ארכיון תגיות: עודד פלד

שוטה הכפר ממונטניולה / עודד פלד

 
מוֹנְטַנְיוֹלָה הוא הכפר של הרמן הסה. שם כתב את "שָׁעוֹת בַּגַּן," פואמה נפלאה החובקת שמיים וארץ בנשימה אוהבת אחת, במחזורים של עבודת אדמה, עונות השנה, זרעים, צמחים, פרחים; אבל הדרך לכאן אינה סוּגָה בשושנים. כלומר, מכפר גָּאִיס, קנטון סט.גָאלֶן שבצפון-מזרח שוויץ, עשר שעות מפרכות של מסע בטרמפים [לא בכבישים המהירים, שוטרים אדיבים דואגים להוריד אותך מהם], אל ההר האדיר הזה, סמוך לאגם לוּגָאנוֹ, על גבול איטליה.
והנהג האיטלקי – סוף-סוף שפה ים-תיכונית חמה, מלווה בתנועות ידיים נרגשות, לאחר שבועות ארוכים של גרמנית-גרמנית-גרמנית בדיאלקט מקומי, מִבטא כבד, מִקצב איטי, היגוי מאופק – מוריד אותך בחושך, מתחת לגשר, ומשרטט לך קיצור דרך. טיפוס איטי על מרבדי שרכים של כמעט-חורף ממשמש ובא, חציית גדר אסורה, נביחות כלבים, ואחר כך הצומת והעלייה התלולה [חלקה ברגל, חלקה בטרמפים] בהר הנפלא הזה, הזרוע כפרים-כפרים, אל מונטניולה.
לא. אין צורך לחפש את הקבר. אתה מבין זאת מיד. כלומר, שער בית-הקברות פתוח ואפשר להיכנס גם בשבע בערב בלי לעורר חשד. אבל לשם מה? אם הֶסֶה ניסה להעביר בספריו תורת-חיים, הרי שֶׁ – אמת, בשנות השישים היתה לו פריחה נהדרת; להיט מבוקש על רקע מהומות הסטודנטים בקֶנְט, בֶּרְקְלִי, נָאנְטֶר והרובע הלטיני; אבל מה ביקש לומר, בעצם? שמיים וארץ. קמח ותורה. כמו בזֶן, במיתוסים עתיקים, בחסידות, בקבלה, אצל הדרווישים הסוּפִים.
ואם קיבלת, אפשר שתינתק מהגיגי תמרור המסע הזה ותצלול אל תוך הסובב אותך. בתים קטנים, בתים גדולים. בקתות אבן קטנטנות, וגם וילות-פאר שמכוניות ספורט איטלקיות הדורות [אַיי-יַי-יַי, מָזָרָאטִי, לַמְבּוּרְגִינִי] ואמריקאיות ארוכות חונות לצדן. כביש ראשי ברוחב של סמטה עירונית ממוצעת, בית-הארחה עשרים כוכבים לתיירים עשירים, וממש מולו – בית-קפה ישן, לשם נכנס כותב שורות אלה, מתיישב בפינה, מזמין אספרסו וחושב כי טוב, כי באה מנוחה ליָגֵעַ.
חבורת קשישים בשולחן הסמוך. חלקם שולחים מבטים חומדים לעבר בעלת הקפה והחזה הנדיב, חלקם מגניב מבט אל הזר התמוה שהזדמן למקום ומגלגל לעצמו סיגריית גָּלוּאָז, בוהה במפות המשובצות. ואז מתחיל האֶקְשֶׁן. קריצות, מלמולים באִיטָלְיָאנוֹ, ושוטה הכפר מתנודד בדרכו אליך ומתיישב לצידך. צחנת אלכוהול נוראה. מלמולים מקוטעים. "קוֹמוּנִיסְטָה!" תוקע לעצמו אצבע בחזה. "קומוניסטה!" ואיכשהו, תוך שימוש בתערובת מבולבלת של איטלקית וספרדית רצוצות ועילגות, אתה קולט שהשיכור העתיק הזה היה חבר מחתרת שלחמה במוסוליני