ארכיון חודשי: דצמבר 2016

כניעה / לילך גליל

כניעה / לילך גליל

מוּל רִכְסֵי הַמִּדְבָּר מַפְתִּיעוֹת אוֹתִי
מִלִּים בִּפְּרוֹזָה.
הַנִּשְׂגָּב נִשָּׂא וְהוֹתִיר אוֹתִי לְמַטָּה.
פַּעַם הָיִיתִי מִתְעַלָּה
עַד לְפִסְגוֹת הֶהָרִים הַשּׁוֹתְקוֹת בְּיוֹתֵר.
הַיּוֹם אֲנִי לֹא מַפְסִיקָה לְדַבֵּר.
סַלְעִית קְטַנָּה עַל אֲדָמָה צְחִיחָה זוֹקֶפֶת אֶת זְנָבָהּ.
הַאִם יֵשׁ דָּבָר גָּבוֹהַּ מִמֶּנָּה?

ניקוד: יאיר בן־חור

לילך גליל כותבת על כניעה מתוקה. בתוכה גלומה הבנה שבטבע כל דבר, אפילו סלעית (ציפור שיר קטנה), הוא נשגב. המשחק בין גבוה לנמוך מציב את השאלה, כמה נשגבת היא השירה עצמה לעומת פלאי הטבע, ומעלֶה בין השורות גם שאלה על היחס בין המשוררת לסלעית. האם הסלעית שרה טוב יותר מן המשוררת? או שהן ממלאות תפקיד דומה בעולם?

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

במרחק שנות אור / רונן בלומברג

10:11 בַּבֹּקֶר/ חֲדַר הַהַמְתָּנָה בְּמִרְפְּאוֹת חוּץ/ מֶרַכַּז בְּרִיאוּת הַנֶּפֶשׁ/ (50 מֶטֶר בְּקַו אֲוִירִי מִפֹּה: בֵּית מְשֻׁגָּעִים, מַחְלָקוֹת סְגוּרוֹת, קְשִׁירוֹת, מַכּוֹת, גְּנֵבוֹת, מַכּוֹת חַשְׁמַל, אִשְׁפּוּזִים כְּפוּיִים)/ אֲנִי מַמְתִּין לַתּוֹר שֶׁלִּי אֵצֶל דּוֹקְטוֹר X/ לְיָדִי יוֹשֵׁב גֶּבֶר זָקֵן וְעָצוּב/ עִם פֶּצַע בַּנְּחִיר, כַּנִּרְאֶה מִזּוֹנְדָּה/ וְתַחְבּוֹשׁוֹת עַל פִּרְקֵי יָדָיו/ מוּלִי יוֹשְׁבוֹת אִמָּא וּבַת מְאֻשְׁפֶּזֶת/ מְחַכּוֹת לְוַעֲדָה רְפוּאִית/ וַעֲלֵיהֶן מֻפְקָד שׁוֹמֵר קָשׁוּחַ.
 
עַל הַקִּיר מִרְקַע טֶלֶוִיזְיָה שָׁטוּחַ/ מְשַׁדֵּר תָּכְנִית בֹּקֶר מְאֻחֶרֶת/ וַאֲנִי מְזַהֶה שָׁם אוֹתוֹ/ "הָאַלְתֵּרְמָן שֶׁל דּוֹרֵנוּ", רוֹעִי חָסָן,/ יוֹשֵׁב מְסֹרָק, מְסֻדָּר וּמְאֻפָּר, חָנוּט בְּבִגְדֵי מְעַצְּבִים/ הֵם מַתְחִילִים לְדַבֵּר שָׁם עַל "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ קְרִי אָפְנָה שֶׁל סֶלֶבְּרִיטָאִיּוֹת אָמֶרִיקָנִיּוֹת וְיִשְׂרְאֵלִיּוֹת/ שֶׁבְּחֵרוּף נֶפֶשׁ שָׂמוּ פַּס עַל אֵיזֶשֶׁהוּ מוֹדֶל יֹפִי/ וְהִתְחִילוּ לָלֶכֶת בְּתִסְרוֹקוֹת שֶׁל שֵׂעָר אָרֹךְ וּמְתֻלָתָּל.
 
מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת עַכְשָׁו/ בֵּין אֻלְפַּן הַטֶּלֶוִיזְיָה הַנִּנּוֹחַ/ לְבֵין הַמְּצִיאוּת שֶׁל חֲדַר הַהַמְתָּנָה הַזֶּה/ פַּעַם הָיוּ יוֹצְאִים לְמִלְחָמוֹת אוֹ עוֹשִׂים מַהְפֵּכוֹת עַל אִידֵאָלִים וְעֶקְרוֹנוֹת/ הַיּוֹם – "מֶרֶד הַמְתֻלְתָּלוֹת"/ מִילְיוֹנֵי שְׁנוֹת אוֹר מַפְרִידוֹת כָּעֵת בֵּינִי/ לְבֵין רוֹעִי חָסַן שֶׁבָּאֻלְפָּן/ בֵּינִי וּלְבֵין "פֶסְטִיבָל הַשִּׁירָה שֶׁל סָמִי שָׁלוֹם שִׁטְרִית" בְּאַשְׁדּוֹד/ אֲנִי עוֹצֵם אֶת הָעֵינַיִם וְנוֹשֵׁם עָמֹק כְּדֵי לְהֵרָגַע/ נִגָּשׁ לַמַּזְכִּירָה/ וּמְבַקֵּשׁ בְּנִימוּס לְהַחֲלִיף תַּחֲנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר מחאה נוקב וקשה על החיים בימינו. כל בית בו מוקדש להיבט אחר של מחאה. ככול שמתקדמים בקריאה המחאה נעשית ברורה יותר, ונוקבת הרבה יותר. הבית הראשון לוקח אותנו למרכז לבריאות הנפש ובין השורות נרמזת מחאה שקטה על המתרחש בין כותלי המרכז.
הבית השני מחזיר אותנו למציאות של האנשים "השפויים", אלה שצופים בטלוויזיה – ותוך כדי כך מבטא מחאה גלויה מעט יותר נגד ידוענים וסממני אָפנה מודרניים.
הבית השלישי והאחרון הוא הבית הנוקב ביותר, ומובעת בו מחאה גלויה ומתפרצת נגד קבוצה מסוימת באוכלוסייה ונגד מלחמות מודרניות נטולות עקרונות ואידאלים.
העולם המתואר בשיר הוא עולם משוגע ש"ירד מהפסים" ונראֶה מנקודת מבטו של אדם מתמודד נפש.

ארזתְּ לבד / חבצלת שפירא

ארזתְּ לבד / חבצלת שפירא

אֲנִי נוֹסַעַת קַלָּה:
מִבֵּין סִפְרֵי הַשִּׁירָה (הַשּׁוּרוֹת הַקְּצוּצוֹת הַהֲדוּקוֹת)
אֶבְחַר אֶחָד, וְיִשְׁאֲלוּ:
אֵיזֶה? וְאֶעֱנֶה: זֶלְדָּה. וְאוּלַי: רַבִּיקוֹבִיץ –
אֲבָל הַסֵּפֶר שֶׁאֶקַּח
יִהְיֶה הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ עוֹמְדִים צַדִּיקִים גְּמוּרִים
לְהַנִּיחוֹ פָּתוּחַ תַּחַת רַגְלֵיהֶם הַיְחֵפוֹת
דַּק וְעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם אוֹתִיּוֹת
חוֹזְרוֹת וּסְדוּרוֹת
רֶמֶז לַתֹּהוּ וָבֹהוּ שֶׁבְּבֶטֶן
הַמָּטוֹס
 
אֶת הַסֵּפֶר שֶׁאֶקַּח תָּפְרוּ בַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה
אֲנָשִׁים תַּמִּים שְׁקוּפִים, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶם פְּצָעִים, רוּחוֹת, חוֹלְפִים
שׁוֹלְחִים יְדֵיהֶם אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה
מַרְטִיטִים בַּחַיִּים צְמַרְמֹרֶת
וּמַרְטִיטִים בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם עוֹבְרִים בּוֹ
עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם מֵיתָרִים צְלוּלִים
דַּקִּים וְכָל טַעֲמֵיהֶם עִמָּם
 
בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם עוֹמְדִים
מִזְוָדוֹת נִפְרָמוֹת, סְפָרִים נִקְרָעִים
נֶעֱרָכִים חִפּוּשִׁים
וְנוֹתָרוֹת רַק אוֹתִיּוֹת שֶׁל דְּפוּס
פְּזוּרוֹת, מְנֻקָּדוֹת
 
