 ב9:57 pm הגב

הפצעתה של התקוה למקום אחר שאין בו כאב… להרף עין של מנוחה מהכאב. מקסים ונוגע ללב.

חיים מזר

אפריל 23, 2015 ב5:48 pm הגב

השורה הפותחת "הֶרֶף עַיִן שֶׁל מַבָּט" מזכיר את שירה של רחל "פגישה חצי פגישה". הבזק של מבט המספר עולם ומלואו.
שלושת השורות בבית הראשון
קוֹרֵא אֵלַיִךְ
אֶל מָקוֹם אַחֵר
שֶׁבּוֹ אֵין כְּאֵב.

הן מאין קריאה לעבור למקום אחר ורחוק ששם אפשר יהיה לממש את האהבה. אבל זה מן הנמנע, כפי שזה נאמר בבית השני בשורה המסיימת את השיר "הֶרֶף רֶגַע שֶׁל שְׁתִיקָה". יש את הריאליה שלא מאפשרת זאת. האם הכותבת מתכוונת "למים גנובים ימתקו"? אולי סיפורה של החמצה עם הרבה כאב בצידה.