בימים החוּמים ההם, שנות הבלהה והתופת של מלחמת העולם השנייה. אחר כך עזב. הגיע לכאן. ועכשיו מזמין שתי כוסיות ומפזר ביד רועדת כמה סיגריות על השולחן. צחקוקים בשולחן העתיקים. האיש מדבר נוֹן-סְטוֹפּ ולך תדע מה הוא רוצה. אחר כך: "קומוניסטה?" [שולח אצבע מהירה לעברי]. מהנהן אליו חזרה. חיוך רחב מתפשט על פניו הצמוקות, חרושות הקמטים. "קוֹמוֹ וָא?" "נוֹן צֶ'ה מָאלֶה." משפט שצץ בזיכרון מרומן ישן של חנוך ברטוב: "מה שלומך?" "לא רע."
טוב, עכשיו הוא מתרגש ממש. מצליח לקום על רגליו, איכשהו, גוחן לעברי ומדביק לי נשיקה מצלצלת על שתי הלחיים. בשולחן הסמוך גוברים הצחקוקים [הוא תפס פראייר], ואצלך, כמובן, הרהור בזק – לשמור על הישבן, לשמור על הישבן. מי יודע, אולי הוא חי עם עֵז עכשיו, תרנגולת, אספרגוס? ומגיע הזמן לקום ולצאת משם. האיש הולך וכושל, כושל והולך, וצריך לנווט אותו בכביש הצר, שלא ישים רגל בטעות לאיזו לַמְבּוּרְגִינִית-נאפופים. דרך ארוכה, מתפתלת, קור מחלחל בעצמות, ומתגנב שביב תקווה שיציע מקום לישון [רק מה, הישבן, הישבן]. הוא מתנודד כמו חֲסָקֶה עם משוטי יי"ש והשד יודע, אולי לא זוכר בכלל את הדרך. מגיעים לבית עזוב. מכניס אותי פנימה. מצביע על פינה במעלה המדרגות. חשוך. אפשר לסגור את הדלת ולהתחמם. "סִילֶנְסִיו,ֹ" הוא מסביר. כאן צריך לשמור על השקט. ואז אתה מבין שהמִבנה הזה ממוקם בדרכו הביתה. מבקש ליווי. "סוֹלוֹ, סוֹלוֹ מִיוֹ." חי לבד, האיש, ולא בוטח באף אחד.
שוב מסע פתלתל בסמטאות צרות, בין גינות קטנות, אדמה תחוחה מרופדת-עלווה, ולאורך כל הדרך נאום חוצב אדי אלכוהול: סטאלין – מָאלֶה [רע], ברז'נייב – פּוּטָאנָה [זונה], פִידֶל – אוֹמְבְּרֶה [גבר], טְרוֹצְקִי, צֶ'ה, מָאוֹ – כנ"ל. קומוניזם זה אנשים פשוטים, אה?
חיבוק ועוד חיבוק ומגיעים לפשפש קטן. שביל חצץ מוליך אל בית אבן גדול מאחור. האם הגיע למקום הנכון או פשוט עבד עלַי? חיבוק אחרון. נשיקת פרידה קוֹמָרָאדִית על שתי הלחיים, והאיש כושל פנימה. אתה חוזר אל הבית העזוב. מעביר את השעות הקטנות של הלילה בנים-לא-נים, כורה אוזן לכל זנב-רחש. עם אור ראשון מתחיל המסע מַטָּה. אתה מתחמם מהר. האנטנה הענקית בראש ההר ממשיכה להבהב, ובחצר אחת הכנסיות הקטנות, בסמוך להצטלבות הדרכים של ליל אמש – מזרקה. עכשיו לשטוף פנים, לגלגל סיגריית גלואז טובה ולהתגלץ' ללוגאנו שעל שפת האגם. קפה וקרואסון בפראנקים אחרונים ויציאה לטרמפיאדה הסואנת.
בוקר, להפוך תקליט לצד השני, לעמוד בשפת הכביש ולהרים אצבע עיוורת. עוד מעט יגיע יוגוסלבי נחמד במשאית ענק וייתן לנמנם עד אמצע הדרך.

