שני שירים / זאב לבני
זאב לבני (1961-1902) היה משורר בלתי נודע, שבחייו פרסם שירים בודדים ב’הפועל הצעיר’, ובעלון קיבוצו, אשדות יעקב. כל חייו עבד כסנדלר, אהב עבודתו ואף כתב שירים על מקצוע בלתי משוררי לכאורה זה. בְּהַלְמוּת הַפַּטִּישׁ עָצְבְּךָ יִפֹּג, מבחר מתוך שתי מחברות עמוסות שירים שנותרו בארכיון הקיבוץ, יצא לאור לאחרונה בעריכתי ובעריכת קרובת משפחתו, המשוררת כרמלה לנגר-שמעוני.
שני השירים המוצגים כאן מציגים את סגנונו הלירי והצנוע של המשורר. לבני משתמש במקצוע הסנדלר כמטאפורה למאבק בצער ובעצב, בעזרת עמל יומי – ” דְּפֹק רֵעַ עָצוּב, דְּפֹק!” הוא כותב, במעין שילוב של אמפתיה וזעם נגד הצער. חמלה מאפיינת גם את השיר השני המובא, ביחס לבית החולים כמקום של “תרכיז סבל”, בשיר המתאר את כאב החולה ככזה שיכול דווקא לגשר בין הסובלים.
יובל גלעד
אשרי האיש…
לחברַי הסנדלרים
עַל מָה נִטְרֶדֶת הַנֶּפֶשׁ פִּתְאֹם
מִמְּנוּחָה לְאִי שֶׁקֶט וְעִצָּבוֹן.
כִּבְכַף הַקֶּלַע נִטַּלְטֵל נִזָּרֵק
וּמְעַנּוֹת הַשְּׁאֵלוֹת כְּצִיר חוֹרֵק…
אַשְׁרֵי הָאִישׁ לְאֵין סוֹף חוֹקֵר,
פַּטִּישׁ עֲמֵלִים יָדוֹ לוֹפֶתֶת,
יַתּוּשׁ הַקֻּשְׁיוֹת – לִבּוֹ נוֹקֵר –
הָלְמוֹ יַשְׁקִיט. בַּעֲבוֹדָה לוֹהֶטֶת.
דְּפֹק רֵעַ עָצוּב, דְּפֹק!
בְּהֹלֶם פַּטִּישׁ הָעֶצֶב יִפּוֹג.
עִם שֶׁמֶשׁ – זְרַח!
עִם צִפּוֹר – רֹן!
בְּזֹךְ עֲמָלְךָ – שְׂמַח!
שִׁיר לַפַּטִּישׁ – בְּשָׂשׂוֹן!
בית החולים
תַּרְכִּיז הַסֵּבֶל – אֵיפֹה תִּמְצָאֶנּוּ
אִם לֹא בְּאוּלָם זֶה – בֵּית הַחוֹלִים נִקְרָאֶנּוּ.
מָה רַבִּים הַכּוֹאֲבִים פֹּה בִּכְפִיפָה אַחַת
וְעוֹלָמוֹת מֻבְדָּלִים הֵמָּה, כָּל אִישׁ לְבַד;
בּוֹדֵד כָּל אֶחָד עִם סִבְלוֹ
אִישׁ לְעַצְמוֹ פּוֹרֵט עַל נִבְלוֹ…
יֵשׁ וּכְאֵבוֹ – כּוּר זִכּוּךְ לוֹ
בְּדוּמִיָּה יִשָּׂא הוּא עֻלּוֹ…
וְיֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וּבְשָׂרוֹ יֵדַע וְתוּ לֹא
הוֹ מַה יֶּרֶב הַכְּאֵב נִוּוּלוֹ…
אַךְ יֵשׁ רְגָעִים וּפֹה יְלֻכְּדוּ כֻּלָּם
עֵת לְחוֹלֶה קָשֶׁה יוּקַל בָּאוּלָם.