ארכיון חודשי: יוני 2016

ירושלים של אבא / איתן קלינסקי

ירושלים של אבא / איתן קלינסקי

מוקדש באהבה רבה לאבי, ראובן קלינסקי, בן פתח תקווה, שהתייתם מהוריו וגדל בבית היתומים דיסקין בירושלים.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
לֹא הָיְתָה לְאַבָּא עִיר הָאֱמֶת
הַר ה'
לֹא הָיָה לְאַבָּא הַר הַקֹּדֶשׁ.
 
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה – אָהֳלָהּ בְּפָנָיו
חִוְרוֹן עִוְעִים
וְלֵילוֹת פּוֹשְׁטִים כָּל מוֹסְרֵי צַוָּארָם
לִתֵּן בְּצַוַּאר צֶלֶם שָׁדוּף
בִּנְתִיב בַּלָּהוֹת נוֹזֵף וּמִתְפַּתֵּל
בֵּין כָּתְלֵי בֵּית הַיְתוֹמִים דִיסְקִין.
 
וּבַמֶּרְחָק הַנֶּעֱלָם מִירוּשָׁלַיִם שֶל מַטָּה
עָלָה אָבִי בְּקַו הָאֹפֶק,
עֵירֹם וְעֶרְיָה מֵאֱמוּנָה,
לְהִשָּׁפֵט בְּמַעֲלוֹת שָׁמַיִם.
 
קוֹלוֹ הַמַּתַּכְתִּי וּלְעִתִּים הַמְגַמְגֵּם
נִסֵּר אַט־אַט כֵּס מָרוֹם –
לֹא עֶלְבּוֹן שְׁנוֹת יַלְדוּת
גְּנוּבָה וּמְיֻתֶּמֶת בִּירוּשָׁלַיִם
תָּבַע שָׁם אַבָּא,
גַּם לֹא עֶלְבּוֹן
עֵינַיִם רְעֵבוֹת לְלֶחֶם
בְּבֵית הַיְתוֹמִים דִיסְקִין –
רַק אֶת שְׁתִיקָתוֹ הָאִלֶּמֶת
הִנִּיחַ כְּשַׁי לְעוֹלָה
לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה.
 
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה
נָזְפָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
וְאָסְפָה לְחֵיקָהּ אֶת אַבָּא.

ניקוד: יאיר בן־חור

* / ליאת סימון

* / ליאת סימון

יָכֹלְתִּי
וְכִמְעַט הִצְלַחְתִּי
לִשְׁכֹּחַ אֶת עָרְפּוֹ
הַמֻּפְנֶה אֵלַי
מִתְגָּרֶה בִּי
מְחַזֵּר אַחֲרֵי הֶעֲתִיד.
יָכֹלְתִּי
וְאַף הִצְלַחְתִּי
לְעִתִּים, לִפְרָקִים,
בֵּין מִפְרָצִים,
לִשְׁכֹּחַ מֶה הָיָה עֲבוּרִי
אֵיזֶה אִי שֶׁל חַשְׁמַל עֲבוּרִי.
יָכֹלְתִּי
וּלְבַסּוֹף הִצְלַחְתִּי
לְהַנִּיחַ לוֹ לְהֵעָלֵם
לְהַנִּיחַ לִי לְהֵעָלֵם
וְאָז
לְהָגִיחַ
אֶל תּוֹךְ הַיָּמִים

יסורי פרידה והתאוששות

שפה / תמי קויפמן

שפה / תמי קויפמן

אִמִּי מְדַבֶּרֶת אִתִּי
בְּעִבְרִית
וּכְשֶׁהִיא נִזְכֶּרֶת בְּדִבְרֵי חֲכָמִים הִיא
מוֹרִישָׁה לִי אוֹתָם בִּשְׂפַת
אִמָּהּ מְנִיחָה אוֹתָם עַל שְׂפָתַי
שֶאֵנַק.

וּכְשֶׁאֲנִי נְטוּלַת שָׂפָה, קוֹלוֹ שֶׁל
אֲבִי מִתְדַּפֵּק עַל דָּפְנוֹת לִבִּי
שֵׁשׁ כָּפוּל שְׁמוֹנֶה, שֵׁשׁ כָּפוּל תֵּשַׁע, שֵׁשׁ כָּפוּל

אַתְּ לֹא מְבִינָה

מֵאָז, הַמִּלִּים שֶׁלִּי נוֹשְׁמוֹת, וּמַנְשִׁימוֹת,

אִתְּכֶם,
אֲנִי מְדַבֶּרֶת עִם הָרֶוַח,

הָרֶוַח
שֶׁבֵּין הַמִּלִּים

השפות המקוריות, שפת האם ושפת האב, מכוננות את השתיקה שממנה נובעת השירה.