אבא יהודה בקצה זקָנו של הרצל מְנַרְגֵל / עודד פלד

 
[לזיכרו של יהודה גיאת, שהיה לי אב מאמֵץ]

עין כרם, הלא היא בית הכרם המקראית, כפר מלבלב שנחל שׂורֵק החל את דרכו בו בימים קדומים. קיץ 1983. חום כבד מתפשט כבר עם שחר, ודומה שהאדמה פולטת הבל פיה בעננות קטנות, סמויות מן העין. פעמוני המנזר הפרנציסקני על שם יוחנן, הניצב במרכז הכפר, מְדַנְדְנִים בחלוף כל שעה. כאן, בתחתית המדרון הדרומי של הר הרצל, בקצה זקָנו של בנימין-זאב, באזור הנקרא ואדי התימנים, יושב ומְנַרְגֵל. שמש חיוורת מפציעה ויער בהישג-יד. יהודה גיאת יושב בחצר עם נָאדְרָה [אורה] אשתו, אחרי תפילת שחרית. ידו האחת אוחזת עכשיו בפִיַית הנרגילה והשנייה מגרשת זבובים. יהודה ז"ל ואורה, תיבדל לחיים ארוכים, היו לי למשפחה מאמצת – הם, בניהם, בנותיהם, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות, מאז דרכו רגלַי לראשונה בכפר, ב-1978.
  לא מדבֵּר כמעט, יהודה. קברו תינוק בחול, הוא ואורה, בדרך מתימן. וכשהגיעו לכאן, אחת הילדות שחלתה היתה מכוסה בסדין שחור. לא תכריך קבורה. בתימן נהגו לעטוף את המתים בסדין לבן. בשדה התעופה, לאחר נחיתת מרבד הקסמים, פירשו לא נכון או נהגו בזדון, במכוּוָן. אולי נחטפה הילדה ונמסרה לאימוץ. לך תדע. לאלוהים פתרונים. האם זה היה סוד שתיקתו? לא יודע. אולי אלה לקחי הזמן הנגרר, חוכמת חיים מצטברת של שנים על גבי שנים ארוכות שהפכה אותו לקוהלת שתקן. כך או כך, זמן רב עבר עד שלמדתי, בהדרגה, לקרוא את שפת גופו, מחוות ורמזים. וכשדיבר סוף-סוף, המשפטים הספורים שפיו ירה היו קצובים, חתוכים, מפולפלים כמו חווייג' בקפה מהביל.
  פעם שאלתי אותו מה הוא חושב על הדברים הנאמרים בטלוויזיה. הוא הרי יושב ושותק ובוהה במסך כמו אין שום הבדל בין כל הדברנים. אותו ערב הושיט לי פתאום, בפעם הראשונה, את פִּיַית הנרגילה, מחווה של קירבה, ומרוב תדהמה נחנקתי כמעט. סוללה של פוליטיקאים הופיעה על המסך שלפנינו [תשדירי בחירות, אם אינני טועה], וכולם מדברים גבוהה-גבוהה, דברי מליצה ורהב, איש-איש ממרום מושבו, מזווית הראייה הנשקפת ממנה. וכולם, בזה אחר זה, כמו להכעיס, עושים שימוש חוזר ונשנה בגוף ראשון רבים. "כולם אותו דבר," ענה. "מי שאומר כל הזמן 'אנחנו' במקום 'אני' זה רק בנאדם שיש לו תולעים." כך, חד וחלק, הכניס את כולם לשק אחד והשליך לכל הרוחות.