וְיָפְיָם מִשְׁתַּגֵּעַ, אֲנִי נוֹסַעַת כְּבֵדָה
מֵיתָרַי נִמְתָּחִים עַד קְרִיעָה
אֶחָד מִתְכַּוֵּן אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם
וְהַשֵּׁנִי עוֹדוֹ כָּרוּךְ בַּזֶּרֶד שֶׁל שְׂפַת אִמִּי
כְּאִלּוּ יוּכַל לְהַצִּילֵנִי מִמָּוֶת
אוֹ מִשִּגָּעוֹן
 
אֲבָל אֵין לִי תְּשׁוּבָה.
אֲנִי מְקַפֶּלֶת סֵפֶר אֶחָד
עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שְׁאֵלוֹת
וְנוֹסַעַת אֶל בַּעֲלִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מתכתב עם השסע שבין העולם האמוני לעולם החילוני על יצירותיו החופשיות, עולם שמאפשר לדוברת ולאישה באשר היא אישה ליהנות משירתן של זלדה ורביקוביץ. הדוברת טסה לחו"ל ובכליה מטען קל־כבד, המשול ל־22 האותיות שבספר יצירה. אולם אין היא מסוגלת לבחור וחייה משולים לזהות ממוקפת, לזהות צרה כגודל המקף המחבר או הקו מפריד בין הזהויות המנוגדות זו לזו.

נוסעת מתמידה / מאיר גן־אור

נוסעת מתמידה / מאיר גן־אור

נוסעת מתמידה
 
מֵאָז שֶׁהוֹרַיִךְ אֵינָם אַתְּ נוֹסַעַת אֲלֵיהֶם תָּדִיר.
הַגַּעְגּוּעַ שֶׁלָּךְ, כְּלִי רֶכֶב מְטֹרָף, הוּא לִי
אִיּוּם כָּבֵד מִנְּשֹׂא.
אוֹתִי, הַחַי בְּצִלֵּךְ, אַתְּ מְאַיֶּמֶת לִדְרֹס
בְּדַרְכֵּךְ אֶל הָאַיִן.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר וחזק על בדידות, געגועים ומחירם.

מולדתי / תּוֹת הֶרְמֶס סָאטוֹרִי

מולדתי / תּוֹת הֶרְמֶס סָאטוֹרִי

מולדתי
הוֹי מוֹלַדְתִּי מוֹלַדְתִּי
בְּאֶפֶס יָד נֶהֱרָסָה.
 
הַמְּצוּדָה נִצּוֹדָה:
הִתְמוֹטְטָה הַגָּדֵר נָפָלָה
 
חוֹמַת הָאֶבֶן
נָטְשׁוּ מִגְדַּל הַמַּיִם
מֵימָיו.
 
נִשּׁוּם תִּנְשָׁמוֹת אָז בְּלֵילוֹת
הַקַּיִץ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַגְּדוֹלָה הַהֲזוּיָה
תַּחַת בְּעֵרוֹת
כּוֹכָבִים לֹא בּוֹעֲרוֹת.
 
הוֹי מוֹלֶדֶת מוֹלַדְתִּי
טֶרֶם נָגְעָה בָּהּ יָד וַתִּפּוֹל.

ניקוד: יאיר בן־חור

זהו שיר קינה למולדת האהובה שלפי הדובר בשיר, נחרבה ונפלה. הכול התמוטט ונשרף בה.

טבע דומם / טל בכור

טבע דומם / טל בכור

בְּתוֹךְ כּוֹס מְצֻיֶּרֶת
הַר קָפֶה מֻשְׁלָג, פִּסְגָּתוֹ
קֶצֶף חָלָב רַךְ וְלָבָן.
בְּעוֹד כַּדּוּרֵי שֶׁלֶג מִסְתַּחְרְרִים
נוֹפְלִים בִּדְּמָמָה,
עַל אֲרָזִים זְקוּפֵי קוֹמָה
לְאַט, לְאַט שׁוֹקֵעַ הָהָר
אֶל הַתַּחְתִּית,
הוֹפֵךְ לְאֲדָמָה בּוֹצִית
בַּקַּרְקָעִית.

השיר "טבע דומם" מזכיר במבע קצר ויפה כי התבוננות היא הלך רוח שהוא ליבה של השירה. השיר משתהה על מראה הקפה ויוצר אנלוגיה בינו לבין נוף מושלג בתנועה שמשקפת את חיי הרגש.

