הישֵׁנים מעייפותם / פזית אלעזר
הישֵׁנים מעייפותם / פזית אלעזר
הַיְשֵׁנִים מֵעֲיֵפוּתָם
מְסֻדָּרִים מֵחָדָשׁ בְּקוֹמוֹת
וּלְאָבִי רַק מַצֵּבָה מְאֻבֶּקֶת
שֶׁאֵינִי מְבַקֶּרֶת לִרְאוֹת.
לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁבָּאִים לִדְרֹשׁ
אֲבָל נַפְשִׁי נוֹטָה לִשְׁכֹּחַ.
גַּם הַבֹּקֶר הָיִיתִי
ולֹא עָמַדְתִּי אֶל נֹכַח אֲבָנָיו
אֵל מָלֵא רַחֲמִים לֹא פָּלַלְתִּי לוֹ
רַק עָבַרְתִּי מֵאֵלָיו
נֶאֱלֶמֶת וְרֵיקָה אֶל הַחוּץ
בִּלְעָדָיו.
הדימוי "הישנים מעיפותם" שמיוחס למתים, הוא דימוי מקורי וחזק, בשיר שמתאר את יחסה של בת לאביה, שהלך לעולמו. הדוברת מציינת על דרך השלילה מה שלא עשתה – ואולי היא אמורה לעשות – בעמדה מול קבר אביה. "לא עמדתי…/…לא פללתי לו" . אין לדעת האם חוסר האונים נובע מעייפותה של הבת החיה, שמקורה גם באבל כבד, או מטיב היחסים בינה לבין אביה.
11 תגובות
ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)
אכן, סוגיית יחסינו עם הורינו – במיוחד לאחר הסתלקותם – היא חוויה אנושית שרובם של השארים חשים, לעתים קרובות בחוסר אונים ובתחושה שהמעגל לא נסגר. הורינו היו אנשים שהשפיעו כמעט טוטלית על עיצוב אישיותנו, לטוב ולרע, לפעמים – בניגוד לרצוננו והבנתנו. טבעי שהיו אי-הבנות שלא נפטרו לעולם. אם הבנתי נכון – שירה של פזית אלעזר מבטא בחוזקה את התחושות האלה.
לאה
יפה ורגיש
דוד אדלר
שיר יפה
ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)
ירשו לי עמיתיי הקוראים והמגיבים – הערה. כיוצר, ולא רק בתחום הכתיבה, אני יודע שתגובות ה"צרכנים". חשובות מאוד ליוצר. אין כל ערך בתגובות כגון: שיר יפה, שיר נחמד, שיר מרגש וכד', אלא אם כן אנחנו סתם מנסים להיות מנומסים. לטעמי, אם מגיבים, צריך לפרט יותר, לא כביקורת על השיר, אלא יותר איך אנחנו הבנו את השיר, מה הוא עשה לנו, לאיזה תובנות ומחשבות הביא אותנו.
רחל בכר
המשוררת אינה זקוקה לסממנים חיצוניים כדי לזכור את אביה. תפילת החזן "אל מלא רחמים", לא תמלא את החלל שנותר בליבה.
מהמשפט ". . . גם הבוקר. . . " אני למדה שביקוריה תכופים ונערכים בשעות הבוקר, אחרי לילות בהם הגעגועים אל אביה הדירו שינה מעיניה.
אך על אף נסיונותיה לשאוב נחמה ממנהגי האבלים, כמו תפילה או ניקוי המצבה, אין היא מצליחה לחקות אותם, כי אף אחד לא יוכל ללמד אותה מהו געגוע ואיך להתגבר עליו.
.בתוכה פנימה אביה חי וקיים.
איתן
לעודד שלום, לא מתוך סתם להיות מנומס., אני מוצא לנכון לתמצת את תגובתי בשתי מילים – "שיר יפה". ואולי עוד שלוש מילים- "השיר ריגש אותי".
יפעת גדות
שיר נפלא ומאד אמיץ ונקי – כך היא מרגישה את חסרונו של אביה – היא נאלמת וריקה אל החוץ – שום מנהג אבלות לא ימלא אותה… עצוב ומוכר.
