ארכיון תגית: זיוה גל

שאיפה ירושלמית / זיוה גל

שאיפה ירושלמית / זיוה גל

חַסְיָה, מְשֻּׁגַּעַת הַשְּׁכוּנָה
אָצָה לִלְחֹץ יָדִי מִתּוֹךְ אֵדִים עַתִּיקִים,
מַהְבִּילִים אֵי־אָז מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת
וְעֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת קְשָׁתוֹת.
בְּפִיהָ שֵׁן יְחִידָה,
נֶאֱחֶזֶת בַּגַּג כְּאֶטֶב עַל כְּבִיסָה.
מְכָלֵי נֵפְט בְּאָפֹר מִמַּעַל
מְשַׁוְּעִים סֻלָּם
מִשְׁתַלְּשֵׁל עַל קִיר.
יִלְלַת חָתוּל בְּזִנּוּק כָּפוּל
מֵאֵדֶן חַלּוֹן
עַל מְכוֹנִית
מַרְעִימָה פְּנֵי מִדְרָכוֹת
מְקַדֶּמֶת לִי
קֹדֶשׁ
מְלַוָּה אוֹתִי רַגְלִית.
גֶּרַנְיוּם רַעֲנָן, תָּלוּי, מִסְתַּלְסֵל לְאִטּוֹ
אֶל עֲשַׁן סִיגָרְיָה,
מִתַּמֵּר מִפִּי טַבָּעוֹת
מַבִּיט בִּי
מַתְרִיס שַׁלְוָה,
מְעַרְבֵּל צַעֲדֵי שַׁבָּת.

נחלאות, משירי ירושלים

ניקוד: יאיר בן־חור

טיול רגלי בירושלים בשבת מפגיש את הקורא עם שלל דימויים מרהיבים, טיפוסים ורגעים המפֵרים את שלוות השבת.

דיסוציאציה. ובהרף עין / זיוה גל

דיסוציאציה. ובהרף עין / זיוה גל
 
פָּשׁוּט מְאֹד לַחְתֹּךְ פֶּסַע מִן הַנּוֹף,
תּוֹךְ כְּדֵי תְּנוּעָה, עַל יְדֵי זָוִית הָעַיִן.
מַה שֶּׁחָתַכְתָּ אֵינֶנוּ קַיָּם עֲבוּרְךָ וָאַיִן.
מַה שֶּׁנִּסַּרְתָּ
אֲפִלּוּ לֹא חַשְׁתָּ
בַּכְּאֵב. כִּי חַיֶּבֶת לִהְיוֹת תְּחוּשָׁה מֵתָה כָּלְשֶׁהִי
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִפְטָרִים
מִן הַיֵּשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר וחזק על הקיום הזמני והנשכח שלנו בעולם. צריך לחתוך חתיכה קטנה של זיכרון מהחיים האלה לפני שנפטרים מהם ומן היש.

ילך אחר אהובתו. ילך אחר הַַשַּׂלְמָה / זיוה גל

ילך אחר אהובתו. ילך אחר הַַשַּׂלְמָה / זיוה גל

אָדָם סַקְרָן לָדַעַת. סַקְרָן לְהַקִּיף יְדִיעָה.
 
בִּשְׁתֵּי יָדָיו יַקִּיף יְהַדֵּק אוֹתָהּ צָמוּד אֵלָיו,
יֵלֵך אַחַר הָאַשְׁלָיָה לִהְיוֹת שָׁלֵם.
 
הַתְּמִימוּת שֶׁנָטְשָׁה אוֹתוֹ, שְׁלֵמָה גַּם לְלֹא יְדִיעָה.
כָּך, עֵירֻמָּה בְּגַן עֵדֶן, הָיְתָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

נקודת המוצא של השיר היא שהאדם הוא יצור סקרן. הצורך לדעת ולהרחיב גבולות פועם בו. אולם באופן אבסורדי רכישת הידע לא מקרבת את האדם לשלמות אלא דווקא מרחיקה אותו ממנה.

קצרים שלושה / זיוה גל

קצרים שלושה / זיוה גל

1.
 
הַנֶּפֶשׁ מְסָרֶבֶת לְהַכִּיר בְּכָל מְרִידָה
שֶׁל הַגּוּף.
 