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר
אֶת דָּרְכֵי כָּל הָעוֹלָם.
כְּנָפֶיהָ מַגִּיהוֹת עַל סְבִיבוֹתֶיהָ.
אֲהוּבָתִי אֵינֶנָּה עוֹד נַעֲרָה
לֹא תִּכְרַע לִפְנֵי הַשֵּׁד
לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת בְּעֵינֶיהָ.

אֲהוּבָתִי יָצְאָה לָתוּר
אֶת דָּרְכֵי כָּל הָעוֹלָם
בְּפִנּוֹת נִסְתָּרוֹת שֶׁל גּוּף הָאֵל
הַשְּׁמֵימִי עִם הֲבֵל הַחַיָּה.
מִי לֹא יִשָּׂרֵף?

וישורר המשורר את אהבתו לאוהבתו, ביצרו צימודים של ניגודים: אהובה שנחלצת מכבלי המין-מגדר ב"יצאה לתור את דרכי העולם", משל הייתה נסיך קדום ונועז, בהתעלמה מסכנת החרב המתהפכת; שכן היא עצמה בבחינת חרב מתהפכת, כשמיד לאחר מכן מתואר אל שמימי בניגוד לשד, או אל בעל "גוף שמימי", שהוא בעת ובעונה אחת גם "אל-חייתי".

הדירה / רונה ברנס

הדירה / רונה ברנס

בְּשֻׁלְחַן הַדִּירָה שֶׁאָסַף אֶל תּוֹכוֹ אֶת פְּרִיטָיו כִּבְמַבְחֵנָה,
נִיחוֹחוֹת עִרְבְּלוּ אֶת הָעֵץ
וְהָאָבָק, עִם מַיִם וּנְיָר
וּנְחִירַי נִפְתְּחוּ וְהִתְכַּוְּצוּ כִּמְנִיפָה.
מָתוֹק הוּא זִכְרוֹן הָרֵיחַ הָאָפֹר.

רִצְפַּת הַשַּׁיִשׁ הַמְנֻמָּר
הִתְמַשְּׁכָה אֶל קִירוֹת הַשָּׁכֵן, וְלוּ הָיִיתִי מִתְבּוֹנֶנֶת בְּדִיּוּק אָז
אוּלַי הָיִיתִי מַאֲמִינָה שֶׁיֵּשׁ זְמַן וְיֵשׁ מָחָר וְיֵשׁ דַּקּוֹת וְהַתְחָלָה וּמֶשֶׁךְ שֶׁל שְׁהוּת.

יָמִים רַבִּים רָבַץ הַגּוּף הַשָּׁקֵט בְּתוֹכָהּ שֶׁל הַדִּירָה
לָבָן חֲלָבִי נִהְיָה הָאֲוִיר מֵרֹב הַמְתָּנָה
וְזִכְרוֹנוֹת מִדְרְכוֹת אַסְפַלְט אֲרֻכּוֹת בִּנְיוּ יוֹרְק קִבְּלוּ בְּכָל פַּעַם אֶת פְּנֵי הַחוֹלְמִים
שָׁם בַּדִּירָה, וּבָהּ הַשֻּׁלְחָן וְהַפְּרִיטִים.

כַּמָּה סְפָלִים אָסְפָה הַדִּירָה
וְכַמָּה סִדְקִית וְגִזְרֵי נְיָרוֹת נֶאֶסְפוּ בְּפִנּוֹת אֶדֶן הַחַלּוֹן.
הַמִּלִּים הִתְקַצְּרוּ מִסְּבִיבֵנוּ, פָּסַקְנוּ לְדַבֵּר אֶל בְּנֵי הָאָדָם.

שִׂנְאָה מַרְקִיבָה אֶת לִבּוֹת הַדּוֹבְרִים,
אֵין לִבּוֹת לַדּוֹבְרִים, אַךְ עִם זֶה לֹא בָּאָה מְנוּחָה.

