* / תמרה אור סלילת
לִפְעָמִים
הַצְּעָקָה כָּל כָּךְ חֲזָקָה
שֶׁכְּמוֹ מַשְׁרוֹקִית כְּלָבִים
הִיא אֵינָהּ נִשְׁמַעַת
וְרַק הַפָּנִים הַמִּתְעַוְּתוֹת
וְהַשְּׂפָתַיִם הַמְּכֻוָּצוֹת
מְעִידוֹת:
פַּעַם הָיְתָה כָּאן צְעָקָה גְּדוֹלָה
וְעַכְשָׁו
הִיא מַזְעִיקָה מַלְאָכִים שְׁבוּרֵי לֵב
שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לֶאֱטֹם אָזְנֵיהֶם.
כאב משאיר סימנים, ואדם נשאר בודד בזעקתו, רק הוא והמלאכים השבורים.
תַּעֲרִיף לָאַהֲבָה / גבי בן אברהם
אֲנִי יוֹרֶדֶת לִגְאֻלָּה
מֵאָלֶנְבִּי, גוֹלֶשֶת לַיָם
וּמַמְרִיאָה עַל אֵד חַם
שֶל יוֹם קַיִץ תֵּל-אֲבִיבִי.
בַּצֹּמֶת לֹא הַרְחֵק נִצָּב
שֶׁלֶט בְּוָרֹד מְפַתֶּה
עֲטוּר לְבָבוֹת אֲדֻמִּים
הַמַּשְׂכִּיר חֲדָרִים לְאַהֲבָה
לְפִי שָׁעָה.
שָׁאַלְתִּי אוֹתְךָ,
מָה הַתַּעֲרִיף הַמְּקֻבָּל לְאַהֲבָה
כְּשֶׁהַנְשָׁמוֹת הָרְעֵבוֹת יוֹצְאוֹת לְחַפֵּשׂ
גְּאֻלָּה.
שלט הניצב בפינת רחוב בעיר החמה מציף אצל המשוררת את תחושת הניכור ומסחור האהבה
צפירה / חגית מנדרובסקי
מִסְתַּכְּלִים בָּהּ. מְסַמְּנִים בַּיָּדַיִם.
הִיא לֹא עוֹמֶדֶת, הָאִשָּׁה הַזֹּאת.
עֲסוּקָה בִּלְהַרְגִּיעַ אֶת הַבֵּן הַקָּטָן שֶׁלָּהּ.
הוּא לֹא מְבֹהָל. הַחֲרָדוֹת שֶׁלָּהּ כֵּן.
כְּלָבִים מַפְנִים רֹאשָׁם אֶל עָל בִּכְאֵב,
תּוֹהִים מִי זֶה רֹאשׁ הַלַּהֲקָה
שֶׁמַּנְהִיג יְלָלָה כֹּה אֲרֻכָּה.
הִיא הִפְסִיקָה לַעֲמֹד מֵאָז גָּדְלָה,
מֵאָז הֵבִינָה כִּי לִבָּהּ עוֹמֵד
מִלֶּכֶת עוֹד טֶרֶם נוֹלְדָה,
פּוֹעֵם אֶת הַצְּפִירָה הַזֹּאת
הַמְהַדְהֶדֶת בֵּין כָּתְלֵי גּוּפָהּ.
שׁוֹאָה.
אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה / לי שיר
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאַתְּ נֶכְדָּה טוֹבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
בַּיָּדַיִם חָפַרְתִּי בַּשֶּׁלֶג בַּמִּלְחָמָה
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
כְּשֶׁיָּרוּ לוֹ בָּרֹאשׁ לֵב שֶׁלִּי מֵת מִצַּעַר
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
לָקְחוּ לִי מֵהַבֶּטֶן וְלֹא הָיְתָה יַלְדָּה
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
מִילְיוֹנֵי אָדָם עוֹמְדִים כְּצֹאן בַּמִּטְבָּח
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאֶת נֶכְדָּה טוֹבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה.