צלצול הטלפון / אורנה ריבלין

צלצול הטלפון / אורנה ריבלין

יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ
 
עֶרֶשׂ מָוֶת בַּגַּנִּים תָּלוּי
עַל רֹאשִׁי פַּקְעוֹת אָבִיב וּסְתָו.
אֶל בֻּסְתָּן הָעֵמֶק רְדִי עִמִּי שָׁמָּה לְצַד הָאֲבָנִים,
הַאֲמִינִי בִּפְרִיחַת הַנְּשִׁירִים, בַּזְּלִיגָה מִן הַפֵּרוֹת הָאֲדֻמִּים,
שָׁמָּה בֵּינוֹת הַסִּמְטָאוֹת סַכִּין הַנִּיחִי, זְמַן בָּהוּל קַלְּפִי
 
עִם עֲלוֹת הַשְּׁאוֹל אֵלֵינוּ
הַנִּיחִי בָּאֲגַרְטָל רֹאשִׁי בִּרְטִיָּה רְטֻבָּה מִגֶּשֶׁם כִּרְכִי
צִבְעוֹנִים וּפִרְחֵי כַּרְכֹּם יַעֲלוּ מִקַּרְקַפְתִּי.
 
צִלְצוּל הַטֶּלֶפוֹן, יָדִי מֻנַּחַת עַל הַכָּתֵף, זְמַן בָּהוּל, רֵיחוֹ שֶׁל עוֹר חָרוּךְ קָלוּף
עֶרֶשׂ מָוֶת הַמְבַשֵּׂר חַיִּים,
בָּאֲגַרְטָל מֻנָּח.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר סוריאליסטי־משהו של אורנה ריבלין, המוות תלוי ונישא באוויר, עור שרוף ואבנים. ומתוך כל הייאוש הזה עולה תקווה, יש פריחה מחודשת, מוות המבשר חיים חדשים.

בנגיעה / נועה ברקת

בנגיעה / נועה ברקת

צָרוֹת גְּדוֹלוֹת בָּצְעוּ אֶת חַיַּי,
בִּשְׁלֹשָׁה חֲתָכִים מָהֲלוּ אוֹתִי –
אִמִּי הִסְתַּלְּקָה מִן הָעוֹלָם, בֵּיתִי נִגְזַר, חָדַלְתִּי לְהָבִין
אֶת שְׂפַת הַמָּקוֹם.
עַכְשָׁו הַכֹּל מֻגְבָּר, בַּבָּשָׂר
הַיֵשׁ מְדַבֵּר בְּכָל הַלְּשׁוֹנוֹת
הָעֹנֶג הַרְבֵּה יוֹתֵר
דַּי בִּנְגִיעָה קַלָּה
וַאֲנִי
מַגִּיעָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר שמהלכו מפתיע. הוא נפתח בתיאור הצרות שנחתו על הדוברת, עובר להשלכותיהן על חיי היום־יום: "עכשיו הכול מוגבר", ומסיים בהצפה של עונג, כלומר הסבל מומר להנאה מינית.

* / אנה בניאל

* / אנה בניאל

הַצְּדָפוֹת מֻטָּלוֹת עַל הַחוֹף פְּתוּחוֹת, פְּזוּרוֹת,
כְּמוֹ הַנָּשִׁים הַמְחַכּוֹת.
מִן הַקַּרְקָעִית עָלוּ, הִתְגַּלְגְּלוּ,
נִפְלְטוּ מִן הַיָּם.
כָּעֵת עַל הַחוֹף, כְּמוֹ הָיְתָה פֹּה סְעוּדַת מְלָכִים,
נוֹתְרוּ כִּקְלִפּוֹת רֵיקוֹת.
עִם הַזְּמַן יִתְפּוֹרְרוּ, יַהַפְכוּ לְחוֹל,
וְרַק הַשְּׁחָפִים יֵדְעוּ אִם הָיְתָה בָּן פְּנִינָה.

פורטוגל, 2016

ניקוד: יאיר בן־חור

בשיר על נטישה ועל ציפייה, דימוי הצדפות על החוף שהנשים משולות להן מזכיר בעדינות את דמותה של ונוס שנולדה מקצף הים. דמותה מהווה ניגוד גמור לדמותן של הנשים שאיבדו את נשיותן בחיים נטולי אהבה.