  ולפעמים סיפר קצת. סיפורים מתימן הרחוקה. שם היה רוקם ואפילו העסיק אצלו כמה נשים. אצלנו בתימן היה צדק, אמר פעם. מעולם לא התלונן על קיפוח עדתי או משאלת-לב שלא קרמה עור וגידים וּבָשָׂר שָׂמֵחַ שרוּחַ אלוהַ מפעמת בו. אבָל מְשָׁלִים היו באמתחתו, לקוחים מן העבר, מתימן. פעם סיפר על יהודי עני שהגיע לפת לחם ולווה סכום כסף ממוסלמי עשיר. כשהגיע מועד פדיון החוב, לא היה ליהודי העני כסף להחזיר. בא אצלו המוסלמי העשיר וראה אותו חולב את העֵז היחידה שנותרה לו ליד פתח הביקתה הדלה. תפס העשיר את העֵז ושחט אותה לנגד עיניו. השמועה עשתה לה כנפיים וכשהגיעה לאוזניו של מוכתר הכפר, רתח הוא מזעם. ציווה להביא לפניו את היהודי והמוסלמי והורה להם להתחלף בבתים. כך זכה העני ברכושו של העשיר, וזה ירד למדרגת אביון. ללמדךָ שלא שוחטים לבנאדם את העֵז האחרונה שלו. צֶדֶק.
  אבל עכשיו השמש מתרוממת אט-אט וזורחת לו פה. עולה ובאה ממזרח, מירושלים העיר. אורה מקוששת עצים ומדליקה מדורה קטנה. חולבת את העיזים. מאכילה את התרנגולות. מכינה את הנרגילות ליום חדש. יהודה קורא הרבה בספר הספרים. עולה בשבתות לבית-הכנסת התימני הקטן שבמרכז הכפר, "משכן יעקב". לפעמים נלוויתי אליו ותמיד-תמיד נתקל ראשי במשקוף הנמוך. כשחזר מבית-הכנסת, היה ממשיך אל היער. פעם ארבתי לו בסיבוב, ואותת לי להתלוות אליו. נכנסנו ליער, שם התיישבנו בין העצים, לא לפני שבנה סביבנו מעגל של אבנים קטנות. היתה רוח קרירה ויהודה שתק. שעתיים תמימות שתק. ותלה מבטו ברכס ההר שממול. אינני יודע אם היתה זו הארץ המובטחת עליה חלם, אם עיניו נכספו עדיין לרגלֵי המְבַשֵׂר, אם כרה אוזן למרכבת אש דוהרת, אם תָּרוּ עיניו אחַר קשת בענן.
  חזרתי לכאן כעבור חמש שנות היעדרות ומצאתי אותו שוב, יושב ומְנַרְגֵל בתחתית המדרון הדרומי של הר הקרוי על שמו של חוזה. לרגלֵי בנימין-זאב. בקצה זקָנו ממש.