ידי אמי / גבריאלה מורז
סוֹנָטָה שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן
וַלְס שֶׁל שׁוֹפֶּן,
גְּלִיסַנְדּוֹ, אָלֶגְרֶטוֹ
וִיוָצֶ’ה וְלֶנְטוֹ,
צְלִילִים עוֹלִים לַשָּׁמַיִם
רוֹדְפִים זֶה אַחַר זֶה
בְּמַעֲלֵה סֻלַּם יַעֲקֹב מְטַפְּסִים
וְיוֹרְדִים כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים הָהֵם
אֶל נִשְׁמַת יַלְדוּתִי
בְּעוֹד צְלִילִים אַלְמוֹתִיִּים נִצְרָבִים בְּגוּפִי.
וְהַשּׁוֹאָה?
מְעֻצְבֶּבֶת, אֲרוּגָה
בְּבַלּוּטַת הַתְּרִיס וּבַקֵּבָה
אַךְ בְּאֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
שלושה שירי שואה מנקודות מבט שונות. הצפירה המהדהדת בין כותלי גופה מזכירה את הרעב התמידי ולכן אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה, אבל כשהיא מנגנת את שופן ואת בטהובן השואה כמו לא הייתה.
זאב לבני (1961-1902) היה משורר בלתי נודע, שבחייו פרסם שירים בודדים ב’הפועל הצעיר’, ובעלון קיבוצו, אשדות יעקב. כל חייו עבד כסנדלר, אהב עבודתו ואף כתב שירים על מקצוע בלתי משוררי לכאורה זה. בְּהַלְמוּת הַפַּטִּישׁ עָצְבְּךָ יִפֹּג, מבחר מתוך שתי מחברות עמוסות שירים שנותרו בארכיון הקיבוץ, יצא לאור לאחרונה בעריכתי ובעריכת קרובת משפחתו, המשוררת כרמלה לנגר-שמעוני.
שני השירים המוצגים כאן מציגים את סגנונו הלירי והצנוע של המשורר. לבני משתמש במקצוע הסנדלר כמטאפורה למאבק בצער ובעצב, בעזרת עמל יומי – ” דְּפֹק רֵעַ עָצוּב, דְּפֹק!” הוא כותב, במעין שילוב של אמפתיה וזעם נגד הצער. חמלה מאפיינת גם את השיר השני המובא, ביחס לבית החולים כמקום של “תרכיז סבל”, בשיר המתאר את כאב החולה ככזה שיכול דווקא לגשר בין הסובלים.
יובל גלעד
אשרי האיש…
לחברַי הסנדלרים
עַל מָה נִטְרֶדֶת הַנֶּפֶשׁ פִּתְאֹם
מִמְּנוּחָה לְאִי שֶׁקֶט וְעִצָּבוֹן.
כִּבְכַף הַקֶּלַע נִטַּלְטֵל נִזָּרֵק
וּמְעַנּוֹת הַשְּׁאֵלוֹת כְּצִיר חוֹרֵק…
אַשְׁרֵי הָאִישׁ לְאֵין סוֹף חוֹקֵר,
פַּטִּישׁ עֲמֵלִים יָדוֹ לוֹפֶתֶת,
יַתּוּשׁ הַקֻּשְׁיוֹת – לִבּוֹ נוֹקֵר –
הָלְמוֹ יַשְׁקִיט. בַּעֲבוֹדָה לוֹהֶטֶת.
דְּפֹק רֵעַ עָצוּב, דְּפֹק!
בְּהֹלֶם פַּטִּישׁ הָעֶצֶב יִפּוֹג.
עִם שֶׁמֶשׁ – זְרַח!
עִם צִפּוֹר – רֹן!
בְּזֹךְ עֲמָלְךָ – שְׂמַח!
שִׁיר לַפַּטִּישׁ – בְּשָׂשׂוֹן!
בית החולים
תַּרְכִּיז הַסֵּבֶל – אֵיפֹה תִּמְצָאֶנּוּ
אִם לֹא בְּאוּלָם זֶה – בֵּית הַחוֹלִים נִקְרָאֶנּוּ.