וְאִם אֲנִי בְּנוּיָה מִגּוּף וְנֶפֶשׁ
 
אֲנִי בְּעַד הַנֶּפֶשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה.
 
 
2.
 
וְאָז הַגּוּף חָרַק, נִתָּן הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת
צְרִידוּת הַמַּשְׁרוֹקִית לָאוֹת, וּקְלִיק
 
הַמַּנְעוּל עַל דֶּלֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁמָּא
תִּפְרֹץ. "אַתָּה לֹא תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁאַתָּה
 
רוֹצֶה" אָמַרְתִּי לוֹ "גַּם אֲנִי גָּרָה פֹּה".
"וְלֹא רַק אֲנִי, וְלָכֵן אַתָּה תִּתְחַשֵּׁב".
 
3.
 
בַּיִת כָּזֶה לֹא צָרִיךְ קִירוֹת
 
הַבַּיִת הַזֶּה לֹא נוֹעָד לְמַשְׁקוֹפִים.
זְגוּגִית שְׁקוּפָה מְעַטֶּרֶת אוֹתוֹ
 
מִכָּל הַצְּדָדִים. זֶה רַק הַצְּרָצַר שֶׁרָץ
לָאֹרֶךְ, לַגֹּבַהּ לְנַקּוֹת, כְּדֵי שֶׁנִּרְאֶה
 
רָחוֹק. כְּדֵי שֶׁנָּעוּף מִבַּעַד תִּקְרָה
מֵעַל הַקִּרְיָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר העוסק ביחסי הגומלין בין הגוף והנפש. בשיר הדוברת פונה אל הגוף, כמו מנסה לשכנעו להבין את נפשה ולהתחשב בה. בחלק השלישי אפשר לזהות שאיפה להשתחרר מן הגוף הכובל ולהמריא.

תחתיו באלכסון / זיוה גל

תחתיו באלכסון / זיוה גל

קִיר א עוֹמֵד לִפֹּל
אֲנִי עוֹמֶדֶת תַּחְתָּיו הוּא נִשְׁעָן עָלַי וּמְסַפֵּר לִי מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ.
יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת לַקִּירוֹת הָאֲחֵרִים קִיר ב קִיר ג וְכָל אֵלֶּה שֶׁסוֹגְרִים
 
בְּצוּרָה הַנְדָּסִית בֶּאֱמֶת מוּזָר שֶׁלּא צָעַדְתִּי לִקְרָאתָם בִּמְהִירוּת
אֲבָל הוּא הִרְעִים בְּקוֹלוֹ וְאַחַר כָּך נֶעְצַב בְּמוּזִיקָה
סְדוּקָה וְרַצְתִּי לִקְרָאתוֹ לִפְנֵי שֶׁקָּרַס
וְעַכְשָׁו אֲנִי תַּחְתָּיו בַּאֲלַכְסוֹן תּוֹמֶכֶת בּוֹ שֶׁלּא יִפּוֹל
עָלַי אוֹ עַל מִי שֶׁיִּהְיֶה בְּקִרְבַת מָקוֹם.

ניקוד: יאיר בן־חור

ניתן להתייחס לשיר כאל משל, כשהקירות (במקום חיות) מייצגים טיפוסים שונים של בני אדם. ובניגוד לאימרות הידועות: "דבר אל הקיר", או "דבר אל העצים ואל האבנים", כאן הדוברת מתוודעת להרהורי לבו של הקיר ומושפעת מהם.

ללא מסגרת / זיוה גל

ללא מסגרת / זיוה גל

אֶת צִיוּר הַנּוֹף טָבַלְתִּי בְּתוֹך הַטֶּבַע
וְאָסַף הוּא אֵלָיו עָלִים לְלֹא סֵדֶר
וְקַוִּים בְּיָרֹק
וְקוֹץ,
מִבַּעַד עֲדָשָׁה.

כְּמוֹ שַׁעֲוָה שֶׁנוֹזֶלֶת
כְּשֶׁאֲנִי מָטַה אֶת הַנֵּר
וְהִיא מִתְפַּשֶּׁטֶת
וְנִצְמֶדֶת לִגְבוּלוֹת צָמִיד-נָחָשׁ
עַל פֶּרֶק כַּף הַיָּד.

