* / גבריאלה מורז

לֹא נֶאֱמַרְתִּי
עַד שֶׁאָמַרְתִּי אֶת עַצְמִי.

לֹא יָדַעְתִּי מִי אֲנִי
עַד שֶׁזָּקַנְתִּי מִכְּדֵי לִשְׁאֹל.
עַד שֶׁאָמַרְתִּי: "אֵין דָּבָר.
אֲנִי טוֹבָה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי
כִּי אֵין לִי זְמַן לְהִשְׁתַּנּוֹת."

השיר מתאר את קבלת ה"עצמי" ואת הפחד מפני ביטוי העצמיות. אולם סוף השיר מכיל החמצה, כאשר הדוברת "מקבלת" את עצמיותה משום שהזמן הולך ואוזל.

6 תגובות

לאה צבי (דובזינסקי)

ספטמבר 29, 2015 ב10:36 am הגב

התרגשתי מאוד לקרוא את השיר, אולי בגלל ההזדהות החזקה שיש לי עם המילים החזקות ואולי בגללי, אהבתי מאוד !!
תודה
לאה

תמרה אור סלילת

ספטמבר 29, 2015 ב11:02 am הגב

השיר מתאר את המצב הנפוץ שבו אנשים מרגישים בעלי ערך עצמי רק כאשר אחרים מעריכים אותם, ומרגישים שיש להם משהו ששווה לומר אותו רק כאשר מישהו מקשיב להם רוב קשב ומסכים איתם. אין ספק שזהו מצב לא נכון עבורנו, כבני אדם שרוצים לחוות את עוצמתם והעצמאות שלהם. כשאנו נוהגים כך אנו בעצם מוסרים את הכוח שלנו לאחרים. אני מאחלת לכולנו שנזכה להארה הזאת של "אני טובה כמו שאני" לא בגלל שאין זמן להשתנות אלא משום שזו המציאות.
תודה על השיר היפה.

זיוה גל

ספטמבר 29, 2015 ב11:57 am הגב

לקרוא את המילים הללו כשיר פילוסופי. והרי זמן האדם הוא כשבריר שנייה
זמן האדם החל מרגע לידתו ועד מותו. כך שסובייקטיבית וגם אובייקטיבית
תמיד נותר עוד מה לשנות, במיוחד בסוף הדרך או לקראת סיומה של דרך
שיר חכם: " לֹא נֶאֱמַרְתִּי עַד שֶׁאָמַרְתִּי אֶת עַצְמִי".
מזכיר לי את שירי "סוף הדרך" של לאה גולדברג אמנם שונה לחלוטין
אך דומה עבורי בהרהורים ובשאלות שהוא מעלה.

תודה