ורוח אלוהים / עודד פלד

 
וְרוּחַ אֱלֹהִים עַל פְּנֵי תְּהוֹם רוֹבֶצֶת כִּסְנֶה בּוֹעֵר
לֹא אֻכָּל, לַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ חַתְחַתִּים אֶרֶץ לֹא זְרוּעָה
פָּנִים תָּאִיר עַד בּוֹאָם מְחוֹז חֵפֶץ זָב תֹּם וּדְבַשׁ
 
אַשְׁרֵי הַהוֹלְכִים בָּרוּחַ יוֹשְׁבֵי תַּחַת גֶּפֶן וּתְאֵנָה
אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים קוֹצְרִים בּוֹצְרִים וּמוֹסְקִים
בִּיגִיעַ כַּפַּיִם אַשְׁרֵי עֲנִיֵּי רוּחַ וְיִשְׁרֵי דֶּרֶךְ
כִּי לָהֶם חֶדְוַת עוֹלָמִים בִּרְכַּת אֱלֹהַּ
מוּשֶׁטֶת אַשְׁרֵי רוֹדְפֵי שָׁלוֹם
וּמַצְנִיעֵי לֶכֶת כִּי בְּמַעְגְּלֵי
צֶדֶק יַנְחֵם
 
וְעוֹד לֹא אָמַרְנוּ דָּבָר. הִנֵּה, עֶרֶב לְעֶרֶב
יִשַַּׁק דִּמְדוּמִים וּבֹקֶר לְבֹקֶר שַׂרְעַפֵּי
יְקִיצָה. וְלֹא אָמַרְנוּ שֶׁמֶשׁ חִוֵּר מַפְצִיעַ
חַשְׁרַת עַנְנֵי חֹרֶף מַסִּיעָה מְטָרוֹת
פְּזוּרִים לְהַרְווֹת צִמְאוֹן יְשֵׁנֵי עָפָר
 
הִנֵּה מַיִם רַבִּים וְרוּחַ אֱלֹהַּ עֲלֵיהֶם
הוֹלֶכֶת צוֹלַחַת מִשְׁבָּרִים
בְּקוֹל דְּמָמָה דַּקָּה
 
זֶה הַדָּבָר הַחֲמַקְמַק, לּא מוּחָשׁ
נִסְתָּר מִבִּינַת-לֵב, אֵלָיו נַחְתֹּר
בְּבוֹא שְׁעָתֵנוּ עַל נְהַר
הַלֶּתֶה

עכשיו כשבחדר מדנדנים פעמוני תודעה / עודד פלד

 
עַכְשָׁו כְּשֶׁבַּחֶדֶר מְדַנְדְּנִים פַּעֲמוֹנֵי תּוֹדָעָה
כְּסוּפָה שְׂמֵחָה בְּחֶלְקָהּ וְעֵץ אַלּוֹן מִבַּעַד
לַחַלּוֹן כְּעֲנָק יִתְנַשֵּׂא, עַכְשָׁו בְּדִמְמַת
אַחַר צָהֲרַיִם מְנֻמְנָמִים יָבוֹא הֵלֶךְ
לִשְׁכַּב יְצוּעַ עֵשֶׂב לָשִׂים
רֹאשׁ וְלָנוּחַ. הִנֵּה שֶׁמֶשׁ נוֹטֶה
לַעֲרֹב וַעֲנָנִים נִצְבָּעִים אַט-אַט
אָדֹם עַז. עוֹד מְעַט תְּנַשֵּׁב רוּחַ
עֶרֶב קַלִּילָה וּבְשׂוּמָה בְּחָצֵר
אֲחוֹרִית עֵת פֵיוֹת לַיִל
בְּחֵן תְּפַזֵּזְנָה

ניקוד: יאיר בן־חור

בצבעים חמים געגוע נפקח / עודד פלד

א
מַה לּוֹ לַגַּעְגּוּעַ נִפְקָח בִּצְבָעִים חַמִּים, לְרֹאשׁוֹ הִלַּת
שַׂרְעַפִּים וְרָקִיעַ זָהֹב מֵעָלָיו נִפְרָשׂ. הִנֵּה גַּעְגּוּעַ
לְבֶן־שֵׂעָר אַדֶּרֶת תְּכֹל לְמָתְנָיו, קָם לַחֲזוֹת מַרְאוֹת
קְדוּמִים אֲלֵיהֶם יַעֲרֹג. גַּעְגּוּעַ אֶרֶךְ־רוּחַ לְחָיֵי
נְשָׁמָה יִצְבֹּט אַדְמוּמִית בְּפָנֶיהָ יַפְרִיחַ וּבְכִיסָיו
מִרְקַחַת גְּוָנִים לְצַיֵּר מַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים
בְּסֻלְּמוֹת חֲלוֹם:

ב
בִּצְבָעִים חַמִּים עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר יִכָּתְבוּ
מִפְעֲלוֹת גַּעְגּוּעַ שְׁלִיחַ אֱלֹהַּ תָּר זְמַנִּים
שָׁב לְהַזְכִּיר נִפְלְאוֹת עֲלוּמִים לְהַמְתִּיק
לֵילוֹת בְּנִיחוֹחַ בָּשׂוּם צֳרִי וּמָזוֹר בּוֹ
לְנַחֵם כָּל נֶפֶשׁ בַּצַּר לָהּ, לְהַחֲיוֹת
יְשֵׁנֵי־עָפָר בְּזִכְרוֹן הֵלֶךְ נָע וָנָד
עֲלֵי אֲדָמוֹת:

ג
בִּצְבָעִים חַמִּים גַּעְגּוּעַ נִפְקָח, צֵל בּוֹ
וְאוֹר וּמְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל מִתְנַגְּנוֹת
לְהַרְעִיד לֵב שׁוֹמֵעַ וְאֹזֶן רוֹאָה
כְּאוֹרְחִים לֹא קְרוּאִים בַּפֶּתַח יְהַסְּסוּ
עִם רֵאשִׁית כִּסּוּף שֶׁאַחֲרִית לוֹ אַיִן.
הִנֵּה גַּעְגּוּעַ יוֹלִיד גַּעְגּוּעַ וִנִגּוּן
נִגּוּן יוֹלִיד עַד קֵץ הַדּוֹרוֹת
עֵת יִכָּתֵב: בְּרֵאשִׁית
הָיוּ שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה

ניקוד: יאיר בן־חור

כי אחים / עודד פלד

כִּי אַחִים בְּנֵי-חֲלוֹף אֲנַחְנוּ
אַחִים לְאַחֲרִית רֵאשִׁית
עֲלוּמִים וְשֵׂיבָה. קַשּׁוּבִים
כָּל יָמֵינוּ לְצִפּוֹר הָעוֹלָם
זָנִים מְלֹא עֵינֵינוּ מִיפִי
טֶבַע שֶׁשְּׁכִינָה בְּהֶרֶף
מִקְסָם עָלָיו שׁוֹרָה

זֶה הַגַּן
אִם עֵדֶן
אִם תֹּפֶת
לְעֹמֶק סוֹדוֹ
לֹא יָרַדְנוּ
בַּנִגְלֶה יִסְתַּתַּר
וְלָנוּ פְּרוּסוֹת
שָׁמַיִם בַּחֲלוֹם
נִפְקָחוֹת לְצַיֵּר
פְּנֵי הַבָּאוֹת

כִּי אַחִים אֲנַחְנוּ
לַלֶּחֶם הַטּוֹב
וּלְמַיִם חַיִּים
עֶרְגָּה תּוּגָה
וּמָשׂוֹשׂ בָּנוּ
לֵב רָחָב
וְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה

כִּי יִרְאֵי-אֱלוֹהַּ
נָבוֹא שַׁעֲרֵי חֹרֶף
לְהוֹחִיל עַד
שֹׁךְ זַעַם
עַד 'יִמָּלֵא
שְׂחוֹק פִּינוּ
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה'

מתוך הקובץ "קשובים לציפור העולם" שראה אור זה עתה בהוצאת עמדה

מי ששמע באוזני רוחו / עודד פלד

מִי שֶׁשָּׁמַע בְּאָזְנֵי רוּחוֹ נִגּוּן פְּלָאוֹת
וְהָלַךְ לִבּוֹ שֶׁבִי אַחַר דִּמְיוֹנוֹת
בְּשִׁבְתּוֹ לְבַדּוֹ [אַחַר צָהֳרַיִם
מְדַמְדְּמִים לְעֵת חֹרֶף]
יֵדַע עֲנָוָה וְיִרְאַת אֱלֹהַּ
כָּבוֹד לְכָל חַי וְשָׁלוֹם
עִם אָדָם בְּבוֹאוֹ בְּצֵאתוֹ
וּבְכָל אֲשֶׁר יֵלֵךְ

אדם שחי חיים רוחניים כיוצר או כאיש רוח, מפתח רגישות מיוחדת כלפי הסביבה, אך ישנם גם אנשי רוח מזוייפים.