וְהַזְּקֵנִים הָאֲבֵלִים, הַזּוֹכְרִים עֲדַיִן אֶת חֲלוֹמוֹתֵיהֶם,
מִתְכַּנְּסִים בְּעֶלְבּוֹנָם בְּפִנּוֹת הַחֲדָרִים.
אִלְמָלֵא הָיְתָה בּוּשָׁה, הָיָה גַּם בֶּכִי נִשְׁמָע
וְאִלְמָלֵא הָיָה חֲשַׁשׁ מִלְחָמָה, אֶפְשָׁר הָיָה לִבְכּוֹת בְּיַחַד
וְאִלְמָלֵא הָיָה הָרִמּוֹן מֵנֵץ בְּאָדֹם פַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה
לֹא הָיָה טַעַם בְּשׁוּם נְהָמָה שֶׁל עֶצֶב וּבְשׁוּם אֲנָחָה שֶׁל יֹפִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

הדירה סופגת את העוברים בה, עם עבר ובלי עתיד, זמן שעצר מלכת לקראת סוף החיים.

רגע / שירה קוריאל

רגע / שירה קוריאל

יֵשׁ לִי שׁוֹשַׁנָּה סְגוּרָה עַל הַשְּׂפָתַיִם,
אֲנִי שְׂמֵחָה וְלֹא צוֹחֶקֶת
כּוֹעֶסֶת וְלֹא מוֹחָה
עֵינַי מַשְׁקוֹת אוֹתָהּ – דִּמְעָה.
יוֹם אֶחָד, מִתּוֹךְ הַחֹם הַמִּתְלַהֵט שֶׁבְּתוֹכִי,
נִפְתְּחָה
הִתְחִילָה לְדַבֵּר,
לִפְנֵי שֶׁהִסְפַּקְתִּי
שׁוּב נִסְגְּרָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר על סגירות ופתיחות ומה שביניהן.
שירה קוריאל, בת 24, שחקנית, זהו פרסומה הראשון.

צִלּוּם / עידית ברק

צִלּוּם / עידית ברק

אֲפִלּוּ שֶׁנָּשַׁמְתִּי עָמֹק
כְּמוֹ שֶׁהוֹרְתָה הַטֶּכְנַאִית
אִי אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת בְּצִלּוּם הֶחָזֶה
אֶת הַחֹרִים שֶׁיֵּשׁ לִי בַּלֵּב
בַּלַּיְלָה , אֲנִי נוֹגַעַת בָּהֶם מִתּוֹךְ שֵׁנָה
וּכְשֶׁאֲנִי מְקִיצָה
אַתָּה שׁוֹאֵל מַדּוּעַ בָּכִית בַּחֲלוֹם
כַּנִּרְאֶה שֶׁבַּלַּיְלָה הַדְּמָעוֹת זוֹלְגוֹת מֵהַלֵּב
וּמְטַפְּסוֹת לִי אֶל תּוֹךְ הָעֵינַיִם
הָרוֹפְאָה רָשְׁמָה עַל דַּף הַתְּשׁוּבָה
בְּלִי מִמְצָא פָּתוֹלוֹגִי

תמונה סוראליסטית חזקה שבה החורים בלב הם מעין ארובות עיניים שמתוכן הדמעות המתגברות על כוח המשיכה, זולגות הפוך.

אפוקליפסות קטנות / אשר גל

אפוקליפסות קטנות / אשר גל

עִם רֶדֶת עֶרֶב
יִתְאָרְכוּ הַשָּׁעוֹת
צְלָלִים יְשׁוֹטְטוּ
סְגוּרִים בֵּין קִירוֹת.
אַף לֹא חַלּוֹן יִקָּרַע לִרְוָחָה
בִּמְעוֹן הַשָּׁמַיִם שֶׁלָּנוּ.
גַּן הָעֵדֶן שֶׁחָלַמְנוּ לְהִזְדַּקֵּן אֵלָיו
כְּבָר כָּאן.
צְלִילֵי גֶ'ז מְנַתְּרִים מֵעֵץ לְעֵץ
דְּמָמוֹת, יְלָדִים, דִּירוֹת, שְׁכֵנִים
אֵינָם מְנִיחִים לָנוּ לַחְצוֹת אֶת הַלַּיִל.
אַפּוֹקָלִיפְּסוֹת קְטַנּוֹת
בָּאוֹת חֲדָשׁוֹת לַבְּקָרִים לְבַקְּרֵנוּ
מֵאֲחוֹרֵי דְּלָתוֹת מוּגָפוֹת
סְרָטִים יְשָׁנִים
דְּמָמוֹת שֶׁל שָׁנִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של אשר גל הוא שיר תקווה, כמיהה להגיע בערב לגן העדן בעודנו חיים, אלא שהמציאות היום־יומית אינה מאפשרת זאת בהזכירה שגן העדן עוד רחוק.