מָה רַבִּים הַכּוֹאֲבִים פֹּה בִּכְפִיפָה אַחַת
וְעוֹלָמוֹת מֻבְדָּלִים הֵמָּה, כָּל אִישׁ לְבַד;
בּוֹדֵד כָּל אֶחָד עִם סִבְלוֹ
אִישׁ לְעַצְמוֹ פּוֹרֵט עַל נִבְלוֹ…
יֵשׁ וּכְאֵבוֹ – כּוּר זִכּוּךְ לוֹ
בְּדוּמִיָּה יִשָּׂא הוּא עֻלּוֹ…
וְיֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ יֵדַע וְתוּ לֹא
הוֹ מַה יֶּרֶב הַכְּאֵב נִוּוּלוֹ…
אַךְ יֵשׁ רְגָעִים וּפֹה יְלֻכְּדוּ כֻּלָּם
עֵת לְחוֹלֶה קָשֶׁה יוּקַל בָּאוּלָם.
הַדָּם מְפַכְפֵּךְ בַּקְּמָטִים שֶׁחָרְשׁוּ גַּם אֶמֶשׁ אֶת הַפָּנִים
מִתְחַנֵּן שֶלֹּא יַפְרִיעוּ לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת צָעִיר.
תַּחֲנוּנָיו הִתְפּוֹרְרוּ כְּבָר מִזְּמַן לְאָבָק
בַּהֲלִיכוֹתָיו אֶל מוּל הַמָּחָר
הַנֶּעֱרָג –
עֶרְגָּה מוּבֶסֶת עַל מִפְתַּן כֹּחוֹ שֶׁל הַסּוֹף
הַמְהַתֵּל בְּכַף רֶגֶל מְבֻטֶּנֶת
עָלֶיהָ מְדַדָּה זְקֵנָה חוֹלֶמֶת נֶפֶשׁ צְעִירָה,
בְּלֵיל סַהַר עוֹרֵג לַחוֹלֵף שֶׁנֶּעֱלַם
לִקְרַאת הַפְּּגִישָָה עִם צַעַר תּוֹהֶה, בּוֹהֶה וְנֶעֱזָב
כְּשֶׁהַשַׁעַר יִנָּעֵל.
ניקוד: יאיר בן־חור
שיר ערגה לנעורים שאבדו.
עֲקֵבַי בּוֹטְשִׁים בַּקַּרְקַע
לִכְבֹּש דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה
אֶל שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת
אֲנִי מְאַחֶרֶת.
כָּל בְּנֵי הָאָדָם כְּבָר נִשְׁמְטוּ
מִן הָרְחוֹב
אֶל הַתּוֹךְ.
כְּכֹל שֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת מְרוּצָתִי, הַנְּשִׁימָה מִתְקַצֶּרֶת
וַאֲנִי בָּאָה חֶשְׁבּוֹן אָרֹךְ.
כָּל מַה שֶּׁמְּרוּצַת הַיּוֹם־יוֹם טָרְפָה
אֲנִי עַכְשָׁו טוֹרֶפֶת.
הֶבֶל פִּי הַקַּר בּוֹרֵא מַלְאָכִים שֶׁל זַעַם וָעֵבֶר
רָחֵל אִמֵּנוּ וְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ דּוֹחֲפִים אוֹתִי בְּגַבִּי
בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב וְאֵין לִי עִמָּהֶם דָּבָר.
עֶלְבּוֹנוֹת כְּלוּאִים בַּגּוּף מִשְׁתַּחְרְרִים וּמְרַחֲפִים סְבִיבִי כְּמוֹ רוּחוֹת רְפָאִים
יְלָדוֹת קְטַנּוֹת, נְעָרוֹת מִתְבַּגְּרוֹת, עֲלָמוֹת וְנָשִׁים שֶׁהָיִיתִי
מְזַמְּרוֹת לִי בָּאֹזֶן שִׁירֵי גַּעְגּוּעַ וָכַעַס.
לוּ יִרְאֶה אַחֵר פָּנַי
לֹא יַכִּירֵנִי.
בְּמַעֲלֵה הַמַּדְרֵגוֹת הֶחָשׁוּךְ אֲנִי מְיַשֶּׁרֶת אֶת קִמְטֵי הַהַבָּעָה וּמַחֲלִיקָה אֶת שְׂעָרִי הַסָּתוּר
הַדֶּלֶת נִפְתַּחַת וּבוֹלַעַת אוֹתִי אֶל חֹם
עֵינַיִם מְחַיְּכוֹת מֵעַל קַעֲרַת מָרָק
כָּבִים בְּאַחַת מַלְאֲכֵי הָאֵימָה.