דוד אדלר
לעודד
אין לי בעיה עם מטיפים בשער. להיפך אני אוהב מסרים נוקבים וכנים. אבל הפעם הופתעתי מדבריך שכוונו בין השאר גם אליי מסיבה פשוטה. אתה הרי מכיר היטב את גישתי הכללית בזכות משובים הדדיים איכותיים ( יפה, יפה מאוד, מקורי וכו') ולא תכניים (מהסוג שאתה כתבת לשיר זה). ולא רק את גישתי הכללית אלא גם הפרטנית, כפי שבאו לידי ביטוי במשובים הפרטניים שלי לספרי שיריך. גישתי זו מוכרת גם ע"י יוצרים רבים אחרים הנכונים להדדיות.
לא אאריך רק אציין:
1. לעיתים נראה לי שהתייחסות תוכנית, גם ברצנזיות, נועדו לעקוף את נושא האיכות השירית שהיא החשובה בעיני. זה אינו לטעמי.
2. אני מגיב רשתית כמעט אך ורק כאן בליריקה (בגלל קרבתי הרגשית לבמה זו) ותגובותיי הן כנות, לא מוטות ולא היו מעולם תגובות של נימוס. (גם זאת יכולת להסיק ממשוביי לספריך, אם לא הסקת זאת מתגובותיי כאן).
3. רק במקרים בהם אני חש די בוודאות (אף פעם לא מוחלטת) שדברי הלוואי התכניים המובאים מוטעים – אוסיף את דעתי, בעיקר אם אני סבור שיש בדברי הלוואי שהובאו כדי לפגוע ביוצר, אישית או אומנותית ואז גם אנמק.
4. ידועה העובדה שקוראים "מתחברים" לשירים העוסקים בנושאים הקרובים ללבם ולהתנסויותיהם שלהם. פחות מוכרת העובדה שקוראים "משליכים" מחייהם שלהם על שירים מבלי שכותביהם התכוונו לכך. במקרה דנן, אני דווקא חשתי (לא שידעתי) שהניכור לאבנים שאינם מייצגים את רוחו של האב היא המניעה את השיר. אך השיר היה יפה בעיני בלי קשר לפירוש זה או אחר. אך חשוב מזה – איני סבור שאני רשאי להכניס ראשי לספקולציה כזו או אחרת באשר ליחסה של המשוררת לאביה. מי אני? מה אני? שאעשה זאת.
ד"ר עודד ניב (נימקובסקי)
דוד יקר, אתה ידוע כמבקר ספרותי מנוסה ורב פעלים, אין להכחיש, ואתה כמובן זכאי להתייחס לספרות בדרכך. אני כשלעצמי לא עוסק בביקורת אלא בהתרשמויות. בהיותי איש תקשורת על פי השכלתי ועיסוקיי שנים רבות – אני מתייחס למסרים הרעיוניים והרגשיים שאני מקבל מחשיפתי ליצירה (כלשהי), מבלי להתמקד כלל ב"קריטריונים" מקובלים .כך אני גם כותב את שיריי וסיפוריי. אבל בוא לא נגזול "זמן מסך" ממדור ליריקה הנהדר, ונאפשר ליותר ויותר משוררים להציג את שירתם ולקוראים את תגובותיהם. שנה מבורכת לכולנו.
פזית אלעזר
תודה לכם שקראתם, אהבתם והגבתם לשירי. הוא חלק ממחזור שירים על אבי, שמופיע בספרי החדש, פנים רבות לה.
שמעון רז
השיר כה חדר ופעפע אל נפשי פנימה בעוררו געגוע עמוק לתמונות ילדות לצד אבי האהוב חיים בר שרה, המבקשת לה מענה עכשווי ותחייה מעין שחזור ארכיאולוגי של שכבות ורבדים של תקופות, דבר המזכיר כל שנה מחדש בחג הסוכות שלא בקרנו את קברו בשנים האחרונות כבעבר, גזירה על המת שישכח מן הלב,ולא רחצנו את המצבה במיים חיים ולא הנחתי אבני קדיש קטנות ריבועיות עם כיתובי יזכור ותנצבה שרכשתי לשם זאת,ולא הדבקתי בדבק מגע את התבליט של הספר הפתוח העשוי אבן המונח על משטח השיש הקר / החם, העידנים והעונות עוברים חולפים, אור וחושך לסירוגין,ולא אמרתי השכבה ופרקי תפילה ותהילים ולא הדלקנו נר על הקבר.יהי זכרך ברוך ונצור בלב כל אוהביך.