הנוף של זיוה גל אינו פסטורלי. הוא מספח לתוכו מכל הבא ליד, אלמנטים שונים ללא סדר. נדמה שהציור פורץ את המסגרת בניגוד לרצונה של היוצרת. מעניין שדווקא הנחש ממושמע ומתאים את עצמו ל"פרק כף היד".

פעם ראיתי משאלה / זיוה גל

פעם ראיתי משאלה / זיוה גל

פַּעַם רָאִיתִי מִשְׁאָלָה נוֹפֶלֶת בַּשְּׂדֵרָה
בִּשְׁתִיקָה
לֹא גְּדוֹלָה לֹא קְטַנָּה
הִיא נָגְהָה בְּכַף הַיָּד
שֶׁל זָקֵן
שֶׁהִדֵּס עַל מַקְּלוֹ
וְעוֹד רָאִיתִי שְׁאֵלָה
עַל אִשָּׁה
עַל כְּתֵפֶיהָ
וּכְרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ
הִיא אָסְפָה לָה לָה לָה
אֶל קִפְלֵי שְׂעָרָהּ וְהִדְּקָה בְּסִכָּה.
לֹא הִסְפַּקְתִּי לִקְלֹט
אֶת תְּנוּעַת הַשְּׂפָתַיִם
אִם הָיְתָה,
לֹא שֶׁלּוֹ
לֹא שֶׁלָּהּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

דימויים יוצאי דופן על אודות שני בני אדם שמחשבותיהם ניכרות בארשת פניהם, מנקודת ראותה של הדוברת.

הקירות התפשטו מן הקולות / זיוה גל

הקירות התפשטו מן הקולות / זיוה גל

הַקִּירוֹת הִתְקַלְּפוּ מִן הַקּוֹלוֹת שֶׁסָּפְגוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנִים
הֵם נִצְּבוּ עֵירֻמִּים, יְשָׁרִים, מַשְׁקִיפִים עַל אִי־יְכָלְתָּם
לְהִשְׁתַּבְּלֵל זֶה עִם זֶה. רַק בַּפִּנּוֹת נוֹצָר מַגָּע
שֶׁיָּכוֹל הָיָה לְהָכִיל יְצִירָה לַחָה כָּלְשֶׁהִי. הָאֲוִיר בֵּינֵיהֶם עָמַד
קָפוּא. אִם אָדָם הָיָה מַטֶּה אָזְנוֹ אֶל יָשְׁרוֹ
שֶׁל הַקִּיר יָכוֹל הָיָה לְהַבְחִין בְּסִלְסוּל הַצִּנּוֹרוֹת יָכוֹל הָיָה
לָשִׁיר.

ניקוד: יאיר בן־חור

לקירות יש היסטוריה. כשהם ניצבים עירומים, ניתן לדמיין מה היה תלוי עליהם, איזה צביון היה להם, וכיצד המכלול כולו שיקף את אישיותם של דיירי הבית. כשהקירות מקולפים מעברם יש שיביטו בהם ויראו שיממון ואטימות, אך מי שניחן ברגישות יוכל לראות אפילו את הצנרת החבויה, המהווה מטונימיה לכל מה שלא נראה במבט שטחי, מרפרף