בחולות הנודדים של מחשבתך / עודד פלד

בחולות הנודדים של מחשבתך / עודד פלד

לאורה

בַּחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים
שֶׁל מַחֲשַׁבְתֵּךְ
אַתְּ נִשֵּׂאת
אִי בַּזֶּרֶם
הַזּוֹכֵר:
 
אָבִיב לְאָבִיב
יִשַּׁק אֹמֶר
וְחֹרֶף לְחֹרֶף
דְּבַר סֵתֶר
יִלְאַט.
 
בַּחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים
שֶׁל מַחֲשַבְתֵּךְ
קַיִץ וּסְתָו
בִּמְשׁוּבַת סְחַרְחֵרָה
וְשֶׁמֶשׁ מִגִּבְעוֹן
וְיָרֵחַ אַיָּלוֹן
בִּפְלִיאַת תּוֹדַעְתֵּךְ
חוֹפְזִים
לִטְבֹּל.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר אהבה נפלא הרומז להמינגווי ולמקרא

אפלולית בין שמשות / עודד פלד

אפלולית בין שמשות / עודד פלד

אַפְלוּלִית עֲרֵבָה לָעַיִן בְּשִׁלְהֵי קַיִץ בּוֹאֲכָה מַלְכוּת סְתָו
חֲמִימָה וּבְשׂוּמָה תַּחֲלֹף בַּדֵּי עֵצִים בִּפְאַת חָצֵר אֲחוֹרִית
כְּגַנָּב חוֹפֵז בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּשְׁלַל סוֹד לְזַנֵּב.

ניקוד: יאיר בן־חור

מעבר עונות מן הקיץ אל הסתיו, מעבר שמתרחש בחטף ובחפזה כהרף עין, והמשורר מצליח ללכוד אותו.

חרמש-סהר דקיק / עודד פלד

חרמש-סהר דקיק / עודד פלד

חֶרְמֵשׁ-סַהַר דַּקִּיק בִּרְקִיעַ טוּרְקִיז נוֹגֵהַּ
וּמְסוֹקִים חָגִים מִמַּעַל בְּטִרְטוּר עָמוּם.
שְׁעַת עֶרֶב בַּשָּׂדֶה. פְּאַת שָׂדֶה. תַּחַת
אֵיקָלִיפְּטוּס בּוֹדֵד. כְּנַעֲנִי
דְּרוּךְ-אָזְנַיִם לִימִינֶךָ. לֹא יָנוּם
וְלֹא יִישַׁן שׁוֹמְרֶךָ. מְרַחְרֵחַ
אוֹרוֹת דּוֹלְקִים וְכָבִים,
פְּסָגוֹת גּוֹלָן, מֵעֵבֶר
לַיַּרְדֵּן הַהֲרָרִי.
וּמְאוֹרוֹת-תָּמִיד
בִּשְׁמֵי-שָׁמַיִם תְּלוּיִים,
מִשְׁבְּצוֹת-רָקִיעַ חַף
מֵעָנָן.
 
חֹרֶף בְּחִתּוּלָיו.
נְשִׂיאִים אַיִן גַּם
גֶּשֶׁם לֹא וְאַךְ רוּחַ
קַּלִּיל לוֹ אָצָה הַדֶּרֶךְ
כְּמוֹ חוֹשֵׁש בַּנֶּשֶׁף
לְאַחֵר.

תמונת לילה בגליל המזרחי, שקט, הרוח נשמעת, אך אין שלווה, הגבול קרוב ודרוך