הַמַּלְאָכִים הַטּוֹבִים לוֹחֲשִׁים לִי
אַתְּ שְׁלֵמָה, אַתְּ שְׁלֵמָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר ‘ארוחת רווקים’ כשמו כן הוא – מתאר את ארוחת השבת מנקודת מבטה של רווקה שבסך הכול רוצה לאכול בלי הרבה הכנות וברכות. השיר כתוב בחצי הומור חצי רצינות ובסופו המסקנה: גם את שלמה אף שאת רווקה (וכנראה ללא ילדים).
אַפְלוּלִית עֲרֵבָה לָעַיִן בְּשִׁלְהֵי קַיִץ בּוֹאֲכָה מַלְכוּת סְתָו
חֲמִימָה וּבְשׂוּמָה תַּחֲלֹף בַּדֵּי עֵצִים בִּפְאַת חָצֵר אֲחוֹרִית
כְּגַנָּב חוֹפֵז בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת בִּשְׁלַל סוֹד לְזַנֵּב.
ניקוד: יאיר בן־חור
מעבר עונות מן הקיץ אל הסתיו, מעבר שמתרחש בחטף ובחפזה כהרף עין, והמשורר מצליח ללכוד אותו.
סַפֵּר לִי אֵיךְ אַתָּה מִתְקַלֵּחַ.
לֹא מַשֶּׁהוּ מִינִי,
סַפֵּר לִי עַל הַמַּיִם
אִם יֵשׁ לָהֶם טַעַם.
סַפֵּר לִי אֵיךְ אַתָּה יוֹצֵא.
אִם אַתָּה מִיָּד מִתְלַבֵּשׁ
אוֹ מְחַכֶּה
כַּמָּה רְגָעִים,
כִּמְעַט מִתְקָרֵר.
וּכְשֶׁאַתָּה נִגָּשׁ לִישֹׁן,
סַפֵּר לִי.
לֹא עַל הַחֲלוֹמוֹת,
עַל לִפְנֵיהֶם.
אֵיך אַתָּה עוֹזֵב אֶת הַיּוֹם הַזֶּה.
סַפֵּר לִי פְּרָטִים יְבֵשִׁים.
לְאָן הִסְתַּכַּלְתָּ בִּזְמַן שֶׁדִּבְּרוּ,
אֵיפֹה רָצִיתָ לִהְיוֹת.
וְלֹא אֶת מִשְׁאֶלֶת חַיֶּיךָ.
אַל תְּסַפֵּר לִי אֶת מִשְׁאֶלֶת חַיֶּיךָ.
זֶה גַּס מְאֹד,
זֶה לֹא מְעַנְיֵן אוֹתִי.
ניקוד: יאיר בן־חור
אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בַּצִּפּוֹר וְרוֹאָה אֶת עַצְמֵךְ מִתְבּוֹנֶנֶת
בִּכְנָפֶיהָ וְרוֹאָה אֶת כְּנָפֵךְ הַשְּׁבוּרָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּעֵץ וְרוֹאָה
אֶת עַצְמֵךְ נָדָה לְכָל רוּחַ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּפִי-בְּאֵר חֲרֵבָה וְרוֹאָה אֶת
צִמְאוֹנֵךְ.
הִתְבּוֹנְנִי בַּצִּפּוֹר – הִיא מְאֻשֶּׁרֶת לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעֵץ נֶהֱנֶה מִטִּלְטוּלוֹ בָּרוּחַ.
גַּם הַבְּאֵר יוֹדַעַת כִּי הַחֹרֶף יָבוֹא.
גַּם אַתְּ.
יְכוֹלָה.
המשורר פונה אל משוררת היגון, להראות לה את חצי הכוס המלאה. יש כאן ניסיון נוגע ללב לעורר את האופטימיות, שאולי קיימת בכל אדם, אך לעתים היא רדומה ימים רבים.