יריד באדום ובלבן / זיוה גל

יריד באדום ובלבן / זיוה גל

יְרִיד הַמָּוֶת חוֹצֶה מַסֵּכָה
הָאֱמֶת שֶׁלָּהּ נִנְסֶכֶת עַל פָּנִים לְבָנִים עֲדַיִן מִתְמַלֵּאת בְּשֶׁטֶף רָזֵי מְכוֹנָה.
תֵּאָטְרוֹן רְחוֹב מֵצִיץ עַל הֲמוֹנִים
בְּעֵינַיִם כָּלוֹת נִשְׁלָפוֹת דְּמוּיוֹת מִבִּיתָנִים כְּסַכִּינִים בֵּין סוֹגָרִים
מְפַתּוֹת כּובָעִים לְהָסִיר עַצְמָם בְּקִידָה. לְהָכִיל אִמּוּם
וְלִשְׁאֹל: "וּמַה לִי וְלָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה?"
מִקּוֹמַת עַמּוּדִים אַחַת לַשְּׁנִיָּה
מוֹשְׁכוֹת קַוֵּי צְלָלִים מְזִיזוֹת רָהִיטִים אֶל פִּנּוֹת מִתְקַדְּשׁוֹת.
הֵדֵי קוֹנְצֶרְט עֲמָמִי נֶאֱסָפִים שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנָם, מֵעֵבֶר לְגִדְרוֹת מִשְּׁכָּנָם
אֶל בֵּית הָעוֹלָם בְּרַעַד אוֹרְקוֹלִי,
לִקְנוֹת מְעַט שַׁלְוָה.
צְרוֹר מַפְתֵּחוֹת עוֹנֵד אֶת כָּל הַצְּלִילִים קְלוּעִים עַל צַוָּאר
לְרַאסְטוֹת שֶׁל צְבָעִים
וּפַחַד מֻטָּל עַל רָאשֵׁי הַשְּׁכֵנִים וְנִנְעָל.

ניקוד: חני צפריר

השיר נכתב בעקבות יריד רחוב, שנערך בירושלים, בהשתתפות זמרים אמני רחוב, שסחפו את המשוררת לעבר מציאות דמיונית, דמונית ואפוקליפטית. המוות מדבר מגרונותיהם של הנוכחים, דמויות נשלפות מהביתנים כסכינים והאימה מבוססת בשלל צבעים.

מעוף הזבוב / זיוה גל

מעוף הזבוב / זיוה גל

נֶאֱבֶקֶת בַּשֵׁנָה. הַחַמְסִין מַדְבִּיק לָרִיסִים אֶת הָאֲוִיר הָעוֹמֵד
"עָלַי לְהַגִּיעַ וִיהִי מָה…"חוֹלֶפֶת בָּהּ מַחֲשָׁבָה. פִּהוּק גָּדוֹל
מְנַסָּה לְהִתְגַּבֵּר עַל הָעֲיֵפוּת. מְפַשְׁפֶּשֶׁת בַּתִּיק מוֹצִיאָה שַׂקִּית
וּמִתּוֹכָהּ שׁוֹלֶפֶת דְּבַר-מְתִיקָה. הַשֶּׁמֶשׁ כְּמוֹ צוֹחֶקֶת לָהּ
בָּעֵינַיִם. הִיא אוֹחֶזֶת בַּהֶגֶה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, מְשַׁנָּה אֶת מִקּוּם
הַיְּשִׁיבָה עַד הַמִּשְׁעֶנֶת, זוֹקֶפֶת גַּב. מִישֶׁהוּ מֵצִיץ בָּהּ בְּסַקְרָנוּת
מִבַּעַד חַלּוֹן הַמְּכוֹנִית. גַּלֵּי הָרַדְיוֹ אֵינָם נִשְׁמָעִים לַתְּנוּעָה
תַּחֲנָה זָרָה עוֹלָה עַל הַנָּתִיב. הַשּׁוֹקוֹלָד נִמְרָח עַל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ.
לְהִתְרַכֵּז בַּדֶּרֶךְ. לְהִתְרַכֵּז בַּדֶּרֶךְ. אַתְּ רוֹצָה לְהֵרָדֵם
"שַׁחְרְרִי אֶת הַגּוּף…" קוֹנְפְלִיקְט שֶׁל שְׁעוֹת הַצָּהֳרַיִם מְזַמְזֵם
מַנְטְרָה. הִיא מַגְבִּירָה מְהִירוּת

ניקוד: חני צפריר

שירה של זיוה גל בנוי כסיפור מתח הנבנה לאיטו. רק בשורה “היא אוחזת בהגה בשתי ידיים", מתחוור לקוראים שהמאבק בהירדמות הוא מאבק של חיים או מוות. הניסיון לשבץ בשיר צבעים וקולות (כמו השוקולד או הרדיו), אינו מסיט את תשומת הלב מן המאבק המרכזי. הסוף פתוח: רומז לנורא מכל או לפרץ של אנרגיה, לאחר ההתגברות על העייפות.